1.8.2018

ס. יזהר במאמר קלאסי שפירסם ב"הארץ" ב–8.12.1967, בתגובה לכרוז של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כתב משפט מפתח:

"מרבים לדבר כעת על ה'שטחים' ומה ייעשה בהם, כשהכל יודעים כי באמת אין שטחים אלא יש אנשים... ה'שטחים' כידוע אינם ריקים. להפך, הם מלאים ומיושבים בני אדם מרובים. ומי שמציע פתרונות לשטחים מוטב שלא יחמוק: ידבר על האנשים האלה ומה הוא אומר לעשות בהם".

פרופ' מני מאוטנר: "עמדתם של ליברלים באשר לשטחים ברורה. השטחים "מלאים ומיושבים בני אדם מרובים", ומשטר הכיבוש המוּחל עליהם מנוגד באופן מקוטב לערכיו המרכזיים של הליברליזם: הוא מכפיף אותם לשלטון צבאי ושולל מהם זכויות יסוד, אינדיווידואליות ופוליטיות. ליברלים חייבים אפוא להתנגד להמשך הכיבוש בלי קשר לעמדותיהם הפוליטיות והביטחוניות. אבל ליברלים מתנגדים לכיבוש מטעם נוסף: הוא חותר תחת המשך קיומו של הליברליזם בישראל. בשנים האחרונות הדינמיקה הזאת ברורה. ארגוני זכויות אדם, אמנים ופוליטיקאים ערבים מתבטאים ופועלים נגד הכיבוש, והמדינה ופוליטיקאים מהימין מגיבים בפגיעה בזכויות ליברליות מרכזיות של המתנגדים לכיבוש — בחופש הפעולה של ארגוני זכויות האדם, בחופש הביטוי הפוליטי ובחופש הביטוי האמנותי שלהם. ישראל הולכת ונעשית מדינה אוטוריטרית, כזאת שבה התנגדות למדיניות הממשלה מוצגת כהתנגדות למדינה עצמה".

על פי השקפתו של אחד משופטי בית המשפט העליון, חוק הלאום הוא פרק נוסף בחוקה הישראלית. בקוצר ראות נורא קבע בית המשפט העליון בפסק דין בנק המזרחי מ–1995, שאת החוקה הישראלית (חוקי היסוד) יכולה לקבל הכנסת, ולא כפי שמקובל בעולם אסיפה מכוננת, ושהיא יכולה לקבלם ברוב רגיל, ולא כפי שמקובל בעולם בהליך אשרור מיוחד (כן, את החוקה הישראלית ניתן לקבל ברוב של אחד נגד אפס). כך מוצאים עצמם כעת ליברלים ישראלים נתונים תחת חוקה הנותנת תוקף משפטי לכיבוש.

עם זאת, חשוב לזכור, שמאז הסכם אוסלו א' של 1993 נפגעה הדומיננטיות של רכיב הטריטוריה בלאומיות היהודית. ממשלות ישראל לסוגיהן קיבלו התחייבויות בינלאומיות, שמשמען נסיגה משטחים משמעותיים ביהודה והשומרון והקמת עוּבר של מדינה פלסטינית. בהסכם אוסלו ב' מ–1995 נמסר שטח A, ובו הערים הפלסטיניות הגדולות, לשליטה הביטחונית והאזרחית של הרשות הפלסטינית, ושטח B, ובו 70% מהאוכלוסייה הפלסטינית, נמסר לניהולה האזרחי של הרשות.

הסכם וואי, שנחתם על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ב–1998, קבע "פעימות" לנסיגה של ישראל מיהודה והשומרון, וישראל ביצעה את הפעימה הראשונה. מפת הדרכים של הנשיא בוש הבן משנת 2002 קבעה, כי תוקפא כל הבנייה בהתנחלויות ויפורקו מאחזים. ממשלת אריאל שרון קיבלה את התוכנית. ביוני 2009, בנאום בר־אילן, הכיר ראש הממשלה נתניהו (כמו ס. יזהר בשעתו) בכך ש"בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלסטינים", והוסיף שבהסדר קבע ישראל תהיה מוכנה "להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית". נתניהו גם אמר, ש"אין לנו כוונה לבנות יישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת ישובים קיימים".

סעיף 7 לחוק הלאום מצטרף להסכמים האמורים כטקסט משפטי נוסף על הכיבוש. השפעתו המיידית תהיה על העתירה שהוגשה ב–2017 נגד "חוק ההסדרה", שנועד להכשיר התנחלויות שהוקמו על שטחים בבעלות פרטית של פלסטינים. אין ספק שהסעיף, המהווה כאמור חלק מהחוקה הישראלית, יוכל לשמש מכשיר משפטי חשוב, אולי מכריע, להכשרת החוקתיות של החוק. הסעיף יוכל לשמש הצדקה משפטית גם לסיפוח שטח C בעתיד, כשחוק הלאום כולו משמש בסיס למתן זכויות מופחתות לתושבי השטח הזה.

אבל ניתן לחשוב גם על תסריט הפוך, שבו ישראל ממשיכה לכרות הסכמים עם הרשות הפלסטינית, ומבקשת לפנות התנחלויות. במקרה כזה ישמש סעיף 7 בסיס חשוב לטיעון שפינוי ההתנחלויות הוא בלתי חוקתי. על פי דוקטרינת השפיטות שפיתח בית המשפט העליון בעשורים האחרונים, טיעון כזה ייחשב שפיט, ובית המשפט יצטרך לדון בעתירה לגופה. בהרכב מסוים של שופטים, בית המשפט עשוי לפסול את פינוי ההתנחלויות. זה לא יהיה המקרה הראשון בהיסטוריה, שבו דוקטרינות משפטיות שנוצרו על ידי צד אחד בפוליטיקה משמשות בהמשך הדרך את הצד האחר.