Skip to content

1VSDAT

שבת, 18 אוגוסט 2018 18:29

אילנה המרמן בעקבות כנס על איכות הסביבה המכיר בלגיטימיות של ההתנחלות (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

17.7.2018

 

כותבת אילנה המרמן בעקבות כנס על איכות הסביבה המכיר בלגיטימיות של ההתנחלות, שהיה באוניברסיטה העברית:

"רקטור האוניברסיטה העברית פרופ' ברק מדינה ראה בביקורתי החריפה על הסכמת האוניברסיטה לארח בתחומה כנס בסוגיות איכות הסביבה בגדה המערבית ("יהודה ושומרון") התנכלות מסוכנת לחופש הביטוי. אבל רשימתו המנומקת ("חופש הביטוי לא יוגבל, גם לא מימין", "הארץ", 9.8) לוקה בפגם אופייני ומהותי מאוד לשיח הפוליטי בישראל בשנים האחרונות: כאילו יש סימטריה רעיונית בין התמיכה בהתנחלויות בגדה המערבית ובין ההתנגדות להן. אין סימטריה כזאת. ההשתלטות של מדינת ישראל בחסות השלטון הצבאי על חבל הארץ הזה כרוכה לבלי הפרד בשלילת זכויות האדם והאזרח ממיליוני הפלסטינים החיים בו: הגבלת חופש התנועה שלהם, סגירתם במובלעות ובגטאות והוצאת משאבי טבע, קרקעות, מים, שמורות טבע ומעיינות לא רק מחזקתם, אלא גם מן המרחב הציבורי העומד לרשותם.

המצב הזה נמשך, ואף מחמיר והולך כדי ביזיון וקצף זה 51 שנים. אין פה סוגיה למחלוקת לגיטימית. ערך זכויות האדם הוא ערך אוניברסלי מוחלט וההתייצבות לצדו אינה עניינו של "השמאל", כי אם של כל אדם הדבק בערכים האוניברסליים, בדמוקרטיה ובשוויון אזרחי, בין אם הוא קפיטליסט ימני ובין אם הוא סוציאליסט שמאלי. המעשים הנעשים בגדה המערבית הם בגדר פשעים, שגם אזרחים ישראלים מן הימין חייבים להתנגד להם. שום סכסוך לאומי אינו יכול לתת להם הכשר. חד וחלק.

 

ולכן, ההתנגדות שלי לכנס "איכות הסביבה ושמירת טבע חוצי גבולות", שאירחה האוניברסיטה העברית, לא נבעה מהדעות ה"ימניות" שהובעו בו. הוא אפילו לא שימש להן במה. הוא לא הכשיר את המציאות בגדה המערבית בנאומים פוליטיים, כי אם גרוע מזה: הוא קיבע אותה כמציאות נתונה, ראויה וחוקית, ששום דבר לא השתבש בה בעקבות המלחמה ב–1967 מלבד זיהום הטבע והסביבה. רוב מי שאירגנו את הכנס והשתתפו בו — החל במתנחלים עצמם וכלה ברשות הטבע והגנים הם המוציאים לפועל של הפגיעה הגורפת בזכויות האדם. עבריינים הם, לא שותפים בוויכוח דמוקרטי לגיטימי. רובם עושים את מלאכתם העבריינית כשליחי מדינת ישראל ומדיניותה, המפירה את החוק הבינלאומי, ומקצתם עושים זאת כבריונים של ממש.

 

אנא, פרופ' מדינה הנכבד, צא אל השטח וראה את התוצאות — לא אחדל מלזעוק ולומר ולכתוב, שחייבים לראות זאת בעיניים כדי להאמין. אין צורך לנסוע רחוק מהאוניברסיטה: שכונת סילוואן היא שכונה ירושלמית. צאו וראו מה מעוללת שם רשות הטבע והגנים ועד היכן עוד שלוחה להכות זרועה האלימה של עמותת אלע"ד הפועלת בחסותה. אין צורך לנסוע רחוק מירושלים: הכפר ואלַגֶ'ה, הכלוא מאחורי חומה שהושלמה לאחרונה למען הרחבת הגן הלאומי שלרגליו, נמצא בפאתי העיר. בימים אלה ממש עובדים על העתקת המחסום הצבאי אל מעבר למעין אל חנְיָה העתיק, שהיה תמיד מקום בילוי לתושבים הפלסטינים של כפרי הסביבה. מעתה גם הוא ייסגר בפניהם, משאב הטבע הזך הזה. רוב רובן של האדמות החקלאיות של הכפרים כבר הופקעו מזמן לטובת ההתנחלות הענקית ביתר עילית שבגוש עציון, והתנחלויות אחרות בגוש, ותושביהם היו מחקלאים למובטלים ולבוני ההתנחלויות. את קולם, קולם של קורבנות ההתנחלויות, חייבים להשמיע.

 

הנה הוא: "בלילות רבים אני חולם שאני רועה צאן בקרקעות הכפר — כמו שהיה בעבר, לפני הקמת ההתנחלות. אני מאחל לעצמי להגיע שוב אל הקרקעות האלה, להריח את הניחוח של הקרקע ולשבת מתחת לעצים" — דברי תושב הכפר דיר אל־חטב, בן 75 (מתוך דו"ח בצלם, "פינוי, בינוי, ניצול: השיטה הישראלית להשתלטות על המרחב הכפרי הפלסטיני"). כפרו שוכן במרחק של פחות משעת נסיעה מירושלים. את אדמותיו ואת מרחב המחיה שלו גזלו ממנו ההתנחלות אלון מורה ובנותיה. הפשעים האלה ואלפי הפשעים הדומים להם המתחוללים בגדה המערבית אינם עניין לוויכוח לגיטימי ולמתן חופש ביטוי לאחראים להם. בוודאי לא באירוח של מוסד אקדמי.

 

לא מזמן כתב פה ההיסטוריון חוקר הפשיזם פרופ' זאב שטרנהל: "כאשר נרמסים הערכים האוניברסליים הבסיסיים, שהם נשמת אפם של חיים קולקטיביים ראויים, החסמים הרגילים וכללי הריסון העצמי המסורתיים אינם רלוונטיים יותר. המוסדות האקדמיים אינם יכולים להסתגר בדלת אמותיהם, כי הם אינם קיימים רק כדי לספק ידע, אלא גם כדי להילחם על עתידה של הארץ הזאת. האקדמיה הלאומית למדעים אינה קיימת רק כדי לשמש מעין בית לורדים, המנפק דו"חות שנתיים על מצב המדע, אלא גם כדי להיאבק על עיצוב פני החברה. כן היה ראוי שהאגודות הישראליות למדעי החברה והרוח יהיו הראשונות להתכנס לשם ביטוי מחאה וגם יזעיקו את האגודות הבינלאומיות המקבילות להן" ("הארץ", 3.8).

 

לא בכנס של גיוס עובדים לשב"כ ולא בכנס "איכות הסביבה" שהתקיימו לאחרונה באוניברסיטה העברית לא נשמע קול מחאה של מרצה אחד. אני לבדי, בוגרת האוניברסיטה וכיום סטודנטית בה, צעקתי אל החלל המכובד של אולם הסנאט. לזעקה הזאת ביקשתי לתת ביטוי ברשימה שלי. רקטור האוניברסיטה, שלקח עליו ביושר את האחריות המינהלית, דרש ממני לתת כבוד לחופש הביטוי. ובכן, זה המענה שלי, ברוח דבריו של שטרנהל, מורי ורבי בתולדות הפשיזם: במציאות הנוכחית, במאבק הזה, חופש הביטוי לרומסי זכויות האדם אינו רלוונטי.

 

על הזעקה הזאת עודני מצפה לתגובת האוניברסיטה, ראשיה ומרציה.

נקרא 131 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים