לדברי הוגה הדעות האיטלקי, בן סרדיניה, אנטוניו גרמשי (Antonio Gramsci) ‏(1891-1937) בספרו על ההגמוניה, מבחר מתוך 'מחברות הכלא' (תרגם אלון אלטרס), תל-אביב תשס"ד, כוחה של האידאולוגיה ההגמונית נשמר, כשמוסדות חברתיים ומנהגים רווחים בחיי היומיום מבנים משמעויות וערכים המייצרים 'הסכמה "ספונטנית"' של שכבות אוכלוסייה שונות, לסטטוס-קוו שמשרת את הקבוצה השלטת. הקבוצה ההגמונית בחברה היא זו המצליחה להכתיב לאחרות את הגדר תה באשר ל"כללי המשחק", שעל פיהם צריכה הקהילה להתנהל ולהשתיק את אלה החולקים עליה.

תחשבו מה ביבי עושה עם המושגים לאום, שמאל, ערבים, נאמנות ובגידה

ברברה טוכמן (1912-1989) כתבה בספרה מצעד האיוולת ( 1983):

"ממשל נבון היה מחייב כי אנשים שמופקדת בידם משרה רמה יעצבו ויבצעו את המדיניות לפי שיקול דעתם במיטבו, לפי הידע הטוב ביותר שאפשר להשיג ולפי הערכה מפוכחת בדבר הרע במיעוטו... אבל... בהיותנו מודעים לכוחם השליט של השאפתנות, השחיתות והרגש, אולי מן הראוי כי בבואנו לבקש שלטון חכם יותר נפנה תחילה למבחן האופי. והמבחן צריך להיות אומץ־לב מוסרי. מונטיין מוסיף, "נחישות ואומץ, לא אלה שהשאפתנות מחדדת אותם, אלא אלה אשר החוכמה וההיגיון עשויים לנטוע בנפש סדורה כהלכה".

ושולמית אלוני (2014-1927) הביעה תקווה שרבים מאיתנו שותפים לה: "מתקרב היום שבו גם אנשי השלטון והשררה יבינו, מרצונם או בעל כורחם, שהצדק אינו עוד לצדו של החזק פיזית. יש קריטריונים אחרים לטוב, ופרי עץ הדעת עולה על 'כוחי ועוצם ידי'."