22.9.2018

חג סוכות, החג השביעי ברשימת מועדי ה׳, החל במחצית החודש השביעי במשך שבעה ימים הוא שיאם של המחזור השביעוני של מועדי הדרור שעליהם נכרתה הברית בין האל לעמו. האל אומר בהכללה: אם אתם תשבתו מכל מלאכה מדי שבעה ימים, בכל שבת במהלך שנה בת 52 שבועות שראשיתה בחודש האביב, ביום השוויון של האביב בא׳ בניסן, ותשבתו מכל מלאכה בשבעת מועדי ה׳ בשבעת החודשים הראשונים של השנה מניסן ועד תשרי – פסח, חג המצות, הנף העומר, חג השבועות, יום זיכרון תרועה, יום הכיפורים וחג הסוכות – אני אתן גשמיכם בעתם והארץ תצמיח לכם את שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם חלים שבעת המועדים; עומר השעורים, קציר חיטים, הבציר הוא מועד התירוש, המסיק הוא מועד השמן של עצי הזית, התאנה , התמר והרימון, במועדים קבועים וידועים מראש. לא תהיו רעבים ולא תרדו למצרים ולא תשתעבדו שם. מדי שבע שנים תשבתו בשנת שמיטה ומדי שבע שביעיות שנים שנת יובל. על מחזור השביתה השביעוני הזה שעניינו מנוחה, וויתור, שביתה ושמיטה או וויתור על ריבונות ובעלות במחזוריות שביעונית נכרתה הברית.

הואיל ובחג הסוכות מסתיים המחזור השביעוני של השנה הן מבחינת מועדים הו מבחינת שבעת המינים ויודעים שהאסמים, הכדים, החביות והממגורות מלאים דגן, תירוש ויצהר, חיטה, שעורה, תאנה , רימון ותמר אפשר לשמוח מאד ולא לדאוג, לשמוט, לשחרר, להתאוורר, להודות ולזכור את מצוות ׳ושמחת בחגך והיית אך שמח׳, כשיושבים בסוכה שמחים, שבעים , נהנים, מודים על ברכת החיים והשפע, השובע והרווייה, מדמיינים, מספרים, שרים ומשחקים.

אחת הברכות שמברכים בחג סוכות בברכת המזון היא "הרחמן הוא יזכנו לישב בסוכת עורו של לויתן". ויש לשאול: מה עניינו של לוויתן זה? אולי הוא הלויתן הקשור לאחרית הימים, לסעודת שור הבר והלויתן המובטחת לצדיקים לעתיד לבוא? אולי הלויתן קשור למזמור תהלים הנפלא המהלל את פלא הבריאה? שבו נאמר: " שָׁם, אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ" (תהלים קד, כו). הפלא הזה שאלוהים משתעשע ומשחק עם הלויתן הקדמון ,מכאן, הקשור לעתיד לבוא, מכאן, מעורר את הדעת ומעלה על הדעת זיכרונות קדומים, עתיקי ימים, בני למעלה משלושת אלפים שנה, זיכרונות מיתולוגיים, מי יודע מה מקורם?

זכרונות הכורכים את החיות המיתולוגיות, המתוארות כאויבות האל, עם מאבקים של האל ביצוריו – הנביא ישעיהו מספר לנו בפרק כז על ה' היוצא לפקוד את עוון הארץ , "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם". והלא סיפור הבריאה מספר שאלוהים ברא את התנינים הגדולים וספר תהילים במזמור קד מספר שהלויתן נברא בידי האל כדי לשחק בו , האם קמו היצורים על יוצרם? האם אלה שנבראו לתפארת ולתהילה או לשעשוע, שמחה ומשחק קמו על בוראם? והרי ישעיהו מלמד שלויתן קשור לנחש בריח ולנחש עקלתון, כלומר למפלצות הים? לכוחות כאוטיים מאיימים.

אולי כדאי לזכור ולהזכיר שהן המפלצתי הן המקודש, הן המיתולוגי הן האלוהי, חורגים מכל קטגוריה ידועה של הטבע ומרחיבים את גבולות ההשגה האנושית מצדדים שונים -אמונה ודבקות, שירה והשראה, מיתוס וסיפור, זיכרונות עתיקים, דמיון ואמנות המצרפים את העולם הבלתי נראה לעולם הנראה ומצרפים את הידוע לסמוי מן העין.

ספר איוב פרק מ כה-לב מאיר את עינינו בפרק נפלא בו מדבר אלוהים מהסערה לאיוב ומתאר את גדולת מעשיו הנצחיים עד אין חקר, הכרוכים באילוף הלויתן ובברית שכרת עמו הבורא לפני שהשתעשע בו – כדי להשוותם לאפסות האדם ולקוצר דעתו. והנה שם מסתתרת בפסוק לא סוכת הלויתן:

תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ.
כו הֲתָשִׂים אַגְמֹן בְּאַפּוֹ; וּבְחוֹח תִּקֹּב לֶחֱיוֹ.
זה יַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים; אִם-יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת.
כח הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ; תִּקָּחֶנּו לְעֶבֶד עוֹלָם.
כט הַתְשַׂחֶק-בּו כַּצִּפּוֹר; וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ.
ל יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים; יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים.
לא הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ; וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ.
לב שִׂים-עָלָיו כַּפֶּךָ; זְכֹר מִלְחָמָה, אַל-תּוֹסַף.

לא רק את הלויתן החורג מגבולות עולם החי יצר אלוהים, אלא גם יצור מיתולוגי נוסף המתואר בפרק קד בתהילים בפסוקים הקודמים:

טו הִנֵּה-נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמָּךְ; חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל.
טז הִנֵּה-נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו; וְאוֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ.

יז יַחְפֹּץ זְנָבוֹ כְמוֹ-אָרֶז; גִּידֵי פַחֲדָו יְשֹׂרָגוּ.
יח עֲצָמָיו, אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה; גְּרָמָיו, כִּמְטִיל בַּרְזֶל.
יט הוּא, רֵאשִׁית דַּרְכֵי-אֵל; הָעֹשׂוֹ, יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ.
כ כִּי-בוּל, הָרִים יִשְׂאוּ-לוֹ; וְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, יְשַׂחֲקוּ-שָׁם.
כא תַּחַת-צֶאֱלִים יִשְׁכָּב–בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה.
כב יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלְלוֹ; יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי-נָחַל.
כג הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר, לֹא יַחְפּוֹז; יִבְטַח, כִּי-יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל-פִּיהוּ.
כד בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ; בְּמוֹקְשִׁים יִנְקָב-אָף.

שם שוכות וכאן סוכות, כאן לויתן ושם בהמות, מה היחס בין יצורי פלא אלה? האחד ירדן מגיח מפיו השני מדבר תחנונים וכורת ברית...הן הלויתן הן הבהמות הם רבי עוצמה, קושרים בין טבע קדמון למיתוס קדום, וקשורים לראשית דרכי אל, לזמנים קדמוניים עד אין חקר ולמקומות בהם לא היינו, ואולי דוקא בשעה שאנו יושבים בסוכה, בחג שהצטוינו לשמוח בו, בשעה שאנו פטורים מהמסגרות המוחשיות הקבועות שלנו, כשאנו שומטים את גבולות הידוע והמוכר, מותר לנו להשתעשע ולחשוב מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, מה היה אי אז בימים כפי שספרו קדמוננו שאהבו לפרוץ בדמיונם היוצר את גבולות הזמן והמקום.

ואולי קשור מזמור תהלים שנזכר למעלה בשל אזכור הלויתן, ומובא כאן למטה, שהוא תהילה על הבריאה, על קיומה המתמיד בחסדי הבורא, על נצחיות מחזוריה ועל אינסופיותה המתחדשת תמיד, על ההרמוניה שבטבע ועל הקיום המובטח לכל הנבראים בחסדי האל, וכולל פסוקים רבי יפעה ומלאי שמחה, וכולל את האזכור הראשון של ההללויה, לשמחת חג הסוכות, חג האסיף והתודה על ברכת שבעת המינים, הנאצלת לאדם המרחיב את אופקיו, כשהוא מרים את עיניו ומתבונן בכל שנזכר בתהילה זו, ומתבונן במה שנשגב ממנו מבחינת זמן ומקום, ומצרף עבר קדמון לעתיד נשגב מבינתו, מחבר מקור עתיק למקוריות לא נודעת, ומצרף את ברכת העולם המוחשי לעולם חסר גבולות? מועדים לשמחה, חגים לששון.

תהילים פרק קד

א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-יְהוָה:
יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
ב עֹטֶה-אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו:
הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.
ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.
ה יָסַד-אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ; בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
ו תְּהוֹם, כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים, יַעַמְדוּ מָיִם.
ז מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן.
ח יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת–אֶל-מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
ט גְּבוּל-שַׂמְתָּ, בַּל-יַעֲבֹרוּן; בַּל-יְשֻׁבוּן, לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים, בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים, יְהַלֵּכוּן.
יא יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
יב עֲלֵיהֶם, עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם, יִתְּנוּ-קוֹל.
יג מַשְׁקֶה הָרִים, מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
יד מַצְמִיחַ חָצִיר, לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב, לַעֲבֹדַת הָאָדָם;
לְהוֹצִיא לֶחֶם, מִן-הָאָרֶץ.
טו וְיַיִן, יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ–לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן;
וְלֶחֶם, לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
טז יִשְׂבְּעוּ, עֲצֵי יְהוָה–אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֲשֶׁר נָטָע.
יז אֲשֶׁר-שָׁם, צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה, בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
יח הָרִים הַגְּבֹהִים, לַיְּעֵלִים; סְלָעִים, מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
יט עָשָׂה יָרֵחַ, לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ.
כ תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה–בּוֹ-תִרְמֹשׂ, כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
כא הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם.
כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, יֵאָסֵפוּן; וְאֶל-מְעוֹנֹתָם, יִרְבָּצוּן.
כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ; וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.
כד מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה–כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ;
מָלְאָה הָאָרֶץ, קִנְיָנֶךָ.
כה זֶה, הַיָּם גָּדוֹל–וּרְחַב יָדָיִם:
שָׁם-רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר; חַיּוֹת קְטַנּוֹת, עִם-גְּדֹלוֹת.
כו שָׁם, אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.
כז כֻּלָּם, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן–לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
כח תִּתֵּן לָהֶם, יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ, יִבָּהֵלוּן:
תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן; וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ, יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ, פְּנֵי אֲדָמָה.
לא יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם; יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו.
לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ, וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
לג אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי; אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.
לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; אָנֹכִי, אֶשְׂמַח בַּיהוָה.
לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם--
בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-יְהוָה;
הַלְלוּ-יָהּ.

בעולם העתיק היו מסורות קדומות על המאבק בלויתן ועל המתגאים בהכנעתו

מתוך המיתולוגיה הכנענית הקשורה בחופי צור וצידון
נגה וגיא דרשן : לוח כתבי אוגרית מהאלף ה-2 לפנה"ס – "

״מדוע בא אלי גפן ואוגר?
מי האויב שהופיע לבעל?
מיהו הצר לרוכב ערבות?
וכי לא מחצתי את ים, אהוב אל?
וכי לא כיליתי את האל הגדול נהר?
וכי לא חמסתי תנין? חסמתיו!
מחצתי נחש עקלתון,השליט אשר לו שבעה ראשים….. אז כעת בוא נשתה יחדיו, בעל,
ואנעץ בך את שיני.
אמנם מחצת את לויתן נחש ברח וכילית את נחש עקלתון השליט אשר לו שבעה ראשים.