1.8.2018

אנחנו, אנשי רוח ואקדמיה, אזרחי ישראל ותושביה, פונים אל הציבור המחויב לערכי היסוד של ההומניזם בישראל לאשרר את מחויבותו לערכים אלה ולהתנגד בתוקף וללא פשרות להמשך הקיום של משטר הכפייה והדיכוי השורר בשטחים הפלסטינים שנכבשו ב1967.

אנו מזכירים כי שלילת זכותם הפוליטית הבסיסית של התושבים הפלסטינים לקיים שלטון המשרת את האינטרסים שלהם, פוגעת בהם באופן חמור. משטר הכיבוש סוגר בפני התושבים הפלסטינים, בתקנות ובצווים צבאיים, שטחים אשר מוקצים לאזרחי ישראל ולאימוני חייליה; הוא תופס/מפקיע באופן שרירותי, זמני או קבוע רכוש פרטי וציבורי על מנת לקדם את האינטרסים שלו ושל אזרחי ישראל המועדפים על ידו (קרי: המתנחלים); הוא כולא את הישובים הפלסטינים מאחורי גדרות ומחסומים, הורס בהם בתים ואינו מאפשר להם להתרחב; הוא מטיל על התושבים עונשים קולקטיביים, עוצר רבבות גברים ונשים וקטינים (עד היום נעצרו יותר משבע מאות אלף פלסטינים), שופט אותם במערכת משפט צבאית שאין בה ולו קורטוב של צדק וכולא אותם בבתי סוהר בשטח הריבוני של מדינת ישראל. כל התנגדות לכיבוש נתפסת על ידי ישראל כפעולת טרור שיש להענישה. החיים עבור הפלסטינים במשטר הזה שונים באופן מוחלט מחיים של מתנחלים יהודיים שחיים בהתנחלויות יהודיות שממוקמות בסמוך לישובים פלסטינים בשטחים הכבושים. מציאות זאת, השוררת עשרות שנים, מאפיינת את המשטר שנוצר כמשטר אפרטהייד.

משטר הדיכוי הזה מקרין גם על אופי המשטר בישראל של גבולות 1967, אשר הופך למשטר אתנוקרטי/גזעני בוטה עם סממנים פשיסטים. ההידרדרות המוסרית של החברה הישראלית היא תוצאה של הפיכת מה שהוצג תחילה ככיבוש צבאי זמני למשטר של קבע, השולל זכויות פוליטיות ואזרחיות בסיסיות מרוב התושבים וממרר את חייהם.

ההתנגדות למשטר הדיכוי האלים הזה היא צו מוסרי והכרח קיומי בשל הסכנות הכרוכות בהמשך הקיום של משטר זה. התנגדות זאת אסור לה לעצור בגבולות הקולקטיב הישראלי-יהודי ובנורמות המיוחסות כביכול לקונסנסוס שלו. עמידה "מחוץ למחנה" הינה לא רק הכרח משום שתוכן הקונצנזוס הוא בלתי נסבל, אלא משום שמתן קדימות להשתייכות הלאומית על ההשתייכות האנושית כרוכה בהסכמה שבשתיקה עם דיכוי הפלסטינים.

אתם מוזמנים לחתום על העצומה 'התנגדות לאפרטהייד בשטחים הכבושים'.