שני קולות

[א] מאז ששבנו לארץ ישראל ב1882 אנחנו חיים בסכסוך מתמשך עם תושביה הפלשתינאים, בני דודנו. אני מבקשת שתקראו את דבריו של ר' בנימין (יהושע רדלר פלדמן), (1880 – 1957) מהאנשים החכמים ומרחיקי הראות שחיו כאן, מהציונים הדתיים גדולי הרוח ורודפי השלום שהאירו את הארץ בחכמתם ואהבת האדם שלהם. ר' בנימין נמנה עם אותם בודדים שאהבת האדם שלהם, כל אדם, היתה בעיניהם חלק חשוב מאהבת אלוהים ומשמירת ערכיה המוסריים העמוקים של התורה. נסו לשוות בדמיונכם מה היה מצבנו אם היינו נוקטים בגישה זו של אחד ממיסדי "ברית שלום", ידיד נפשו של יוסף חיים ברנר, מתרגמו של הרצל לעברית, מאוהבי השפה העברית ומראשוני העיתונות העברית שהיה גם מראשוני הזועקים על העוול שנעשה ליישוב הערבי בידי הישוב היהודי, ועל האסון הנורא של יהודי אירופה ב1942, בשעה שאזניים רבות לא רצו לשמוע לא על זה ולא על זה. כך כתב ר' בנימין:

"משא ערב":
 
"והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאויב ופקדת לשלום את יושב הארץ; לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד בצדק ובאמונה; שנאה תעורר מדנים ואהבה תשכך חימה; אף היא תקרב אחים ובין רחוקים תשלים; ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו; מבשרך לא תתעלם... כי הוריש לא תורישו מלפניך כאשר לא הורישו אבותיך את יושבי-הארץ מלפנים... כי תבנה בית חרושת וחי הערבי עמך; לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו; אין הבדל ופדות בין עברי לערבי; להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עמה; ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם... חֻקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי."

[ב] חכם עדיף מנביא

כך כתבה דליה רביקוביץ בספטמבר 1967 :
"מה שמדכא בכל תנועות הסיפוח למיניהן אינה העובדה שתושבי ישראל קשורים בעבותות של אהבה וגעגועים לארץ שהיתה מחוז ילדותם אם בפועל ואם במחוז ילדות דמיוני, אלא מיעוט מספרם של האנשים הסבור שאי אפשר לספח שטחים מיושבים, מבלי למצוא פתרון הוגן לאנשים היושבים בהם".