15.9.18

ברגעים האחרונים שבהם עדיין אפשר לבקש סליחה מכל מי שגזלנו את חירותו והשפלנו את כבודו ואפשר עדיין לשוב בתשובה על חטאינו, אני ממליצה לקרוא את הנאום הקצר המובא למטה, הקשור לתקוותם של כל אלה המייחלים ומקווים שתכלה שנה שבה קללות הגזענות, ההסתה, האפליה, האלימות, השחיתות, הכיבוש והדיכוי הרימו את ראשם המכוער ומקווים שתבוא עלינו שנה שבה כל אלה ייעלמו מחיינו ונזכה לשנה מבורכת של דעת, אמת וצדק, חירות, שוויון, אחווה ושלום לכל תושבי הארץ והעולם.

אני מביאה את תרגום נאומו ההיסטורי של מרטין לותר קינג בוושינגטון, למרגלות פסלו של אברהם לינקולן בשנת 1963, בתמונה למטה, כשהשחורים בארצות הברית חיו תחת דיכוי, שקרים ואפליה שראשיתה הייתה בשקר 'נפרד אבל שווה'.

חשבו בבקשה על הפלשתינאים החיים במחיצתנו ובאחריותנו תחת ממשל צבאי, כיבוש ודיכוי, חוק שונה, התעמרות והתעללות בשטחים הכבושים, חיים מאחורי מחסומים, כתרים וסגרים, מזה יובל שנים, כשאתם קוראים נאום נפלא זה שחולל תמורה שאין דומה לה בהשראת חזון הצדק, החירות, השלום והשוויון של נביאי ישראל, בפיו של הכומר מרטין לותר קינג, שנרצח בדומה ללינקולן, קנדי, רבין, סאדאת, גנדי, ואנשים נוספים שביקשו לקדם שוויון צדק חירות ושלום ושילמו על כך בחייהם. כך אמר:

"אני שמח להיות עמכם היום, באירוע שירשם בהיסטוריה כמפגן החופש הגדול ביותר בתולדות אומתנו.

 
לפני מאה שנים, אמריקאי דגול [אברהם לינקולן], שבצלו הסמלי אנו עומדים היום, חתם על "הצהרת השחרור". צו כביר זה הגיע כמשואה גדולה של תקווה עבור מיליוני עבדים כושים שנצרבו באש חוסר הצדק המכלה. הוא בא כקרניים משמחות של אור השחר, לשים קץ ללילה הארוך של עבדותם.

אולם לאחר מאה שנים, הכושי עדיין אינו חופשי. לאחר מאה שנים, חייו של הכושי כבולים באזיקי ההפרדה הגזעית ושלשלאות האפליה. לאחר מאה שנים, הכושי חי על אי בודד של עוני, בלב אוקיינוס רחב של שגשוג חומרי. לאחר מאה שנים, הכושי עדיין נמק בפינות החברה האמריקאית ומוצא את עצמו בגלות בארצו שלו. באנו לכאן אם כך היום להקצין לעין כול מצב מביש.

במובן מסוים הגענו לבירת אומתנו על מנת לפדות את החשבון. כשהאדריכלים של הרפובליקה שלנו כתבו את המילים המרהיבות של החוקה ואת הכרזת העצמאות, הם חתמו על שטר התחייבות, שאליו כל אמריקאי הפך יורש. שטר זה היה הבטחה שלכל בני האדם - כן, לשחורים כמו גם ללבנים - תוענקנה זכויות חיים, חופש והזכות לאושר.

ניכר לעין כיום שאמריקה מקיימת את שטר התחייבות זה לפי מידת הצבע של אזרחיה. במקום לכבד מחויבות קדושה זו, אמריקה העניקה לכושים "המחאה גרועה", המחאה שחזרה מסומנת "צ'ק ללא כיסוי".

אך אנו מסרבים להאמין שבנק הצדק מרושש. אנו מסרבים להאמין שאין בחשבון די "מימון" בכספות ההזדמנות הגדולות של אומה זו. אז הגענו על מנת לפדות את ההמחאה, ההמחאה שתעניק לנו לפי דרישתנו את עושר החופש ובטחון הצדק. הגענו למקום מקודש זה, גם על מנת להזכיר לאמריקה את הדחיפות העזה של העכשיו. אין זה הזמן לשגות במותרות של צינון הרוחות, או ליטול את הסם המרגיע של התהליך ההדרגתי. עכשיו זה הזמן לממש את הבטחות הדמוקרטיה. עכשיו זה הזמן להתרומם מן העמק האפל והשומם של ההפרדה הגזעית לנתיב שטוף השמש של צדק גזעי. עכשיו זה הזמן להרים את אומתנו מהחולות הטובעניים של חוסר צדק גזעני, אל האדמה המוצקה של האחווה. עכשיו זה הזמן! להפוך את הצדק למציאות של כל ילדיו של אלוהים.

יהיה זה הרה אסון עבור אומתנו להתעלם מהדחיפות של רגע זה. קיץ מחניק זה של חוסר שביעות רצונו הלגיטימית של הכושי לעולם לא יחלוף עד שיבוא הסתיו המרענן של חופש ושוויון. 1963 אינה סוף כי אם התחלה. אלו שקיוו שהכושי צריך לשחרר קיטור ויהיה מרוצה, יחוו התעוררות פתאומית אם האומה תחזור ל"עסקים כרגיל". לא תהיה מנוחה ולא רוגע באמריקה עד שהכושי יקבל את זכויות האזרח שלו. מערבולות ההתקוממות תמשכנה לזעזע את יסודות אומתנו עד שיפציע היום הבהיר של הצדק.

אך יש דבר אחד שעלי לומר לבני עמי, הניצבים על המפתן החמים המוביל לארמון הצדק. בתהליך קבלת מקומנו המוצדק, אל לנו להיות אשמים במעשים מוטעים. אל לנו לחפש להרוות את צימאוננו לחופש על-ידי שתייה מכוס המרירות והשנאה. עלינו לנהל לעולם את מאבקנו במישור הגבוה של הכבוד והמשמעת. אל לנו להניח למחאתנו היצירתית להידרדר לאלימות גופנית. שוב ושוב, עלינו להתעלות לגבהים הנשגבים של הפגשת הכוח הפיזי עם כוחה של הנשמה. אסור שרוח הלחימה הנפלאה הסוחפת את קהילת הכושים תוביל לחוסר אמון כלפי הלבנים כולם, שכן רבים מאחינו הלבנים, כפי שנוכחותם כאן היום מעידה, הגיעו להבנה שגורלם קשור בגורלנו! והם הגיעו להבנה שחירותם כרוכה לבלתי היתר בחירותנו. איננו יכולים להלך לבדנו.

בעודנו הולכים, עלינו להתחייב שלעולם נצעד קדימה. איננו יכולים לסוג אחור. ישנם אלו השואלים את חסידי זכויות האזרח: "מתי תהיו מרוצים?" לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד הכושי הנו הקורבן של זוועות שלא תתוארנה של ברוטאליות משטרתית. לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד גופינו, כבדים מלאות הדרך, לא יכולים ללון במוטלים של כבישים מהירים ובמלונות הערים הגדולות. לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד ניידותו הבסיסית של הכושי היא מגטו קטן לגטו גדול יותר. לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד ילדינו מופשטים מעצמיותם ונשדדים מכבודם על-ידי שלטים המכריזים "ללבנים בלבד". לעולם לא נוכל להיות מרוצים כל עוד כושי במיסיסיפי לא יוכל להצביע וכושי בניו יורק מאמין שאין לו עבור מי להצביע. לא, איננו מרוצים ולא נהיה מרוצים עד אשר צדק יזרום כמים ויושר יזרום כזרם עז!

אני מודע לכך שחלקכם באתם לכאן לאחר פורענויות ומצוקות גדולות. כמה מכם הגעתם הישר מתאי כלי צרים. כמה מכם הגעתם מאזורים בהם חתירתכם לחירות הותירה אתכם חבולים מגלי הרדיפות ופצועים מרוחות האלימות המשטרתית. אתם למודי סבל יצירתי. המשיכו לעבוד חדורים באמונה שסבל שאינו מוצדק סופו בגאולה. שובו למיסיסיפי, שובו לאלבאמה, שובו לדרום קרוליינה, שובו לג'ורג'יה, שובו ללואיזיאנה, שובו לשכונות העוני ולגטאות של ערינו הצפוניות, בידיעה שהמצב הזה יכול איכשהו להשתנות, ואכן ישתנה.

אל נא נתפלש בעמק הייאוש. אני אומר לכם היום ידידיי: למרות שאנו ניצבים בפני הקשיים של היום ומחר, עדיין יש לי חלום. זהו חלום המושרש עמוק בחלום האמריקאי. יש לי חלום שיבוא יום ואומה זו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה: "אנו מחזיקים באמיתות אלו כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים." יש לי חלום שיום יבוא ועל גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, ישבו יחד בניהם של עבדים לשעבר ובניהם בעלי עבדים לשעבר אל שולחן האחווה.

יש לי חלום שיום יבוא ואפילו מדינת מיסיסיפי, מדינה אשר לוהטת בחום חוסר הצדק, נחנקת בלהט הדיכוי, תהיה לנווה מדבר של צדק וחירות. יש לי חלום! שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה שלא תשפוט אותם לפי צבע עורם, אלא לפי תוכן אופיים. יש לי חלום היום! יש לי חלום שיום יבוא באלבאמה, עם גזעניה המרושעים, והמושל שלה ששפתיו נוטפות מילים כ"חציצה" ו"ביטול" - יום אחד באלבאמה ילדים שחורים קטנים וילדות שחורות קטנות, יוכלו לשלב את ידיהם עם ילדים לבנים קטנים וילדות לבנות קטנות כאחים ואחיות.

יש לי חלום היום. יש לי חלום שיום יבוא ו"כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה, כְּבוֹד ה'; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר." (ישעיהו מ', י.פ.)

זוהי תקוותנו. זוהי האמונה שעמה אני חוזר לדרום. חדורים באמונה זו נוכל לחצוב מהר הייאוש אבן של תקווה. חדורים באמונה זו נוכל להמיר את הצלילים הצורמים באומתנו לסימפוניה יפיפייה של אחווה. חדורים באמונה זו נוכל לעמול יחד, להתפלל יחד, להיאבק יחד, להיכלא יחד, להגן על החירות יחד, בידיעה שיום יבוא ונהיה חופשיים.

זה יהיה היום בו יוכלו כל ילדי האלוהים לשיר עם משמעות חדשה: "כי לך, ארצי, ארץ החירות המתוקה, לך אני שר. ארץ שבה מתו אבותיי, משוש גאוותם של המהגרים, מעל כל הר, תנו לחופש להדהד!" ואם אמריקה נועדה להיות אומה גדולה, זה חייב להתממש.

תנו לחופש להדהד מפסגות הריה הכבירים של ניו המפשייר.
תנו לחופש להדהד מפסגות ההרים האדירים של ניו יורק.
תנו לחופש להדהד מרמות פנסילבניה המעתירות.
תנו לו להדהד מפסגות הרי רוקי המושלגים בקולוראדו.
תנו לחופש להדהד מחיטובי הפסגות של קליפורניה.
ולא זו בלבד - תנו לחופש להדהד מהר סטון בג'ורג'יה.
תנו לחופש להדהד מהר התצפית בטנסי.
תנו לחופש להדהד מכל גבעה ותלולית במיסיסיפי, מכל צלע הר.

תנו לחופש להדהד. וכשזה יקרה, כשנאפשר לו להדהד מכל יישוב וכפר, מכל עיר ומדינה, נוכל להחיש את בוא היום בו יהיו כל ילדי האלוהים - שחורים ולבנים, יהודים וגויים, פרוטסטנטים וקתולים - מסוגלים לשלב ידיים ולשיר את מילות השיר הכושי הישן: "חופשיים סוף-סוף, חופשיים סוף-סוף, תודה לאלוהים הכול-יכול, אנחנו חופשיים סוף-סוף!"