עכשיו השבוע האחרון של ימי הסליחות, שמחייבים כידוע כל אדם שגדל במסורת היהודית לעצור לרגע ולשאול את עצמו על מה הוא או היא כיחידים צריכים לבקש סליחה, על איזה חטא שחטאו, על איזו עברה שעברו בשוגג או במזיד. ועל איזה חטא הוא או היא רואים את עצמם אחראים בחברה שבה הם חיים ובעולם שבו הם מתגוררים ביחס לגבול המוסרי שהם מאמינים בו. שאלות אלה יפות לחופשיים ולדתיים כאחד, בני כל המינים, הדתות, הגזעים, המגדרים והלאומים, כי כולנו אחראים על המציאות שבה אנחנו חיים וכי המילה אחריות נגזרת מהמילה אחר ומהחובה המוסרית העמוקה לאחר, ולאחריותנו עליו לאור עולם הערכים של זכויות אדם. שאלות אלה ראויות למחשבה בלי קשר מחייב לשאלות של אמונה ודת ועם קשר עמוק ומחייב לשאלות של מצפון, מוסר, אחריות, ערכים, צדק, חירות, שוויון, שלום, זכויות האדם ו'תיקון עולם' שהן מעניינו של כל אדם.

יש מבחר גדול של חטאים, עוונות ופשעים שאפשר להצטער עליהם ולקבל אחריות על תיקונם, החל מהרג ורצח ואלימות הכרוכים במלחמת שולל, ברצח עם או במלחמת אזרחים, עבור באונס נשים במלחמה, הכרוך בחיי פליטות ובלידת ילדי אונס הדחויים בידי אמהותיהם האנוסות (רוב הפליטים בעולם הן נשים), המשך באלימות הכרוכה בכיבוש ובדיכוי ובשלילת חירות מבני אדם החיים תחת משטר צבאי, וכלה בגילוי עריות, באונס, בנישואי כפייה בראשית העשור השני לחיים, בבורות כפויה, בזנות כפויה, בסחר בנשים ובשלילת זכות ירושה, זכות לימוד, זכות דיבור, זכות בחירה או חופש תנועה בגלל הבדלי מגדר, גזע , דת ולאום. יש עוונות, חטאים ופשעים הכרוכים בהשמדת עמים, בהשמדת בעלי חיים למען האדם, בעבודת ילדים או בהשמדת יערות למען רווח, ויש חטאי אלימות וניצול וכפייה במשפחה ובחברה ויש עוד ועוד ועוד, כי העולם שבור ופגום וראוי לתיקון בכל כך הרבה מימדים. 'לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה', אמרו חכמינו בפרקי אבות, אבל כל אדם ראוי לו שיבחר נושא אחד, קטן או גדול, או חטא אחד גדול או נורא, ויתן עליו את דעתו, יעמיק במשמעותו, ילמד את נסיבותיו, יחקור את העוול והזדון והרווח הכרוכים בו, ויפעל לתיקונו על פי עולם ערכיו, בין אם יקרא לכך 'צדק צדק תרדוף', בין אם תקרא לכך 'את האמת והשלום אהבו', בין אם יקרא לכך הומניזם ליברלי, זכויות האדם, חירות, צדק ושוויון, 'תיקון עולם', או זכויות בעלי חיים או 'את השנוא עליך אל תעשה לחברך.'

החטא הכבד הגדול והנורא שאני מבקשת היום להפנות אליו את תשומת הלב הוא חטא העומד בניגוד מוחלט לחזון השלום הנפלא של הנביא ישעיהו שנישא בירושלים לפני כ3000 שנה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

חטא זה הוא חטא מכירת נשק קטלני בידי מדינת ישראל לדיקטטורות, למשטרים רודניים ולמדינות שמתרחש בהם רצח עם בנשק ישראלי בסיוע אימונים ישראליים במרחב ציבורי בלתי חוקי נסתר, מושתק ואפל, שזורם בו כסף רב, כסף דמים.

אנחנו יודעים, אם מעט אם הרבה, ככל שאנחנו רוצים לדעת, על זוועות ברואנדה, בדרום סודן, בבורמה, בקמרון, בפיליפינים, בקולומביה, בטוגו , בבורקינה פאסו ובמדינת מרכז אפריקה, שם מתרחשים מעשי רצח מסמרי שיער בנשק ישראלי ולא פעם בעזרת מדריכים ומאמנים ישראליים, שרק מוכרים נשק ורק מאמנים בנשק ומתעלמים מזהותם הפלילית של רוכשי הנשק ומשתמשיו ומהזוועות המתחוללות באמצעותו שראשיתן רצח, אונס והשמדת עם ואחריתה נכות, יתמות, אלמנות, כאב וסבל שאין לו שיעור. אלה מדינות רודניות ורצחניות שאנחנו מטפחים איתן קשרים לשם מכירת נשק. אנחנו מוכרים נשק ליצוא בתשעה מיליארד דולר, בלי שאלות, בלי אחריות, בלי פיקוח, בלי הבחנה, למדינות שהאו"ם אסר למכור להן נשק, ושוכחים שחטא ייצור ומכירה של כל כלי נשק, שיכול להרוג אדם, איש או אישה, המושמדים בהשמדת עם או במלחמת אזרחים או במלחמות סמים שרודנים מיליארדרים עוסקים בהן וברווחיהן, הוא עלינו ועל צוארינו.

הנושא מורכב וסבוך ואינני מתימרת כלל למצותו, מה גם שכל אזרח ואזרחית ישראליים מודעים לצורך של מדינת ישראל לייצר נשק ולרכוש נשק לשם הגנה על מדינת ישראל, כל עוד לא נחתמו הסכמי שלום המבטיחים קיום בשלום ושלווה לכל אזרחי המדינה בגבולות חוקיים, וכל עוד נמשך הכיבוש בן יובל השנים, ולא בכך עוסק הדיון הנוכחי, אלא הדיון מתמקד אך ורק בשאלה המוסרית, החוקית והמשפטית הכרוכה ביצוא נשק:

למי מותר למכור נשק התקפי או נשק קטלני על פי החוק מחוץ לגבולות מדינת ישראל? למי אסור למכור נשק לפי החוק? האם יש במדינת ישראל חקיקה ברורה העוסקת במישרין באיסור מכירת נשק למדינות בהן מתרחש רצח עם כמו בבורמה או ברואנדה? למדינות רודניות כמו קולומביה או הפיליפינים? למדינות אפריקה הרצחניות בהן שיעורי האנאלפביתיות הם הגבוהים בעולם ובהן מקובלת עבדות ילדים מחרידה? האם מותר לנו למכור נשק בחוף השנהב, שם מתנהלת עיקרה של עבדות הילדים במטעי הקקאו, או בבורקינה פאסו, בגינאה ובמאלי הגובלות בה, משם נחטפים ילדים לעבדות במטעי הקקאו, שיעור יודעי קרוא וכתוב במדינה נע בין 1.43% בחוף השנהב; 36% בבורקינהפאסו; 4.30% בגינאה ו־7.38% במאלי.

היום במדינת ישראל מקובלת מכירת נשק קטלני למדינות אלה ודומותיהן כי אין מידע מספיק בדבר המתרחש בשמנו ואין מחאה ציבורית בנושא זה, כי תעשיית הנשק חזקה מאד ומגלגלת מיליארדי דולרים, ישראל היא יצואנית הנשק השישית בגודלה בעולם, בכירי צה"ל ומשרד הביטחון לוקחים בה חלק, וזו תעשייה המפרנסת מאתיים אלף משפחות שחלקה הגדול מיועד ליצוא (80% ליצוא ויש אומרים 90%) ואין ביקורת חוקית, משפטית ומוסרית בשדה פרוץ זה שדם אדם ודמי לא יחרץ ודמים ככסף, מתערבבים בו, אבל ראוי לזכור שכך בדיוק היו פני הדברים בכל הנוגע לחטאים הקשים ביותר בסדר החברתי-כלכלי ולעוולות המוסריות הנוראות של הסדר הפטריארכלי, ובראשן שעבוד השחורים במשך מאות שנים באמריקה ושעבוד נשים לבעליהן ואפליית נשים בפני החוק לאורך אלפי שנים בכל העולם.

אני רוצה להזכיר שעד לא מכבר היתה העבדות מקובלת בארצות הברית ובברזיל (בארה"ב עד 1865 בתום מלחמת אזרחים שגבתה את חייהם של כ700 אלף איש) (כלכלת ברזיל התבססה על עבודת עבדים. במשך כשלוש מאות שנה הובאו בכפייה בין 9.4 מיליון לכ-5.5 מיליון אפריקנים לברזיל בסחר העבדים הטרנס־אטלנטי, על מנת לנצל את כוחם ועבודתם תחת משטר של עבדות. ברזיל הייתה המדינה האחרונה שביטלה את משטר העבדות באופן חוקי בשנת 1888) - והרוב המכריע של הציבור בדרום ארה"ב ובדרום אמריקה חשב שעבדות השחורים ראוייה מאין כמוה וששעבוד הנשים לאבותיהן ולהעליהן היא מטבע העולם, כך היה תמיד וכך יהי תמיד על פי חוק אלוהי וסדר חברתי פטריארכלי (שלטון האבות).

אבל היום איש לא יצדד בהחזרת העבדות או בשעבוד הנשים לאבותיהן או לבעליהן. עד לפני מאה שנה לנשים לא הייתה זכות בחירה ורבות מהן היו משועבדות לבעליהן. זכות בחירה היתה שמורה רק לגברים לבנים בעלי רכוש. גם נאסר עליהן לדבר בפרהסיה, לחוקק, להצביע או להיבחר, ללבוש מה שתבחרנה או להחליט בכוחות עצמן על נישואין, גירושין או הפלה או יציאה לעבודה או נסיעה ללא רשות בכתב מהבעל. כך היה המצב בשויץ עד 1972. רק אז ניתנה לנשים זכות בחירה וזכות ירושה. בצרפת ניתנה זכות בחירה לנשים רק ב-1945 וזכות הפלה רק בשנות השבעים. כך היה במשך אלפי שנים. אבל אין היום מדינה בעולם שתדרוש לשלול זכות בחירה מנשים או תאסור עליהן ללמוד ולעבוד כשרווחיהן שייכים להן - למרות שכך היה המצב לגבי רוב הנשים ברוב מדינות העולם עד המאה ה-20. שתי מהפכות אלה, נגד שעבוד השחורים על פי חוק אלוהי ונגד אפלית נשים על פי קללת האל ('והוא ימשול בך') שעבוד ואפליה שחלו בכל היבט אפשרי, החלו בנחישותם של נשים ואנשים מעטים, למתוח ביקורת על מציאות רעה ומעוותת זו, להתריס נגדה ולמחות נגדה, או לתת את דעתם ואת דעתן על הפער הנורא בין הרצוי למצוי ולפעול לתיקונו, לאט לאט ומעט מעט, אבל לא לוותר ולהמשיך להאבק. הנשים בארצות הברית החלו בפעילות למען שחרור עבדים ולמען שוויון לנשים בשנת 1848 - שחרור העבדים הושג בשנת 1865בעקבות מלחמת האזרחים ו"אוהל הדוד תום" שכתבה הרייט ביצ'ר סטואו, ואילו שוויון לנשים הושג רק בשנים 1920-1928 בעקבות שחרור העבדים השחורים ומאבק נחוש של סופרג'יסטיות במקומות שונים בעולם למען זכות בחירה לנשים כבוחרות וכנבחרות, שמעולם לא זכו לה קודם לכן, מאבק שהחל מהרגע שהרשו לנשים ללכת ללמוד בכל מקום שירצו בכל מקצוע שיבחרו או מהרגע שהופשל מסך הבורות והשתיקה שנכפה עליהן מהעת העתיקה ועד לסוף המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20. היה זה מאבק קשה מאד, מתסכל ומרפה ידיים שהצליח רק בשליש השלישי של המאה העשרים, מאבק שאנחנו קוצרים היום את פירותיו בממדים שונים. חשבו איך היה נראה העולם ללא מארי קירי או אנגלה מרקל, סימון דה בובואר, וירג'יניה וולף, הנרייטה סולד, סימון וייל, ויסלבה שימבורסקה, לאה גולדברג, זלדה, דליה רביקוביץ ועדה יונת, רות ארנון, דליה דורנר, אסתר חיות, רות באדר גינזבורג או קתרין מקינון, חרמונה שורק, נילי כהן, אווה אילוז או בת שבע כרם, מריה מונטסורי, ליזה מאוטנר, ברטה פפנהיים, עמליה כהנא כרמון, ויקי שירן, ז'קלין כהנוב, קתלין פרייר, אלה פיצ'גרלד או מירה זכאי.

עכשיו, משהצליחו חולמי החלומות על החירות ועל השוויון ועל זכויות האדם בשחרור השחורים מעבדות ובשחרור הנשים מכבלי הסדר הפטריארכלי, גם אם לא לגמרי, הגיעה השעה לתת את הדעת על המאבק השלישי. שחרור העולם מנשק, מייצור נשק וממכירת נשק, ממלחמות, מאלימות, כפייה בכוח הנשק, מרצח והשמדה. כן, אני יודעת, זה נשמע חלום לא מציאותי ובלתי אפשרי, כך בדיוק נשמעו חלומותיהם וחלומותיהן של הלוחמים בעבדות ובאפלית נשים במאה ה-19. גם להם ולהן אמרו מכונני הסדר הפטריארכלי, רודפי הבצע, אוהבי השעבוד, תומכי האפליה ואוהבי זכויות היתר המבוססות על קיפוח הזולת, הדרתו מכל טובה ונישולו מזכויותיו: הלא מאז ומתמיד תמיד היתה עבדות (עובדה נכונה) ותמיד נשים ישבו בבית וגידלו ילדים ונאסר עליהן לעבוד ולשמור או לחסוך את רווחיהן לעצמן וללמוד כאדם חופשי, הן מעולם לא למדו מחוץ לגבולות ביתן ולא בחרו ולא נבחרו, לא הנהיגו ולא לחמו ולא שפטו ולא חוקקו חוקים, בדיוק כמו העבדים שגם עליהם נאסר ללמוד, או לעבוד לפי בחירתם, לרשת ולרכוש רכוש. כל זה היה נכון לחלוטין בהכללה, עם מעט מאד יוצאים מהכלל, כי הם - העבדים והשפחות השחורים- והן - כל הנשים בעולם - היו חסרי וחסרות מעמד ריבוני, משוללי ומשוללות זכות ירושה (רק בנים יורשים ורק אבות מורישים) וזכות שמירת רווחי עבודתן או רכושן לעצמן, ובעיקר היו משוללי ומשוללות הזכות ללמוד ולעזוב את ביתן ולחיות כאדם עצמאי בעל חופש בחירה או לפנות באופן אישי למוסדות החוק המשפט והצדק, שהיו כולם מונופול גברי בלעדי. נשים או שחורים שהיו עבדים, לא חוקקו אף חוק עד המאה ה-20 בשום מוסד שלטוני נבחר, לא כתבו בעולם היהודי אף ספר בלשון הקודש ולא כתבו בעולם העבדים השחורים אף ספר עד לספרו של פרדריק דאגלס, העבד הראשון שלמד לקרוא ולכתוב במאה ה-19, הם והן היו כפופות לאלימות פיזית על פי חוקים שחוקקו גברים בלבד, הם והן לא למדו באף אוניברסיטה עד סוף המאה ה-19 ובאוניברסיטאות ליגת הקיסוס רק מ1969 הם והן לא היו זכאיות למעמד ריבוני ולזכות ירושה עד למאה העשרים ועוד כהנה וכהנה איסורים, אלימות, בעלות, אפליה ושעבוד. על כל אלה כתבתי בפירוט ובהרחבה עם דוגמאות רבות מההיסטוריה היהודית ומההיסטוריה של עמים שונים, בספרי החדש: "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות", הוצאת כרמל, ירושלים 2018.
הזכרתי את כל אלה רק כדי להסביר את הטענה העקרונית שעוולות נוראות רווחות ומקובלות וחטאים מחרידים ביחסים בין בני האדם, שהיו מקובלים לחלוטין עד לא מכבר, השתנו ללא הכר תודות למאבק נחוש של מעטות ומעטים שתבעו ותובעים לתקן את הפער הנורא בין המצוי לרצוי. אני רוצה לחזור ולהזכיר את טענתה הנכונה של מרגרט מיד: "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי־פעם הביא לשינוי."

היום סחר בנשק קטלני עם מדינות רצחניות ועם דיקטטורות בהן מתנהלת מלחמת אזרחים, נחשב סביר והולם בעיני ממשלת ישראל וכנסת ישראל. עוד כמה עשורים אנשים יסתכלו על סחר נשק רצחני המתנה אלימות ורצח כמו שמסתכלים היום על תומכי העבדות ותומכי שעבוד נשים או תומכי סחר עבדים וסחר בנשים. תחשבו על זה. תשנו את זה. תכתבו לחברי הכנסת, דברו על כך בבתי ספר, תכתבו בעיתון או בפייסבוק ותזכרו 'קול דמי אחיך צועקים מן האדמה.

בקצה של כל כלי נשק קטלני יש אדם הורג ואדם נהרג, אדם רוצח ואישה נאנסת או נרצחת, עמים מכחידים ועמים מושמדים, תינוקות שנולדו מאונס, מיליוני פליטים מרצח עם. והרבה מאד אנשים שמרוויחים הרבה מאד כסף דמים בתיווך ממכירת נשק קטלני מתחת לעיני החוק.

על השותפות בחטא זה כאזרחי מדינת ישראל אני מבקשת לומר - אנחנו לא רוצים שמדינת ישראל -יצואנית הנשק השישית בגודלה בעולם - תסייע לעוד מבצעים של רצח עם באמצעות יצוא נשק למדינות שבהן מתרחשת מלחמת אזרחים , וגם איננו רוצים שהמדינה תייצא נשק למשטרים דיקטטוריים, אנחנו חייבים להתעורר, ולדרוש מהממשלה שתחוקק חוק שיגביל ויאסור מסחר דמים זה.

הייצוא הביטחוני של ישראל בשנת 2017 הגיע ל 9.2 מיליארד דולר. 1600 חברות ביטחוניות מעורבות ביצור זה וביצוא ל130 מדינות שאנחנו מיצאים אליהן נשק שחלקו קטלני ורצחני.
איזה חלק ממנו נשלח לדיקטטורות ולארצות שמתרחש בהן רצח עם?

אנחנו מוכרים נשק לבורמה, שבה מתנהלת השמדת המיעוט המוסלמי של הרוהינגה, לרפובליקה המרכזית באפריקה שנאסר ליצא אליה נשק בגלל הכאוס המתרחש בה, לבורקינה פאסו, שם שיעורי האנלפביתיות והעבדות וסחר אדם מהגבוהים בעולם, לאוגנדה, טוגו, קמרון ודרום סודאן, לליבריה וטנזניה, לסרי לאנקה, להונדורס, לגיניאה המשוונית, ועוד ועוד

אנחנו, מדינת ישראל שיש בה 1600חברות ביטחוניות, מיצאים נשק מכל מיני סוגים ל130 מדינות, רבות מהן דיקטטורות או מדינות שמתרחש בהן רצח עם. מי שמחפש על מה לבקש סליחה בחודש הסליחות , שיחשוב על עובדות אלה בשעה שהוא מזמר את המילים העתיקות.

אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת בּוֹחֵן לְבָבוֹת
גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת דּוֹבֵר צְדָקוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

הָדוּר בְּנִפְלָאוֹת וָתִיק בְּנֶחָמוֹת
זוֹכֵר בְּרִית אָבוֹת חוֹקֵר כְּלָיוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

טוֹב וּמֵטִיב לַבְּרִיּוֹת יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת
כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת לוֹבֵשׁ צְדָקוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינו

מָלֵא זְכֻיוֹת נוֹרָא תְהִלּוֹת
סוֹלֵחַ עֲוֹנוֹת עוֹנֶה בְּעֵת צָרוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת צוֹפֶה עֲתִידוֹת
קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת רוֹכֵב עֲרָבוֹת
שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת תְּמִים דֵּעוֹת
חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ

בנו כלב