9.8.2018

כותב מיכאל בן יאיר:

"הרבה אנשים, טובים ולא-טובים, קוראים ל*הכרעה* ברצועת עזה. להיכנס לשם, להפיל את שלטון הרשע של החמאס ולהחליפו בשלטון אחר. ואז, יבוא לציון גואל. מרשם זה הוא להקזת הרבה דם, משני הצדדים, באפס תוחלת. לא ניתן לשלוט ב- 2 מיליון בני אדם, שעשינו כל מה שניתן כדי שישנאו אותנו שנאת עולם. ההנהגה הנוכחית תומת, ומה אז? תבוא הנהגה אחרת, לא פחות קיצונית. וניסיון העבר מלמד, שהיא תהיה אף קיצונית יותר.

 
אכן, יש להביא להכרעה, אבל במישור אחר, במישור הכרעת ההסדר. צריך להכריע כאן ושם כדי להגיע להסדר. הסדר ארוך שנים, עם הסרה אמיתית של המצור, כדי שיהיו להם חיים של תקווה. כי חיים של תקווה שם, הם המרשם לחיים של תקווה כאן.

בהספדו על קברו הרענן של רועי רוטברג, [בנחל עוז] אמר משה דיין:

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה. ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם".

הניתוח היה נכון, אולם מסקנתו היתה בלתי נכונה - לחיות לעד על החרב. לנצח תאכל חרב. זו מסקנה שהלכנו לפיה, אך היא לא הובילה אותנו לשום מקום. המסקנה הנכונה היא לעשות כל מה שבידינו כדי לתת להם חיים של תקוה, על מנת שגם לנו יהיו חיים של תקוה. נגזר עלינו ועליהם לחיות אלה לצד אלה ולכן רק הסדר ארוך טווח יכול להביא אותנו ואותם לחיות חיים נורמליים ושלווים."