פיוט ארץ ישראלי קדום (מאות שישית-שביעית?) שנמצא בגניזת קהיר.

המחבר הוא הפייטן הארץ ישראלי הקדום, ברוך ההשראה, ייני (קראו כמו ינאי) לדברי חוקר הפיוט יוסף יהלום.

הפיוט המיוחס למקדש השם מתקופת מסעי הצלב, רבי אמנון ממגנצא, במאה ה11, כידוע מהמחזורים האשכנזיים, על פי הסיפור מופיע בספר "אור זרוע" מן המאה ה-13 שנכתב בידי ר' יצחק בן משה מוינה, מתלמידי ר' יהודה החסיד. המחבר העתיק את הסיפור מכתביו של רבי אפרים בן יעקב מבון (שנולד בשנת 1133), חי במאה ה-12 והיה במסע הצלב השני (1146), וידע למסור מסורות שונות על הפיוטים ומחבריהם.

על פי האגדה, רבי אמנון ממגנצא, ראש וראשון למקדשי השם במסורת אשכנז, חיבר ושר את הפיוט "ונתנה תוקף" בבית הכנסת בערב

ראש השנה, אחרי שההגמון קצץ את כל פרקי אצבעות ידיו ורגליו, בעקבות סירובו להמיר את דתו, ועם סיום שירת הפיוט נהרג ונלקח לשמים.

שימו לב לעברית הנפלאה ולרב שיח בין האדם, האל והמלאכים בשמים ובארץ, מעבר לגבולות הזמן והמקום.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.

****

מכאן פרופ' שולמית אליצור:

לפני כמה עשרות שנים חלה תפנית בחקר הסילוק 'ונתנה תוקף': הוא נתגלה בכתבי יד עתיקים שנשתמרו בגניזה הקהירית. בולט במיוחד כתב יד קדום, שבו מועתק 'ונתנה תוקף' בצד פיוטים המיוחסים ליניי, פייטן ארץ ישראלי בן המאה השישית.

הופעת 'ונתנה תוקף' בקטעי הגניזה העלתה את האפשרות שמדובר בפיוט ארץ ישראלי, הקדום במאות שנים לייסוד קהילות אשכנז בימי הביניים. אבל הגילוי לא היה חד-משמעי: גם כמה פיוטים אשכנזיים קדומים נמצאו בגניזה הקהירית, ואפשר היה להעלות על הדעת שאף סילוק זה הגיע מאשכנז סמוך לעת חיבורו והועתק בין כתבי הגניזה. גם תפוצתו המוגבלת של 'ונתנה תוקף' בגניזה עשויה הייתה לחזק את הפקפוק במוצאו המזרחי.

פיוט בלתי ידוע שהתגלה לפני שנים ספורות עשוי להסיר את כל הספקות: לקראת ראש השנה תשע"ה ראה אור כרך של מהדורת פיוטי ר' אלעזר בירבי קליר לראש השנה (בהוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, קרן הרב רוזן). אלעזר בירבי קליר, 'הקליר' המפורסם, פעל בארץ ישראל בעיקר בסביבות ראשית המאה השביעית. והנה, בכרך זה נדפסת קדושתא בלתי ידועה שלו למוסף של ראש השנה, הפותחת 'אדן חוג'. על פי מחקרים עדכניים, היא אחת הקדושתאות הקדומות ביותר שיצאו מתחת ידו. בדיקת הסילוק שב'אדן חוג' (סילוק שנתגלה ושוחזר ע"י ד"ר מיכאל רנד, עמ' 271‑289 בספר) מעלה ללא ספק שכאשר הקלירי חיבר אותו עמד לפניו הפיוט 'ונתנה תוקף', והוא 'מתכתב' עם סילוק זה, מעבד ומרחיב כמה קטעים מתוכו.

בתיאור יום הדין אומר הקלירי:

כִּי בוֹ סְפָרִים נִפְרָסִים / וְכָל אֲטוּמִים לָאוֹר נֶחְפָּשִׂים

וְגִנְזֵי תַעֲלוּמוֹת שָׁם מִתְיַחֲסִים

כִּי יִדָּרֵשׁ סֵפֶר יְחָסִים / וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים

עַד אֶחָד מֵהֶם לֹא נִכְסִים / טוֹבִים וְרָעִים דַּקִּים וְגָסִים

וְנוֹכַח אִישׁ מַעֲשָׂיו יָשִׂים / וְחוֹתַם יָדוֹ לְנֶגְדּוֹ יָשִׂים

זאת במקביל לתיאור שב'ונתנה תוקף':

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא / וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

בולט יותר קטע אחר, המרחיב את התיאור שב'ונתנה תוקף':

מִי יִחְיֶה / וּמִי יָמוּת // מִי בְקִצּוֹ / וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

ובסילוק הקלירי:

זֶה יִתְיַחֵס וּלְחַיִּים יֵאָמַר / וְזֶה אַל יִתְיַחֵס כִּי קִצּוֹ נִגְמַר

זֶה בְּקִצּוֹ יִגְוַע וְיָמוּת / וְזֶה בְּלֹא קִצּוֹ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת

הקלירי ממשיך ואומר:

זֶה בְּרַחַשׁ יַשְׁלִים נַפְשׁוֹ / וְזֶה חֻיַּב לְאַבֵּד בְּאִוֶּלֶת טִפְשׁוֹ

זֶה יְרֻגַּע מִבַּהַל מַגֵּפָה / וְזֶה חֻיַּב לָצֵאת נַפְשׁוֹ בִּנְזִיפָה

נראה שהוא מתייחס כאן למילים 'מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה', שבנוסחים המקובלים של 'ונתנה תוקף' באות מאוחר יותר (בסדר הבאת הדברים ב'ונתנה תוקף' יש שינויים רבים בין כתבי היד). אבל השינוי העיקרי הוא שבמקום 'רעש' גרס הקלירי 'רחש', והבין זאת כמיתה חיובית, ללא ייסורים ואכן, הנוסח 'רחש', בשילוב שונה בפיוט, התגלה בכתב יד נוסף מן הגניזה שגם בו מועתק 'ונתנה תוקף' בהקשר של פיוטי יניי, ונראה אפוא שהוא נוסח מקורי.

בנקודה זו משנה הקלירי את מילות הקבע, ובמקום להעמיד זה כנגד זה את הזכאי בדין כנגד החייב, הוא עובר – ושוב בעקבות 'ונתנה תוקף' – לתאר את עונשיו השונים של הנידון למיתה; ולכן כנגד 'זה' המתחייב בדין בא טור נוסף הפותח ב'כי' ועיקרו בנימוק לחיוב זה. העונשים השונים מבוססים על המשך הפיוט 'ונתנה תוקף':

מִי בַמַּיִם / מִי בָאֵשׁ // מִי בַחֶרֶב / מִי בַחַיָּה

וכנגדם מפייט הקלירי:

זֶה יִסָּפֶה בְּתַכְשִׁיטֵי מִלְחָמָה / כִּי חֻיַּב לַחֶרֶב לְנֶגְדּוֹ מִלְחָמָה

זֶה בְּחַיָּה רָעָה יִטָּרֵף / כִּי חֻיַּב בְּבִצְעוֹ לֵעָשׂוֹת טֶרֶף

זֶה בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף בְּשָׂרוֹ / כִּי חֻיַּב בְּחִתּוּם יָד מוּסָרוֹ

זֶה בְּשִׁבֹּלֶת יִשָּׁטֵף / כִּי חֻיַּב בְּחֶטְאוֹ כְּאֶרֶז לְהִקָּטֵף

ארבע המיתות הללו הן כנגד ארבע מיתות בית דין: החרב היא ה'הרג'; האש – השרפה; מיתה במים היא מיתת חנק; ו'נתחייב אדם סקילה … חיה גוררתו' (ספרי זוטא לבמדבר לה, כב). אך נראה שהקלירי לא היה בוחר לרמוז לחנק באמצעות שיבולת (=שֶׁטֶף מים, מערבולת), ולסקילה על ידי חיה, אלמלא כתב את פיוטו על פי 'ונתנה תוקף'.

בנוסח של 'ונתנה תוקף' במחזורים הנדפסים נוספות עוד כמה מיתות, אשר שתי האחרונות שבהן הן שוב מיתות בית דין:

מִי בָרָעָב / וּמִי בַצָּמָא / מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה / מִי בַחֲנִיקָה / וּמִי בַסְּקִילָה

אצל הקלירי איננו מוצאים התייחסות למיתות אלה (חוץ מ'רעש'-'רחש' ו'מגפה' שנזכרו קודם), ומתברר שבנוסח של 'ונתנה תוקף' בקטע גניזה קדום אכן חסרות כל המיתות הללו, ואין שם אלא ארבע המיתות שפייט הקלירי. נראה אפוא שלפני הקלירי עמד נוסח עתיק של 'ונתנה תוקף', התואם בנקודה זו את נוסח קטע הגניזה.

בקטע הבא של 'ונתנה תוקף' באים צמדים של אנשים שנכתבים לחיים, אך זה לחיים טובים וזה לחיי צער וכאב. וזה נוסח הקטע במחזורים הנדפסים:

מִי יָנוּחַ / וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט / וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו / וּמִי יִתְיַסַּר

מִי יֵעָנִי / וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל / וּמִי יָרוּם

גם בפסקה זו רבים מאוד שינויי הנוסח בכתבי יד. הקלירי מפייט גם אותה, אך איננו מעמיד 'זה' כנגד 'זה', אלא ממשיך בפסק דין ונימוקו 'כי', ומקדיש לכל אחד מהנידונים מחרוזת שלמה:

זֶה יַעֲשִׁיר מֵרוֹב כָּל הוֹן / כִּי שָׁוֶה (=ראוי) לְעֹשֶׁר וְכָבוֹד וְהוֹן

זֶה יַעֲנִי בְּחֹסֶר כֹּל / כִּי חֻיַּב בַּעֲמָלוֹ לְהִצְטָרֵךְ לַכֹּל

זֶה יִשְׁלַו בְּעֹצֶם תֻּמּוֹ / כִּי שָׁאֳנַן בְּטוֹבוֹת כָּל יוֹמוֹ

זֶה יְטֹרַף בְּנֶפֶשׁ מָרָה / כִּי חֻיַּב תַּעֲגוּם בְּחֵט אֲשֶׁר הָמְרָה

הקלירי מתייחס כאן רק לצלעיות 'מי יעשיר ומי יעני / מי ישלַו ומי יטורף' (כנוסחן בכתבי יד). לאחר מכן הוא מוסיף עוד צלעית כללית אחת העוסקת שוב בנידונים למוות: 'זֶה מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם / וְזֶה בְּפֶגַע בִּגְזֵירַת שָׁמַיִם', ובהמשך הוא ממשיך בסילוקו ללא זיקה נוספת אל 'ונתנה תוקף'. אבל עצם העובדה שפייטן הפועל במפנה המאה השישית משבץ את 'ונתנה תוקף' ביצירתו מוכיחה ללא ספק שמדובר בפיוט קדום, שהתחבר בארץ ישראל, לכל המאוחר במאה השישית – ואולי על ידי גדול הפייטנים בתקופה זו, הוא יניי.

ומה לגבי אגדת ר' אמנון ממגנצא?

מעשה ר' אמנון, מתוך ספר אור זרוע (הגדלה)

הקורא את הסיפור בספר 'אור זרוע' יגלה שלא נאמר בו כלל שר' אמנון חיבר את הפיוט, אלא רק אמר בציבור את מילותיו: 'ואח"כ אמר "ונתנה תוקף: … ואמר "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח" וכו', ולאחר מכן התגלה בחלום אל חכם אחר 'ולימד לו את הפיוט ההוא' (אור זרוע, הלכות ר"ה, סימן רעו). בנוסף על כך, השם 'אמנון' אינו ידוע בין יהודי גרמניה בימי הביניים, אך היה מצוי באותם ימים באיטליה. ייתכן אפוא – כפי שהציע אברהם פרנקל (ציון סז [תשס"ב], עמ' 125‑138) – שיהודי בן איטליה הוא שהביא את הסילוק למגנצא, כידוע לגבי פיוטים רבים נוספים, ועצמתו הגדולה של הפיוט 'כבשה' את לבות האשכנזים וביצרה את מקומו הנכבד במחזוריהם. בימינו, הידיעה שמדובר בפיוט קדום הרבה יותר יכולה רק להוסיף עוד זוהר ליוקרתו הרבה.

לעיון נוסף: ש' אליצור ומ' רנד, ר' אלעזר בירבי קליר: פיוטים לראש השנה, ירושלים תשע"ד, עמ' 155‑160, 271‑289

http://blog.nli.org.il/unetanneh_tokef/…

כל הזכויות שמורות – הספרייה הלאומית של ישראל 2017 ©