לא עוד, לא נשתוק!

על הקשר בין אלם לאלימות ובין אונס להשתקה והפחדה.

"מה לי בושת, מה לי חרפה? אספר את הכול! קֳבָל עַם אגַלֶנָה"

גברים כוחניים ואלימים, חסרי אשמה בושה ופחד, תמיד אנסו נשים ותמיד ניסו להשתיק את הנאנסות מאז ימי המיתולוגיה ועד ימינו. כוחם נבע ממה שהיטיב לנסח בקצרה יוסף בן מתתיהו לפני אלפיים שנה, על שלטון הגברים על הנשים, בתוקף הקללה שגברים שמו בפי אלוהים - 'ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך'. כך אמר יהודי פרושי זה ברומא:

"התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר,
ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה,
אלא למען ימשול בה,
כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון"
(נגד אפיון, ב כ).

את משמעות סמכות השלטון של בעלי הכוח האונסים על נטולות הכוח הנאנסות, או את משמעות הזכות למשול בנשים, מיטיב לספר הסיפור העתיק על כריתת לשונה של פִילוֹמֵלָה היפהפייה, בת פָּנדיאוֹן מלך אתונה, הנאנסת בידי טראוס מלך תרקיה, שהיה נשוי לאחותה פְּרוֹקנֵּה, כשזה נשלח להביאה לסייע לאחותה הכורעת ללדת. הסיפור מספר בחדות על הקשר העתיק בין אלימות ואלם הנכפים על נשים בידי קרוביהן. הסיפור מסתיים בכך שפִילוֹמֵלָה הנאנסת זועקת לעומת טראוס, גיסהּ האנס:

"מה לי בושת, מה לי חרפה? אספר את הכול! קֳבָל עַם אגַלֶנָה" (אובידיוס, מטמורפוזות, תרגם מיוונית שלמה דיקמן, שורה 545). המלך האלים טראוס נבהל, כורת את לשונה בחרבו, אך ממשיך לאנוס את גיסתו שוב ושוב ומממש במלואה את האימה שבקשר המחריד בין אלם לאלימות. המלך משאיר את פילומלה הנאנסת, האילמת כרותת הלשון, כלואה מאחורי קיר אבנים, ומספר לאחותה המצפה שפִילוֹמֵלָה מתה.

פילומלה הנאנסת, כרותת הלשון, אורגת מארג או שטיח, שבו היא טווה, רוקמת ומצפינה את עלילת סיפור האונס בחוט ארגמן, המסמל את הדם, לצד חוטים לבנים המסמלים את בתוליה, ושולחת את השטיח אל אחותה פְּרוֹקנֵּה, בידי שפחתה. אחותה מפענחת מיד את סיפור המעשה המוצפן השזור באריג (טקסט טֶקְסְטִיל וטקסטורה מקורם בשורש הלטיני texere ,שמשמעו לארוג חוטים לבַּד (טֶקְסְטִיל), ובהשאלה לטוות את עלילת הסיפור ולשזור מילים לטקסט גם כשמשתיקים אותך מלדבר) ומחלצת את אחותה מן הכלא ונוקמת נקמה נוראה בבעלה האנס, המיועדת לפרק את הסֵדר הפטריארכלי של השושלת.

סתימת הפה בידי הבעל, הגיס, האח או האב הרוצח, בגילוי עריות, או כריתת הלשון בידי גיסה, המלך האנס, אשר באה למנוע את סיפור האונס והרצח של גיסתו, הקורבן הנשי - מסמלת את הפגיעה העמוקה בגוף ובנפש בַּעדות ובַּזיכרון ואת כוחה של ההשתקה הכפויה בכוח הזרוע, אולם המיתוס מסַפר על הפתרון הנשי המתגבר על השתקה גברית אלימה זו בקינה, בסיפור, בטווייה ושזירה, באריגה וברקמה, ההופכת טקסטיל דומם לטקסט מדבר, מצפין ומגלה כי אי אפשר למחוק פגיעה בגוף ובנפש ובכבוד האדם, גם אם מאד משתדלים בהתנהגותם של גברים אלימים, נטולי אשמה, בושה ופחד, המפעילים כוח על נשים בבית או בעבודה, בדרך או במשרד, או כופים אותן או אונסים אותן או מכים אותן בשל חולשתן, שתיקתן ונחיתותן, לא חל כמעט שום שינוי מאז ימי המיתולוגיה ועד ימי לוליטה, או מאז יוסף בן מתתיהו ועד למה שמתרחש בית הדין הרבני.

אבל מה שהשתנה שינוי עמוק בזמננו הוא שנשים כבר אינן שותקות. הן כבר לא פילומלה הנאנסת, שטראוס מלך תרקיה הנשוי לאחותה פרוקנה אנס אותה וכרת את לשונה, כשהביא אותה אל אחותה הכורעת ללדת, אחרי שזעקה שלא תשתוק אלא תספר מה עשה האנס המלכותי, לא עוד.

בזכות הכתיבה והתיעוד והזעקה של נשים במאה העשרים, מוירג'יניה וולף ועד טוני מוריסון, מברכה סרי ועד ויקי שירן, מעמליה כהנא כרמון ודליה רביקוביץ ועד ז'קלין כהנוב ולאה פילובסקי, ובזכות רשת האינטרנט, הפייסבוק, הסולידריות הנשית וההשראה הנשית שהתגבשה ברשת הפייסבוק ובבלוגים, נשים אמיצות מדברות, כותבות, מעידות, מתלוננות, מספרות ומפרטות את מצוקותיהן, את ייאושן ואת תלונותיהן כנגד מי שאנס, הטריד, השפיל, היכה או ניסה להרוג.

חברותינו העיתונאיות סילבי קשת, נרי ליבנה, חני קים, אורית שוחט ואורלי אזולאי הרימו את מסך השתיקה וההשתקה וסיפרו בציבור על ניסיון חייהן המר בעבודה בתקשורת שהייתה מלווה בהטרדה, בהצקה, בכפייה, בניסיונות לאונס ובהשתקה. בזכותן נשים נוספות החלו לספר ברשת בשמן ובזהותן המלאה את שהתנסו בו מידי בעלים אלימים, אנסים, משפילים ומכים, משתיקים ומאיימים.

אני כתבתי על הרקע העתיק, המיתולוגי וההיסטורי - המצוי ביסוד הסדר הפטריארכלי - להשתקה, לבורות הכפוייה, לאונס, לגילוי עריות, לאלימות ולנישואי קטינות, בספרי החדש "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות", ירושלים : כרמל תשע"ח. וכתבתי בו על העדויות הראשונות של נשים שהעיזו להתריס לכתוב להילחם ולהעיד נגד הסדר הפטריארכלי המשובש של 'והוא ימשול בך' ונגד האלימות ותרבות התקיפה הכפייה והאונס.

לא עוד. לא נשתוק, לא נתבייש, לא נפחד. נדבר, נתעד, לא נתבייש, נכתוב, נעיד, נספר על התוקפים והכופים והמשתלטים והמציקים והמטרידים והאנסים. שיתביישו ויפחדו המטרידים, הנחשפים, המציקים, המענים, הכופים, האנסים ומגלי העריות.