Skip to content

1VSDAT

שבת, 18 אוגוסט 2018 18:30

פעם בימים משכבר שבהם חיילי צה"ל עדיין לא היו צבא כיבוש (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

17.8.2018

 

פעם בימים משכבר שבהם חיילי צה"ל עדיין לא היו צבא כיבוש אלא רק צבא הגנה לישראל, ובימים שבהם יהדות היתה קשורה במושגים נעלים כמו 'צדק צדק תרדוף את האמת והשלום אהבו', 'חביב כל אדם שנברא בצלם' ו'את השנוא עליך אל תעשה לחברך' ו'משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם' - לא הזדמן לחלק מחילי צה"ל או לבודדים בהם, כפי שקורה היום לקחת זוג אופניים מילדה בת שמונה, לעצור ילדה מחזיקה זוג מספרים, לכלוא בכלא נערה בת 16 שירקה על חייל צה"ל, או לירות בראשו של שבוי פצוע שוכב על המדרכה ולזרוק רימוני הלם על אנשים היושבים לתומם על מדרכות לרוח הערב, אמר הסופר המופלא בחכמתו, יוסף חיים ברנר : "כל מה שיַָקר לנו, כל מה שיש לו ערך בעינינו, כל מה שאנו עושים מרצוננו החופשי – זוהי יהדות'.


לי אין שום קשר עם היהדות הגזענית, הכובשת, המדכאת והמתאכזרת, המפלה והמתנשאת של חברי הכנסת בן דהן, יוגב, סמוטריץ, אורי אריאל, או של קודמיהם בני קצובר או משה פיגלין או של נתניהו, בנט וליברמן או של מירי רגב ואיילת שקד, של פרופ' הלל וייס, ושל הרב לוינשטיין והרב קרים ושאר רבני ישיבות הקו, של הרב דב ליאור, ושל הרבנים אליצור ושפירא מחברי 'תורת המלך', או של הרב יצחק גינזבורג, מורם. גם אין לי שום קשר ליהדות של הרב מלמד או הרב אריאל, הרב בצרי או הרב יוסף אליהו ובוודאי לא לזו של הרב עידו אלבא, שנמנה בין מחברי 'ברוך הגבר', ולא לזו של ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר, חגי סגל, ושאר חברי המחתרת היהודית ותומכיהם. אלה יהודים שהאלימות, הנישול, הדיכוי והגזל בשם 'אתחלתא דגאולה', מוצדקת בעיניהם, אלה יהודים שכל עוול מוצדק בעיניהם לשם בנין המקדש (בית הבחירה), חידוש עבודת הקרבנות וחידוש הסנהדרין וקירוב ביאת המשיח, אלה רבנים שכפיית מדינת הלכה ומחיית זכר עמלק, הן מטרות ראויות בעיניהם וזו היהדות הנאה בעיניהם לשם הצדקת המשך הכיבוש וההתנחלות. אין חלקי עמהם.


אנחנו מאבדים לא רק את זהותה היהודית השפויה של המדינה אלא גם את זהותה המוסרית וזהותה הדמוקרטית ואת עצם הצידוק לקיומה כמקלט לעם היהודי. משום שאין בנמצא צדק לאחד המושתת על עוול לאחר. המדינה הוקמה כמוקד של נאורות המושתת על חירות שוויון ואחוה, כמפורט במגילת העצמאות, כדי להבטיח את קיומו של העם היהודי ששב למולדתו ההיסטורית ולאפשר את שגשוגו וצמיחתו. עוד הוקמה כדי לייצג את החוקים והמידות שהעם היהודי האמין בהם מאז ומעולם המושתתים על דעת, אמת וצדק, אחוה ושלום. המדינה הוקמה כמובן כדי להבטיח את הביטחון והחוק על יסודות של צדק ושוויון. המציאות אף פעם לא הייתה קלה אבל האידיאל היה ברור למרות העובדה שיש כאן , ותמיד היו כאן ותמיד יהיו כאן שני עמים ולא רק עם אחד. אנחנו מוכרחים להודות במציאותם ובזכותיהם בתוקף עובדת לאומיותם ודתם של אחינו בני ישמעאל השונים מאתנו בדתם ובלאומיותם, אבל זהים לנו בזיקתם לארץ הולדתם ובכל זכויות האדם שהם זכאים להן בדיוק כמונו.


במשך שנים רבות בסכסוך היהודי ערבי כל צד שולל את האנושיות של היריב. ותוך כדי כך מאבדים גם הם וגם אנחנו כל שריד של חמלה אנושית ומתפארים בסבל הנורא שנגרם לצד השני. יש רק פתרון אחד. אפשר לאהוב את הפתרון הזה, אפשר לשנוא אותו — אך אחר אין. אפשר לקרוא לו "שתי מדינות לשני עמים", אפשר לקרוא לו "יוזמת השלום הערבית", לא השם חשוב, אלא התוכן: מדינת ישראל תתקיים לעד, ולצדה תתקיים מדינת פלסטין החופשית, ושתיהן תחיינה בשלום זו עם זו ועם העולם הערבי כולו.


אנחנו, הישראלים, צריכים להחליט החלטה גורלית: מה חשוב לנו יותר: שלום או אדמה? התפייסות או התנחלות? מלחמה כל כמה שנים, או שלום לדורות? הממשלה הזאת, כמו כל קודמותיה, גם של מפלגת העבודה, מעדיפה את ארץ ישראל השלמה על שלום שלם. זו זכותה, כל עוד העם בוחר בה. הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, רוצה בשלום, אך נדחה על ידי ממשלתנו שוב ושוב. חמאס אמנם מסרב להכיר רשמית במדינת ישראל, אך הכריז רשמית שאם עבאס ישיג הסדר שלום ואם הציבור הפלסטיני יאשר אותו במשאל עם, גם הוא יקבל אותו.


בשני הצדדים יטיפו המטיפים: אין ברירה. אין פתרון. זו גזירת חיינו. לא, זו איננה גזירת חיינו! יש ברירה.


הכיבוש אינו יכול להימשך לנצח. במאה ה–21 אין עם יכול לשלוט על עם אחר, ולצפות לשלווה ולשקט. אפשר לשבת ביחד, הם ואנחנו. אפשר לנהל משא ומתן בגובה העיניים, כלוחמים שעמדו במבחן האש ומכבדים זה את זה. אפשר ליצור מציאות חדשה, שבה יבואו לידי סיפוק השאיפות הלאומיות הצודקות, שלהם ושלנו. ההסדר אפשרי. הוא מונח על השולחן.


הלנצח נאכל חרב?

בסוף 'מכאן ומכאן' כתב ברנר שקרא לעצמו 'אובד עצות' משפט שאני מרבה לחשוב עליו למרות שנכתב לפני מאה שנה: "ההוויה היתה הוויית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר". הנה הקשרו בקטע הסיום:


"
ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר-מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר היה בדבקות זו... אותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם בבגדיהם הפרומים ובראשיהם, גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת החיים עמדו הזקן והילד נעטרי הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוויה היתה הוויית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר".

נקרא 250 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים