כל יום אנחנו נרעשים למשמע החדשות על נשים שנרצחו בידי בני זוגן, על נשים מוכות, על נשים נאנסות, על נשים מוטרדות במקום עבודתן ועל נשים שהציקו להן בביתן, בעבודתן, בשירותן הצבאי או במקום לימודיהן או ברכב שנסעו בו טרמפ עם חבר לעבודה בדרכן הביתה.
למרבה הצער בכך אין שום חידוש - גברים 'חזקים' ו'גיבורים' 'מפרנסים' ו'מקושרים', הציקו לנשים 'חלשות', צעירות', 'תלותיות' ומפוחדות, כפו עצמם עליהן, חשפו את גופם בפניהן, הטרידו אותן, אנסו אותן, השפילו אותן והיכו אותן, וגם רצחו אותן מאז ומעולם במקרה הצורך, כדי להעניש אותן או להשתיק את האונס, כי חשבו אותן לפחותות ערך, לפחדניות, תלותיות, דוממות, לנבוכות רועדות, אחוזות בושה, אשמה, אימה ופחד.

אשמה, בושה ופחד הם שלושת הערכים שהתרבות מושתת עליהם מאז ימי גן עדן. גברים חסרי בושה, חסרי אשמה ונטולי פחד תקפו נשים אחוזות אשמה, מלאות בושה ומוכות אימה ופחד, וכפו את עצמם עליהן או היכו אותן, השפילו אותן, או איימו עליהן, או הטרידו אותן, הציקו להן או אנסו אותן.

ההנחה הגברית היתה תמיד שהן ישתקו, או הן תשתוקנה, כי הן יתביישו או תתביישנה לספר, כי הן תפחדנה לספר, כי הן תמיד יחושו אשמות ונאשמות, כי הן לא רצו/רוצות להפסיד את מקום עבודתן, שהשיגו בעמל רב, את מעמדן שנקנה בעמל, או את מכתב ההמלצה של הבוס שהן תלויות בו להמשך דרכן המקצועית, או אינן רוצות לפרק משפחה שבה הן מוכות, נאנסות, מאוימות ומושפלות, כי תמיד קיוו שאולי יש סיכוי ומי שהיה אהוב והפך לבעל אלים, אונס, מכה ומשפיל, אולי יתעשת ואולי האהבה תגבר על האלימות, ההשפלה, המכות, הבעיטות והכפייה.

בהתנהגות גברים נטולי אשמה , בושה ופחד, המפעילים כוח על נשים או כופים אותן או אונסים אותן או מכים אותן בשל חולשתן, שתיקתן ונחיתותן, לא חל כמעט שום שינוי מאז ימי המיתולוגיה ועד ימי לוליטה.

אבל מה שהשתנה שינוי עמוק בזמננו הוא שנשים כבר לא שותקות. הן כבר לא פילומלה הנאנסת, שטראוס מלך תרקיה הנשוי לאחותה פרוקנה אנס אותה וכרת את לשונה, כשהביא אותה אל אחותה הכורעת ללדת, אחרי שזעקה שלא תשתוק אלא תספר מה עשה האנס המלכותי, לא עוד. בזכות הרשת, הפייסבוק, הסולידריות הנשית שהתגבשה ברשת הפייסבוק ובבלוגים, נשים אמיצות מדברות, כותבות, מעידות, מתלוננות, מספרות ומפרטות את מצוקותיהן, את ייאושן ואת תלונותיהן כנגד מי שאנס, הטריד, השפיל, היכה או ניסה להרוג.

הבה ואזכיר לכם לרגע מה אמר יוסף בן מתתיהו לפני אלפיים שנה על שלטון הגברים על הנשים, בתוקף הקללה שגברים שמו בפי אלוהים -'ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך'. כך אמר יהודי זה ברומא:

"התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר,
ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה,
אלא למען ימשול בה,
כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון"
(נגד אפיון, ב כד).

היום, לא רק את קול הסמכות הגברית המשתלטת בשם אלוהים או בשם הגבורה האלימות והכוח, אנו שומעים ושומעות, סמכות משעבדת ואלימה שעדיין נמצאת במקומותינו, בבית הדין הרבני, בזעקות העגונות, במקלטים לנשים מוכות, בתחנות המשטרה שאינן מתיחסות ברצינות לתלונות של נשים מוכות, ובבתי חולים לחולי נפש, שם מאושפזות נפגעות אונס, אלימות וגילוי עריות, אלא אנו שומעים בעל פה ובכתב גם את זעקת הדומיה של המושתקות, המושפלות, הנאנסות, הכפויות, המוטרדות והמושלכות. קולן מפלח את ההשתקה, את הבושה, האימה והפחד. אלה לא יגנו עוד על הגברים הנוהגים בכפייה, בהשפלה, באלימות, באונס או בגילוי עריות כי הן לא תעזנה לדבר.

כנגד סמכות השלטון הנתעבת שאלוהים נתן לגבר, לדברי בן מתתיהו, אביא את דבריה הפולחים של המשוררת לאה פילובסקי שנכתבו בפוסט שלה בפייסבוק:

"רונה שחר החכמה כתבה בהערה אצלי שהלוואי שהאפס סובלנות לאלימות נגד נשים היה מתחיל בנשים עצמן. שברגע שהוא היה מרים את הקול הן היו קמות ועוזבות.

וצודקת רונה, אבל אני לא קמתי ועזבתי גם כשהרים את היד. גם כשהוריד אותה עלי. גם כשדפק לי מגירה בראש. הייתי משכילה ופמיניסטית ודוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה והכרתי את כל הסטטיסטיקות והוא שונה אמרתי. זה לא המקרה אמרתי. כאן האהבה תנצח אמרתי.
רק אחרי הלילה בו הטיח את ראשי בדלת ובקיר וברצפה, ובעט בו ובכל חלקי גופי ולחץ על צווארי ולחץ עד שראיתי את המוות עולה בחלוני, ורק בזכות השכנות שזעקו שהמשטרה כבר שם, אף כי עוד לא הייתה, ושעומדים לעצור אותו על רצח, הרפה פתאום לרגע, ונמלטתי בזחילה, בפיג'מה של טיגר מפו הדוב, אל זרועותיהן, רק אז נאלצתי להפנים שהוא לא שונה, שזה בדיוק המקרה, שכאן האהבה לא תנצח.

חבל שלא עזבתי קודם. אבל העובדה שלא עזבתי קודם איננה הופכת אותי לאשמה באלימות שלו כלפיי, וגם לא מצדיקה את אזלת ידה של מערכת הדין הרבני והמשפט החילוני.

המשטרה דווקא הייתה יותר מבסדר במקרה שלי. החוקרת עליזה ארוך עשתה מעל ומעבר. השופטים הרחמנים עשו חוכא ואיטלולא ממה שעשתה.

הלוואי, הלוואי שלי עצמי לא הייתה סובלנות לאלימות כלפיי. והייתה. לדאבוני הייתה.
לא קמתי ועזבתי עד שהיה כמעט מאוחר מדי. חבל מאד שכך.

אבל לא אני אשמה באלימות שלו כלפיי. רק הוא אשם בכך".

על הרקע ההיסטורי לאלימות נגד נשים, שהיתה כרוכה בכוחנות פטריארכלית, בטקסטים מקודשים שנכתבו ונקראו בידי גברים בלבד, בחקיקה מפלה, בבורות כפויה, בהדרה מהירושה, שכפתה עוני, השפלה ותלות, והיתה כרוכה בחוקי צניעות מחמירים, שאסרו על היציאה מהבית ללמוד ולעבוד, ובנישואי קטינות, שהיו אונס פדופילי, השתקה, ציות וזירת אלימות משפחתית קבועה, כתבתי בהרחבה בספרי החדש: "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות", ירושלים: כרמל תשע"ח.