20.8.18

לזכרו של אורי אבנרי (2018-1923), איש חזון ואיש רב פעלים, פורץ דרך, אדם ישר, אמיץ לב, לוחם ללא חת בקרב על תקומת המדינה ובמערכה על דמותה ולוחם נחוש על כבוד האדם, על החירות ועל השוויון של כל תושבי המדינה ועל תקוותם לשלום. אבנרי היה אדם מורכב ומרחיק ראות, אדם בוטח בעצמו ולא קל עם זולתו, אינטלקטואל ביקורתי, אוטודידקט עצמאי ורחב אופקים, רודף צדק ורודף שלום שלא היה עליו מורא אדם. אבנרי, שזכה לחיות עשרה עשורים ולעזוב את העולם בצלילות הדעת ובבריאות הגוף, עד שנפל למשכב ממנו לא קם בחודש האחרון, היה אדם רגיש לעוול, שהסיסמה "בלי מורא, בלי משוא פנים" נקשרה בו וב'עולם הזה', העיתון החתרני שערך כחלוץ ההולך לפני המחנה, כאדם בעל סגנון עברי ייחודי, רחב אופקים ויודע שפות, הנאבק על הצדק נגד העוול ועל האמת נגד השקר. השבועון 'העולם הזה' היה עיתון שבו נלחם בעקביות נגד הכפייה הדתית, בעד חופש הביטוי ובעד שוויון זכויות לערבים תושבי המדינה ונלחם בנחישות בעד השלום, החירות והשוויון, העיתון שבו המציא מדורים שלא היו באף עיתון לפניו, שבו נתן הזדמנויות לעיתונאיות ועיתונאים לא שגרתיים וחינך אותם לכתיבה נועזת, קולעת, תמציתית, מסוגננת ואלגנטית, ובו חידש מילים עבריות רבות השגורות על כל פה מ'חללית' ועד ח"כ, מבליין ועד לווין. הוא גם המציא את המילים 'כְּתַבְלָב' (כינוי לעיתונאי לא-אובייקטיבי המתחנף לבעלי-כוח), אלתור, מחזמר, חינמון, יומון, חמשיר, ויחצ"ן, ואת הביטוי פוסט-ציונות.

אבנרי שלא עם כל דבריו הסכמתי ועל רבות מהכרעותיו בימי נעוריו חלקתי, היה אדם שנלחם בנחישות ובאומץ לב במשך עשרות שנים למען שלום ישראלי-פלסטיני ונגד שקרים ועוולות של השלטון ונאבק באומץ לב תוך סיכון אישי נגד שחיתות שלטונית, והוא עשה זאת בכתב ובעל פה, בספרים שכתב ובעיתון שערך, בראיונות שנתן ובתחקירים שיזם. אדם יצירתי, עקבי, נחוש, חרוץ ומעורר השראה, שהיה מורם ורבם של טובי העיתונאים בארץ ושעמדותיו הקיצוניות בעבר עברו בהדרגה מהשוליים הלא מקובלים לקונצנזוס הלברלי דמוקרטי, בשל האמת שהייתה בהם . הקריאה בעיתון המאתגר שערך, 'העולם הזה', האירה את עיני בנעוריי בכל הקשור למורכבותה של המציאות ולריבוי פניה, וסדקה לעולמים את האמון בדברי ההגמוניה ובמעשיו של השלטון, כל שלטון. אבנרי זכה בחייו, מגיל מוקדם מאד, להיהפך לחלק מהזיכרון המשותף של החברה הישראלית וממסורת הקריאה והכתיבה שלה. יהי זכרו ברוך.

הנה המאמר האוטוביוגרפי האחרון שכתב:

היום אני בן 94, ולא קל להיות אופטימי

אורי אבנרי
10.9.2017

היום אני בן 94.

האם אני די מרוצה מחיי עד כאן? כן, בהחלט. אילו היה קורה נס והייתי חוזר לגיל 14, כך שהיה עלי לעבור את כל הדרך הארוכה הזאת מחדש, האם זה היה מוצא חן בעיני? לגמרי לא. מספיק.

ב-93 השנים האלה, העולם השתנה באופן מוחלט. ימים אחדים אחרי לידתי ניסה דמגוג קטן ומגוחך בשם אדולף היטלר לחולל הפיכה בגרמניה. הוא נשלח לכלא, ושם חיבר ספר משעמם בשם "מיין קאמפף". איש לא שם לב.

מלחמת העולם (שעדיין לא נקראה אז "הראשונה") הסתיימה שנים אחדות לפני שנולדתי. כמעט כל משפחה בגרמניה איבדה לפחות אחד מבניה. סיפרו לי על דוד רחוק שקפא למוות בחזית האוסטרית-איטלקית.

ביום לידתי השתוללה בגרמניה אינפלציה דוהרת. לידתי עלתה מיליוני מארקים. אנשים רבים איבדו את כל רכושם. אבי, שהיה בנקאי צעיר, התעשר. הוא הבין איך עובד הכסף. לא ירשתי את הכישרון הזה, ואינני מצטער על כך. אבי אהב מכשירים חדשים. היה לנו טלפון בבית, דבר נדיר. כשהייתי בן שלוש או ארבע, קיבלנו המצאה חדשה: רדיו.

לא היינו דתיים. הדלקנו נרות חנוכה, צמנו ביום כיפור ואכלנו מצות בפסח. לא יכולנו לנהוג אחרת, מפני שזה היה נראה ככניעה לאנטישמים. אבל בעינינו לא היתה לזה משמעות דתית. אבי היה ציוני. כשהתחתן עם אמי, מזכירה צעירה ויפה, בין המתנות היה מסמך שהעיד על כך שניטע עץ בארץ ישראל על שם הזוג המאושר. באותו זמן היו הציונים מיעוט זעיר. רוב היהודים סברו שהציונים הם קצת דפוקים בראש. הבדיחה אמרה שציוני הוא יהודי התורם כסף ליהודי שני כדי שזה יביא יהודי שלישי לארץ ישראל.

מדוע הפך אבי לציוני? הוא לא חלם לעלות לארץ ישראל בעצמו, אבל הוא היה עקשן ושנא לרוץ עם העדר. הציונים היו מיעוט זעיר. התאים לו להיות במיעוט. הנטייה הזו של אבי היא שהצילה את חיי. כשהגיעו הנאצים לשלטון – הייתי בקושי בן 9 – אבי החליט מיד לעלות לארץ. לימים סיפרה לי אמי שאת הדחיפה האחרונה קיבל מאיש גרמני צעיר, שקרא לאבי בבית המשפט: "מר אוסטרמן, אנחנו לא זקוקים עוד ליהודים כמוך!"

הייתי עד ראייה לעליית הנאצים. החולצות החומות שלהם נראו בכל מקום. הנאצים לא היו לובשי-המדים היחידים – לכל מפלגה גדולה בגרמניה היה ארגון כאילו-צבאי משלה: "החזית האדומה" של הקומוניסטים, "הדגל-שחור-אדום-זהב" של הסוציאל-דמוקרטים, "קסדת הפלדה" של השמרנים, ועוד. בבוא יום פקודה, אף אחד מהם לא הרים אצבע.

מעולם לא ביקרתי בגן ילדים. נשלחתי לבית הספר כשהייתי בן 5 וחצי. בגיל 9 וחצי עליתי לגימנסיה. במשך שנים דיכאתי את זיכרון השנים הראשונות האלה. החיים האמיתיים שלי התחילו כשעמדתי מוקדם בבוקר על סיפון אונייה, ובאופק הופיע פס חום צר. הייתי בן 10 וחודשיים.

איזה אושר! איזה מקום מסתורי וקסום! מלא באנשים שדיברו שפה גרונית מוזרה, שנופפו את ידיהם בשעת דיבור! איזה ריחות נהדרים מהשוק, שהיה מלא בפירות אקזוטיים! איזה כרכרות רתומות לסוסים! אני מזכיר את כל אלה מפני שכעבור שנים קראתי ביוגרפיה של דוד בן-גוריון, שנחת באותו המקום, בנמל יפו, שנים אחדות לפני: איזה מקום מגעיל! איזו שפה גרונית דוחה! איזה תנועות ידיים פרועות! איזה ריחות מבחילים! כך גם הרגיש הרצל עצמו, בפעם היחידה שביקר בארץ.

אני אהבתי את הארץ הזאת ממבט ראשון, ואני ממשיך לאהוב אותה, למרות שהיא השתנתה מאז ללא הכר. איני יכול בכלל להעלות על דעתי לחיות בכל מקום אחר.

שואלים אותי שוב ושוב אם אני "ציוני". אני עונה שאינני יודע מה פירוש המלה "ציוני" בימינו. לדעתי, הציונות מתה מוות טבעי כשנולדה מדינת ישראל. עכשיו יש לנו אומה ישראלית. האומה הזאת קשורה ביהודים בעולם – אך היא בכל זאת אומה נפרדת, החיה במרחב שלה ושיש לה בעיות גיאו-פוליטיות משלה. היא קשורה ביהודי העולם כמו שאוסטרליה וקנדה, לדוגמה, קשורות בעולם האנגלוסקסי. המצב הזה כל כך ברור לי שאני מתקשה להבין את הוויכוחים האינסופיים על הציונות. בעיני, אין לוויכוחים האלה שום תוכן אמיתי והגון.

כך גם הוויכוחים האינסופיים על "הערבים". גם בוויכוחים אלה אין תוכן אמיתי והגון. הערבים היו כאן כשאנחנו באנו. אני עדיין מאמין שהציונים הראשונים טעו טעות איומה כשלא ניסו לחבק את שאיפותיהם ותקוותיהם של התושבים הערביים. "פוליטיקה ריאלית" אמרה להם לחבק דווקא את שליטיהם הטורקיים.

את התיאור הטוב ביותר של הסכסוך כתב ההיסטוריון איזק דויטשר: אדם חיי בקומה העליונה של בניין. הבניין עולה באש. כדי להציל את חייו קופץ האיש מהחלון. הוא נוחת על עובר אורח ברחוב, שנפצע והופך לנכה. בין השניים נפתח סכסוך קטלני. מי צודק? זה לא משל מושלם, אבל די בו כדי לעורר למחשבה.

אני אופטימי מטבעי (וכך נקראת גם האוטוביוגרפיה שלי). אני אופטימי למרות שהמוח האנאליטי שלי אומר לי משהו אחר. ראיתי בחיי הרבה דברים לא-צפויים – גם טובים וגם רעים – ועל כן אינני מאמין שיש דברים ש"מוכרחים" לקרות. זה תלוי גם בנו.

נכון, כשאני מסתכל בחדשות היום, קשה לי להיות אופטימי. כל כך הרבה מלחמות לא-נחוצות בכל חלקי העולם, כל כך הרבה סבל של חפים מפשע. עתידה של הארץ הזאת ממלא אותי בפחד. הסכסוך נראה אינסופי וחסר פתרון. אך בעיני, הפתרון ברור לגמרי – כל כך ברור שקשה לי להבין איך מישהו יכול שלא לראות אותו.

יש כאן שני לאומים – הישראלי והפלסטיני. דוגמאות היסטוריות מלמדות אותנו ששני לאומים כאלה אינם יכולים לחיות ביחד במדינה אחת. הם חייבים לחיות ביחד בשתי מדינות – "ביחד" מפני ששני הלאומים נאלצים לחיות תוך שיתוף פעולה הדוק, כשהגבול ביניהם פתוח ומבנה-על כלשהו מחבר אותם. אולי סוג של קונפדרציה מרצון. וכעבור זמן, אולי סוג כלשהו של איחוד המרחב כולו. כל זה מתרחש בעולם שההתפתחות הטכנולוגית כופה עליו להתאחד יותר ויותר, לקראת סוג כלשהו של ממשל עולמי.

לא אחיה די זמן כדי לראות את כל זה קורה - אבל אני כבר רואה את זה בעיני רוחי.

***

אבנרי שהיה אדם מרחיק ראות קרא לשחרר את אנשי החמס הכלואים בישראל וקרא לפתיחת משא ומתן עמם על ידי ממשלת ישראל, וכך אמר:

"אין לי הרבה משותף עם אנשי החמאס מבחינה אידאולוגית. אני אדם חילוני שבהיותי חבר כנסת נאבקתי בכל כוחי למען הפרדת הדת מהמדינה, הם אנשים דתיים הרוצים לבנות מדינה דתית. כל זה לגמרי לא מפריע לי לנהל אתם דו-שיח פורה. הדבר החשוב היחיד הוא שהם מייצגים כוח חשוב ומשמעותי בחברה הפלסטינית, ושלום שלא יכלול אותם פשוט לא יחזיק מעמד".

חברי יצחק פרנקנטל שהיה חבר קרוב של אבנרי כתב היום לזכרו:

Yitzhak Frankenthal

"הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תהילים טו 2)

אחי אחי, לך למנוחתך, לך לרעייתך, לך לדרכך האחרונה ושמור לי מקום לידך בגן עדן.
אורי היה אדם שפיו וליבו שווים, היושרה, הצדק, התם והטוהר היו בסיס הווייתו. כשתפגוש את אריק שלי, שם בגן עדן, אמור לו שיש הממשיכים בדרככם, יש הלוחמים למען הצדק השוויון השלום והיושרה.

אורי לא זכה לראות את השלום עליו נלחם. אורי ראה לפני עשרות שנים את מה שההנהגה בישראל התחילה לראות ולהבין לאחר שנים רבות ואחרי מאות הרוגים.

כשהעביר ביקורת על הנעשה בישראל הצעירה, ראה השלטון בו אויב, וכשהעביר ביקורת על הנעשה בישראל לאחר מלחמת ששת הימים ראו בו בוגד.

אכן, אורי היה בוגד, הוא בגד בערכים מעוותים, הוא בגד במושחתים, הוא בגד בחוסר הצדק ובעוולות, הוא בגד בשקרנים ובצבועים.

אך אורי היה נאמן, נאמן לאמת לצדק לחכמה ולתבונה.
אורי היה האור בקצה המנהרה השחורה של העוולות.

אורי יקירי, באחד ההתכתבויות שלנו כתבת :" ליצחק, שלום -
כל מילה זהב. כל טוב אורי"

דברנו התכתבנו ונפגשנו פעמים רבות, בעיניי היית צוק איתן מול גלי הים השוטפים ומערבלים את ערכי האדם הבסיסיים.

עתה תדע מנוחה לנפשך המיוסרת, שוב לא תחיה את העוולות, אך תחסר לכל תלמידך חבריך ואוהביך.

קיימת את דברי הנביא "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו 8)

אני כציוני דתי העובד את הקב"ה ומשתדל לקיים מצוותיו, ראיתי בך את הבסיס ליהדות:

 אהבת האדם, אהבת הטוב, אהבת חסד ועושה משפט אמת.
לך תנוח בשלום על משכבך.

יצחק פרנקנטל.