לזכרה של עליזה שפק שנרצחה בנתניה על ידי בעלה לשעבר ולזכרן של 19 הנשים שנרצחו בידי בני זוגן מתחילת שנת 2018

בעיני רבים בעולם הגברים בעבר ובהווה, לנשים אין שם (אשתו של נוח, אשת לוט, בת יפתח, פילגש בגבעה, אשת מנוח) ואין להן אינטיליגנציה ('נשים דעתן קלה'), ובשל כך אין להן ריבונות ואין להן חירות או שוויון או חופש בחירה, ועל כן הן אינן 'סובייקט אינדיווידואלי', או אדם שלם בעל שם, זהות, ייחוד, זכויות אדם או זכויות פוליטיות ואזרחיות, [ביניהן הזכות לבחור ולהיבחר, ללמוד ולעבוד, לפרק קשר נישואין לא רצוי], אלא הן רק אובייקט [חפץ] שאפשר לדון עליו או לדון בו מזווית ראייה גברית, ביחס למצוות להלכות ולדינים שגברים מצווים עליהם, אבל בשום אופן -להוציא מקרים נדירים- לא לדבר איתו, להקשיב לדעתו, לבחירתו, לעדיפויותיו או לרצונותיו.

נשים הן כלי, ככתוב בלשון חכמים "אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר (ישעיה נד ה), כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו" (בבלי, סנהדרין, כב ע"ב), שחלים עליו דיני כלים, ביחס לזה המשתמש בהם, אפשר להשתמש, לקנות או להשליך, הן מיועדות רק לתשמיש, זה השם שטבעו חכמים ליחסי מין, או נועדו לחיות כדי לשמש את צרכיו של בן זוגן, ועל כן מותר לגרש אישה עקרה על פי דין עשר שנים אחרי הנישואין. כך ניסח הרמב"ם את מצב העניינים בעיני ההלכה ביחס לגברים ונשים ביחסי זוגיות הקשורה בזיווג: "אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה". (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, כ"א, ט). כלומר האיסור החל עליו, מצדיק את כפיית רצונו עליה, כן , כלי, תשמיש, חפץ דומם שדעתו אינה נשמעת, וכיוצא באלה.

אם אתן תוהות מה הרקע לתפיסת עולם מופלאה זו , דעו לכם שחכמי התלמוד כבר הקדימו וקבעו כאמור ש"אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר (ישעיה נד ה), כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו" (בבלי, סנהדרין, כב ע"ב). כך גם עולה מהביאור התלמודי בדבר משמעות הבעלות על האשה נטולת הריבונות, ש"התורה התירתה" (בבלי, נדרים, כ ע"ב) ככלי הנועד לספק את רצון בעליו:

"כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח: רצה לאכלו במלח – אוכלו; צלי – אוכלו; מבושל – אוכלו; שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד" (שם, נדרים כ ע"ב).

אשה אינה אלא דג דומם שהרי אין לה שם, דעת או זהות מובחנת. נשים בודדות בהיסטוריה של העם היהודי זכו לקבל שם מאז פרק ה בספר בראשית ('זה ספר תולדות אדם), שבו רק גברים הולידו גברים, שכן כידוע מלבד חוה אמם החוטאת והנענשת, המיוסרת והשכולה של קין, הבל ושת, לכל שאר צאצאיה לאורך עשרת הדורות הראשונים אין שם (מה שמה של אשת נוח? אמא שלו? מה שמה של אמו של מתושלח או של חנוך? איך קוראים לאמא של אברהם או של דויד? הסופר המקראי לא מצא שום צורך לחלוק עמנו מידע זה ), שכן האישה פעמים רבות אינה אלא אובייקט הנצרך להמשך הדורות, להולדת ילדים, להנקה ולשימושם של כל בני הבית שכן עליה נגזר לבשל, לנקות, להניק, לכבס, לאפות ככתוב במשנה, וכבר לימדנו הרמב"ם : "כי כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט", שכן לדבריו: "מעשה ידיה לבעלה... וצריכה לשמש לפניו". האישה איננה אדם ואיננה דמות של ממש בעלת תודעה ורגש, רצון וחופש בחירה. גברים שמכים את נשותיהן, מתעמרים בהן או רוצחים אותן או נוהגים בהן באלימות, בכפייה ובביזוי, או מתירים פוליגמיה, נישואי קטינות, זנות או סחר בנשים ממשיכים הלכי רוח אלה וממשים אותם כפי שאנו רואים במספר תיקי האלימות הנפתחים במשטרה מדי שנה, במספר העגונות ומסורבות הגט ובמספר הנרצחות.

על חייהן של נשים שבעליהן עושים בהן את כל מה שהם רוצים, בעבר ובהווה - מנקודת ראותן - על האלימות נגד נשים ועל הצורך הדחוף להחליף את דיני המעמד האישי בחוק נישואין וגירושין אזרחי לכל תושבי הארץ, כתבתי בהרחבה בספרי "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות", ירושלים : כרמל תשע"ח.