14.8.2018

מיכאל בן-יאיר:

‏

לאחר שקראתי את התרגום הנכון לאמרה שנישאה בהפגנה ובעצרת נגד חוק הלאום במוצ"ש האחרון, ברצוני להביא את התרגום הנכון לעברית, שהוא "אקריב את נפשי ואת גופי למען פלסטין". היו טענות, כי אין הבדל בין ביטוי זה לבין הביטוי (בתרגום לא נכון) "בדם ואש נפדה את פלסטין", ואם קיים הבדל - הוא סמנטי בלבד עם משמעות תכן זהה. על כך, ברצוני לומר כמה מלים:

אזרחי ישראל הערבים הם בני העם הפלסטיני. אין הבדל בינם לבין בני העם הפלסטיני הנמצאים תחת כיבוש ישראל, מזה למעלה מ- 50 שנה. כבני העם הפלסטיני, אזרחי ישראל הערבים אינם יכולים לשיר את "התקווה" וגם לא להצדיע לדגל ישראל. אלה שני סמלים אופייניים לרוב בישראל, ובעיניהם - הם מסמלים, בצדק, את הנכבה שבאה עליהם. אבל, הם חיים בישראל, והם נאמנים למדינה ואינם חותרים תחת קיומה ואושיותיה. אם אנחנו, הרוב, היינו במצבם - היינו נוהגים בדיוק כמותם.

הביטוי "אקריב את גופי ואת נפשי למען פלסטין" אינו מגלם כל אקטיביות, הוא מגלם פסיביות. אין בו פעולה אקטיבית כלפי ישראל, יש בו פסיביות למען תקומת פלסטין. תקומת פלסטין אין משמעה ביטול קיומה של ישראל. שני העמים יכולים לחיות, כל אחד במדינתו, זה לצד זה, בשלום ובביטחון. הדבר אפשרי, צריך רק לרצות בכך. 50 שנות כיבוש כבר למדונו די והותר, שהשליטה בעם אחר אינה מביאה ביטחון, ובוודאי שהיא דוחה שלום.

אז, חברי הטובים, הפסיקו לדבר על השוואות לדאע"ש ועל חתרנות נגד ישראל. השאירו את אמרות הלאומנות המתלהמות לנתניהו, בנט, ליברמן, שקד וחבריהם. התחילו לדבר "שתי מדינות לשני העמים באותה מולדת משותפת" - ארץ ישראל. אל נהיה כמו הלבנים באמריקה, שנישלו וגירשו את ילידי המקום - השבטים האינדיאניים - לשמורות טבע, ותפשו את אדמותיהם. הבה נהיה כמו שרצינו שינהגו בנו במשך 2,000 שנות גלות ורדיפות.

זכרו את דברי ההספד של משה דיין על קברו הרענן של רועי רוטברג ב- 1956:

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם." אבל, אל תאמצו את חזונו, לפיה "לנצח תאכל חרב". אמצו את חזון הפסקת הכיבוש והשלום בין שתי מדינות אחיות בארץ ישראל.