מושכלות ראשונים
במקרה ששכחתם

העיקרון העומד ביסוד התפישה הדמוקרטית קובע:

הדמוקרטיה אינה שלטון הרוב כי אם שלטון העם בכללותו, כלומר שלטון הנובע מן העם, עבור העם, בלא קשר לפיצול בין רוב ומיעוט.

החלוקה בין רוב ומיעוט בשיטה הדמוקרטית נועדה קודם כל לאפשר הכרעה בכל סוגיה כללית שנויה במחלוקת, בכלל זה בחירת נציגי העם. ראשי ממשלה במדינות דמוקרטיות, עם עלותם לשלטון, מטעימים את העובדה שהם מייצגים את כולם ולא רק את אלה שבחרו בהם.

הריבונות אינה שייכת לא לרוב ולא למיעוט. הריבונות שייכת לבני אדם באשר הם, כפרטים (אינדיווידואלים) ולא כקבוצה.

ריבונות, דמוקרטיה, חוק ומשפט — כל אלה יונקים את משמעותם ואת סמכותם מן העקרונות המופשטים הכלולים בתפישת הזכויות הטבעיות של האדם.

במקורה הדתי יוחסה הריבונות לאל בלבד, ומשמעה היה אדון, שליט. בגלגולה המודרני, החילוני, היא הועתקה לבני האדם ומשמעה הוא כי כל אדם, באשר הוא, הוא אדון לעצמו, ואדנות זו מיתרגמת ללשון של חירויות וזכויות טבעיות, שאינן ניתנות לניתוק מישותו של האדם.

הזכויות הטבעיות הן מופשטות. הן זכויות ל– זכות לחירות, זכות לשוויון, זכות לקניין, זכות להתאגדות, זכות להגדרה עצמית, זכות לחופש בחירה, חירות ביטוי ולחופש תנועה, ולא זכויות על משהו. הזכויות הטבעיות האלה אינן ניתנות להפקעה; הן אינן ניתנות להפרדה מן ההוויה האנושית.

מדינה דמוקרטית, היא בהכרח מדינת כל אזרחיה, ואם אינה כזאת היא אינה מדינה, כי אם מערכת שליטה שבטית בלבד.

רעיון החוק הבינלאומי, ורעיון הזכויות הטבעיות הם רעיונות ועקרונות שאינם מכירים בגבולות שבטיים או לאומיים. כבר המשפטנים הרומאים הכירו בקיומו של "חוק העמים", המונח ביסוד חוקי כל מדינה מתוקנת, ובקיומו של "החוק הטבעי", המונח ביסוד חוק העמים.

מערכת החוק והמשפט, במהותה ומשחר קיומה, לא באה לשרת את הקיום השבטי או הלאומי, כי אם את הקיום הממלכתי. החוק והמשפט הופיעו בד בבד עם הופעת המדינה. הם ייצגו היגיון שונה מזה שייצג המנהג השבטי. בתרבות השבטית שלט המנהג, וזה ייצג רק את בני השבט והוציא מכלל חשבון את כל האחרים, גם כאשר קבע הסדרים מיוחדים לנספחים שלא נמנו עם בני השבט.

כשהופיעה המדינה, כישות שלטונית טריטוריאלית, היא נזקקה למערכת משפטית שבסיסה הוא לא המנהג השבטי, כי אם "חוק הארץ", חוק החל על כל המצוי בתחום שליטתה של המדינה. החוק הזה פרץ כמובן את גבולות השבט וייצג היגיון שונה, אוניברסלי במהותו, לעומת זה שאפיין את המנהג השבטי, הפרטיקולרי במהותו.

מוסד המדינה כמוסד שלטוני מגובה על ידי חוק. בתרבות השבטית היו מנהג והנהגה, דת ואמונה, היכולים להישמר בכל עדה דתית בלי קשר למקום מושבה, אך לא חוק ושלטון, ומכאן גם לא מדינה, התלויה בגבולות טריטוריאליים שבהם חל חוק שווה על כול התושבים. מושג השלטון הוא מושג מופשט כמו הריבונות, אך הוא מתורגם למוסדות ולתקנות, שבאמצעותם המדינה מתפקדת. השלטון הוא ישות לא פרסונלית, ישות שאיננה תלויה במנהיג. המדינה או הממלכתיות הריבונית תלויה בחוק אחיד הנובע מריבונות העם, (דמוס-דמוקרטיה) החל על שטח מוגדר (מדינה), שבו חיים תושבים שווי זכויות הכפופים לחוק בשווה.

האדם הפרטי הוא אדון לעצמו (ריבון), בעל חירויות וזכויות טבעיות, שאין הוא יכול לממש אותן במלואן בלי לפגוע בריבונותם של בני אדם אחרים, בעלי אותן חירויות וזכויות טבעיות. כל ההסדרים החברתיים והמדינתיים המוכרים בתרבות האנושית נועדו מצד אחד לפתור או למנוע את הקונפליקטים הבלתי נמנעים בין היחידים הריבוניים, ומצד אחר להבטיח ולשמר את החירויות והזכויות האישיות תוך הגבלות המאפשרות קיום־יחד של בני האדם.

נקודת מוצא זו בדבר ריבונותו של האדם בעל חירויות וזכויות טבעיות, אינה עולה בקנה אחד לא עם השקפת העולם הדתית, שאינה מכירה בריבונות האדם, ולא עם השקפת העולם הלאומית, שאינה מכירה בקדימות הפרט לכלל.

מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה הזכאים לכל החירויות הטבעיות ולכל הזכויות הטבעיות בלי קשר לזהות השליט.

לכל אדם במדינת ישראל שמורה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים.

לכל אזרח במדינת ישראל קיימת הזכות המלאה לשוויון והזכות לשותפות שווה בלאומיות הישראלית. לאף אחד אין זכויות אדם עדיפות, זכויות אזרח עדיפות או זכויות לאומיות עדיפות.

כולנו ישראלים, תושבי מדינת ישראל, אזרחותנו שווה, חירותנו שווה, זיקתנו לממלכתיות הישראלית שווה, שפתנו שווה, לאומיותנו הישראלית שווה וזכותנו לשוויון שווה לחלוטין ללא תנאי. דברים אלה מיוסדים על מגילת העצמאות שהגדירה "מדינה יהודית" כמדינה "המֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל" ולכן מבטיחה "שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין".

חוק הלאום החדש של מדינת ישראל מוחק את השוויון המובטח במגילת העצמאות ומגדיר מדינה יהודית רק כ"מדינת הלאום של העם היהודי". הוא ביטוי לחקיקה המדירה את המיעוטים היושבים בתוכנו, ערבים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים, צ'רקסים ואחרים, ואשר גוזרת על שפתם.

ההגדרה הקודמת של מדינת ישראל המצוטטת לעיל בלשון מגילת העצמאות היא יהודית, דמוקרטית ואוניברסלית ומקובלת על כל שוחרי השוויון בארץ. ההגדרה החדשה היא לאומנית כי היא מעניקה זכויות יתר רק לעם אחד מעמי הארץ בשעה שהיא מפלה את שאר העמים ומקפחת את זכויותיהם. קראו את ההגדרה היפה של מגילת העצמאות:

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

תודה להיסטוריון יגאל עילם שחלק מדבריי לעיל מבוססים על דבריו.