25.8.18

דבריה של ד״ר נורית-פלד אלחנן במרכז הבינתחומי:

הרצאתי במרכז הבינתחומי לפני 15 שנה. מה השתנה???

נורית פלד-אלחנן

עלינו, האימהות, מוטלת חובת הסירוב.

אני רוצה להקדיש את דברי לכל הסרבנים, בני כיתתה של סמדרי בתי שנפלה חלל במלחמה המיותרת המתנהלת במקום הזה כבר 35 שנה, ולברך אותם על שהחליטו לכבד את מורשתם היהודית ולעמוד על זכותם האנושית לסרב לקחת חלק במעשי הכיבוש, הטרור וההתעללות באוכלוסייה הפלסטינית.

אני רוצה לברך את כל חיילי המילואים שהחליטו, בהיותם כבר הורים לילדים ואולי משום כך, לסרב לפקודה לאבד צלם אנוש. אני רוצה לברכם על שסרבו לשכוח שאצל בני האדם קיים רווח בין הציווי לציות, הוא הרווח שמבדיל בין האדם לבין הבהמה, רווח שבו נכנס כל מה שנקרא אנושי: חופש הבחירה, שיקול הדעת, השיפוט המוסרי וההסכמה לשתף פעולה. אני רוצה לברך את הסרבנים הללו על שהזכירו לנו, בעיקר עכשיו, לפני חג החירות, שביטויים כמו פולמוס ומחלוקת, ושפעלים כמו להקשות, לחקור ולדרוש, אינם ביטויים של גנאי שמאפיינים בוגדים אלא הם מאושיות התרבות היהודית שלנו, תרבות של שאלות בלתי פוסקות, של חתירה מתמדת אל האמת, של עיון ושל דיון בציוויים הרמים ביותר והיומיומיים ביותר כאחד. אני רוצה להודות להם על שהוכיחו לנו שבמקום הזה, שבו אסימוני קזינו קובעים את כיוון הטילים יותר מראשיהם של ילדים, יש עדיין כמה אנשים שבזכותם אולי לא נהפוך לסדום ועמורה.

ואני מודה להם על שבדבריהם ובמעשיהם הזכירו לי את מקומי ואת תפקידי על פי התרבות הזאת. מקומה ותפקידה של האם העברייה.

בתלמוד כתוב ארבע פעמים אימהות היו נביאות. נבואה כפי שאנו יודעים היא מעשה של חתרנות ושל סירוב כלפי השלטון. האימהות היו נביאות משום שכל אחת מהן, מתמר ועד יוכבד, מרבקה ועד ושתי, ביצעה מעשה של חתרנות, של סירוב או של התרסה כלפי השלטון, כלפי הסמכות, כלפי החוק והסדר שקבע הבעל או המלך. הפירוש לכל המעשים הללו הוא שהאימהות ידעו, מתוך אותו חוש נבואי שהיה להן ושנקרא בשפה המודרנית אינטואיציה נשית, שלטווח הארוך הם מבטיחות, במרידתן, בסירובן, בחתרנותן, עתיד טוב ובטוח יותר לילדיהן.

אבל השיח הטוטאליטרי שהשתלט על המדינה ה"דמוקרטית" שלנו הוא שיח שאינו סובל חתרנות, אינו סובל סירוב, אינו סובל פולמוס ובוודאי אינו סובל נבואה, כי למעשה אין הוא סובל שום צורה של דיאלוג. השיח הזה מעולם לא העלה על נס את מעשי האימהות הללו. תחת זאת הוא העלה על נס את מעשיה של אם אחרת שאיננה נמנית עמן, שהקריבה את שבעת ילדיה בעבור עקרון, בעבור חוק, בעבור אידיאולוגיה. אימהות זו שהיא אימהות שלא כדרך הטבע, טופחה במקום הזה כמו שהיא מטופחת בכל מקום שבו שולטת אידיאולוגיה, המכפיפה את היחיד למנגנון. על כן מבקש השלטון, לא מהיום, אלא כבר אלפי שנים, להחניק את קול האימהות הנביאות, לדכא את חושיהן, להמעיט בערכן ולטפח את האם האחרת, שנקראת היום בפי אחת מדוברות הימין - חווה פנחס כהן - האם החמישית, זו שלדבריה יודעת לומר למנהיג סמוך עלי, אני יודעת לאבד ואני יודעת להתאבל.

רצוני לנצל במה זו ולקרוא לכל האימהות האמיתיות, לסרב לקבל את התכתיבים של האם החמישית הזאת, המשתלטת עלינו. לשוב לדמותה של האם העבריה ולקחת על עצמן את האחריות לחינוך ולגורל של ילדיהן.

גנרלים בדימוס ושלא בדימוס מכריזים בימים אלה כי יש לתקן את החינוך, יש להחדיר את תחושת הציות כבר מגיל הגן. רבותי הגנרלים אל תדאגו. יש לכם תלמידים בארץ הזאת. ובעיקר בקרב בני הנוער האלימים. אלימות בני הנוער שלנו, שהיא מן הגבוהות בעולם, אינה אלא ציות לציווי הנמצא באלימות שלכם, המבוגרים, באלימות הממלכתית, בפשעי המלחמה שאתם מבצעים, בחיסולים ללא דין וללא משפט, בהרג ילדים. במאסר קטינים ובהחזקתם בתנאים מחפירים. באלימות הנוער קיים ציות לציווי שטמון בגזענות, בהפרת זכויות האדם, ובאי הציות שלכם לחוקים בינלאומיים ולחשובים שבעשרת הדברות. וכבר אמר יגאל בן 8 "בארץ אלימה גדלים ילדים אלימים".

זאת למרות שהתרבות שלנו מלמדת כי האחריות, החתרנות והקושיות צריכות להיות אבני הפינה של החינוך. כי הן אבני הפינה של הדיאלוג האנושי, התרבותי.

החינוך לטוהר הנשק צריך למשל להוקיע את כיבוש העי הרצחני בידי יהושוע בן-נון. הדיאלוג התרבותי צריך להוקיע את רצח ארבע מאות נביאי הבעל בידי אליהו הנביא, והסובלנות צריכה להוקיע את תלמידו אלישע שהרג 40 ילדים משום שצחקו לקרחתו. החינוך לשלום צריך להתבטא בסירוב לכנות את אלכסנדר מוקדון אלכסנדר הגדול במקום אלכסנדר המגלומן הרצחני, וכמוהו את נפוליאון ואת כל מי שרוצה להידמות לו בעת הזאת. החינוך לשוויון ולרב-תרבותיות צריך להוקיע ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה שמחנכים לגזענות, שמלמדים כי ישראל תיחשב לאחת מן הארצות המפותחות רק אם לא נכלול בחישובינו את האזרחים הלא-יהודים, שהים התיכון הוא הים שלנו, ושירושלים היתה ריקה 2000 שנה. החינוך לדו-קיום צריך להתבטא בסירוב לחגוג את יום ירושלים כפי שחוגגים אותו היום בבתי הספר, את צעדת השומרון ועוד כהנה וכהנה ביטויי שלטון וכיבוש מתנחל.

החינוך היהודי צריך לבוא לידי ביטוי בהנחלת הפסוקים שדנים בכיבוד הגר, ברחמים ובחסד. האחריות צריכה להתבטא בחינוך לגבריות שאין פירושה אלימות וקרביות, גם אם יש אבות ישראלים ששבויים עדיין בערכים הללו.

גיא בני שירת בשריון ואחר כך, כשאמו סירבה למרות רצונו שישרת בלבנון, הועבר לחיל החימוש. היום הוא בן 23 וכך הוא כותב: אני זוכר יום קיץ בלטרון עם אבי, שסיפר לי על ימים חשוכים- קרים-בודדים,מלאי חול- בוץ- חברים- אויבים משלושה לאומים שונים , געגועים וחוויות שמאתגרים את משמעויות המילים וצורה של עצמאות, של גבריות, שורשית וראשונית. מצאתי את עצמי מציץ מתוך ערימת שיער מבולבלת בחיוך דבילי, כשל נער יהודי בעיירה , העומד לפני קבלת עול תורה ומצוות. רציתי לשמח את אבא, והרגשתי שבפנייתי הלא התנדבותית לחיל השריון, שבו נטל גם הוא את חלקו במאבק, מילאתי איזה כיס שחיכה להתמלא ביחסינו. רציתי לממש את מהותי הגברית שאך החלה להתממש, או אולי רק לרמוז על קיומה. מצאתי את עצמי בליבה של החברה הישראלית, נחבט בתילי תילים של קלישאות ופתגמים חלודים כגון "כור היתוך,האדם שבטנק ינצח, קשה יש רק בלחם", ושמחתי. הרגשתי גבר.

איני יודע כיום אם אצטרף לשורות המילואים אם וכאשר אקרא. אני מאמין, במבט לאחור ,שבשיטה שונה ומפותחת יותר של יישום השרות הלאומי ,בה יהיו אפשרויות מגוונות ופנייה לאינטרסים ציבוריים רחבים יותר, הייתי יכול לתרום יותר לחברה ,ופחות לטיפוח האגו הגברי.

את הכיס ההוא של היחסים עם אבי אני מרגיש שמילאתי מלוא החופן. באשר לגבריות האמיתית, אני מאמין(ומקווה), שתבוא עם הילד.

ובני השני, אליק, ששירת בסיירת מובחרת, מאלה שמשאירות את חייליה עם גב הרוס ורגליים שבורות לכל החיים כותב:

"המערכת הצבאית היא האקזיסטנציליזם בהתגלמותו, אדם קובע מערכת של ערכים, כופה אותה על עצמו ומכפיף לה את המציאות. מציאות שבה משלבים תורנות מטבח וסכנת חיים באורח שווה. מציאות שבה אתה עשוי בכל רגע נתון למות או להרוג ומצד שני לקבל שבת על גילוח.

הדרך להתמודד עם האבסורד היא פשוטה. פשוט מאוד משעים את המציאות שבחוץ. היא לא תקפה במערכת החיים הצבאית. ירו עלי אז יריתי חזרה. למה ירו עלי? זו שאלה כלל לא רלוונטית. העובדה שיורים עלי כי אני נמצא פה ושאני נמצא פה כי יורים עלי לא חודרת להכרה כאבסורד אלא כמציאות שרירה וקיימת. אסור להבין את האבסורד כי הוא שולל את המשמעות מכל העשייה שבמהלכה אנו הורגים ונהרגים, הייתכן שתהיה חסרת משמעות? וכאן נולדת הסלידה מכל ביקורת , מכל ספק, במיוחד אם הוא בא מבחוץ, מהמציאות האטומה והאסקפיסטית של העולם "הרגיל" שלא מבין דבר במה שהולך "שם". אי אפשר לדרוש הומניות מחיילים. הם הורגים אנשים. אין פחות הומני מזה. במציאות לא אנושית אנשים מבצעים מעשים לא אנושיים. הטענות לא צריכות להישמע כנגד החיילים, משני הצדדים, שמצייתים לתכתיבי המציאות שלהם, אלא כלפי האנשים שמאפשרים וגורמים את המציאות הזאת, קרי הציבור והממשלה.

כל אדם ששירת בשרות קרבי יודע כמה קשה לעזוב. במסגרת הערכים החייליים הקריאה לסירוב נתפסת כבגידה בערך המקודש ביותר, בחברים, ותהא הסיבה אשר תהא, בסופו של דבר אתה מציל את עורך וזהו, ואת החבר'ה אתה משאיר שם וזה לעיתים קשה מנשוא, וזה לעיתים מחיר יקר מדי. לכן חשוב שהמרי יצא ממקום אחר, מאלו ששולחים את החיילים אל מותם, מאלו שבשבילם הם מתים. הם אלו שצריכים לסרב, לשאת את המחאה, לא להסכים שימותו ויהרגו יותר בשמם. אלו הם חיילי המילואים שחושבים שבעבור חודש בשנה לא צריך לצעוק, עדיף להתקמבן. ואלו האימהות שמנדבות את בניהן ותומכות בהם כשקשה. הם אלו שצריכים לדרוש שהחיילים יחזרו הביתה, אין הרבה טעם לבקש מהם שיחזרו לבד".

אם אנחנו רוצים לגדל כאן דור של שוחרי שלום, של אנשים שלא יעלו על דעתם לפתור בעיות חברתיות או פוליטיות או דתיות באמצעות שפיכות דמים, עלינו להשיב את קול האם העברייה אל תוך התזמורת הכללית, ולהרים אותו עד שיחריש את כל יתר הקולות. עלינו להתעקש על חובותנו וזכויותינו כלפי אלה שהבאנו לעולם ולא להתיר לאף אחד לקבוע את גורל ילדינו בלעדינו.

אחרת נמשיך לשלוח אותם אל שורות צבא הכיבוש והטרור, שיהפוך אותם לרוצחים או לגוויות, לבעלי מום בגופם או לבעלי מום בנפשם. עלינו, האימהות, מוטלת חובת הסירוב.

נורית פלד-אלחנן