בעקבות זכר תשעה באב, הנזכר במשך אלפי שנים כיום החורבן וכיום הולדתו של משיח בן דוד, הנה כמה משפטים על זיכרון:

שבעה משפטים על זיכרון

רחל אליאור

[א] העם היהודי - שיש לו "הרבה יותר מדי היסטוריה והרבה פחות מדי גיאוגרפיה", כדברי הוגה הדעות היהודי בריטי ישעיה ברלין, בתשובה לשאלה 'מה היא הבעיה של העם היהודי? - הוא "קהילת זיכרון" בעלת עבר היסטורי מתועד למעלה משלושת אלפים שנה.

[ב] ההבדל בין היסטוריה לזיכרון נעוץ בעובדה שהיסטוריה, לפחות בצביונה האידיאלי, מתייחסת באופן אובייקטיבי לעובדות המעוגנות בזמן ומקום ולהוכחות אובייקטיביות הניתנות לביקורת, לאישוש או להפרכה, להערכה רציונלית ולשיפוט ביקורתי, ואילו זיכרון מתייחס התייחסות רגשית טעונה לעובדות השמורות בזיכרון קולקטיבי סובייקטיבי, בכתב ובעל פה, של בני קהילה מסוימת, הנשמר בהקשרים ריטואליים שונים במחזור החיים ובלוח השנה של בני הקהילה המספרים את סיפורם.

אלא שהיסטוריה, כל היסטוריה, תלויה בזהותו של המספר, בזמנו, בסביבתו ובמניעיו, בזווית ראייתו ובבחירותיו, גם כשהיא מתיימרת לאובייקטיביות, ואילו זיכרון קולקטיבי, חרף חסרונותיו, מיטיב להביע היסטוריה מנטלית של קהילה מסוימת, ולהעיד על מושגים, מאורעות וערכים שבחרה לשמור ולהנחיל מדור לדור.

[ג] מנמוסינה, Mνημοσύνη ביוונית, זיכרון, היא אמן של כל המוזות, אלות היצירה, האמנויות והמדעים, המייחדים את האדם, את האלים ואת המלאכים, פטרוניות האמנים ותחומי האמנות, מקור ההשראה של תחומי המחול, השירה הלירית, המוזיקה, השירה האפית ואמנות רהיטות הדיבור, שירת האהבה, ההיסטוריה, הטרגדיה והקומדיה, שירי התהילה, המדע והאסטרונומיה, ככתוב בפתיחת השיר היווני העתיק ששמו תיאוגוניה Θεογονία הולדת האלים, שחיבר הסיודוס במאה השמינית לפני הספירה.

האמנות, או המוזות (מכאן מוזיקה, מוזיאון, מוזאיקה), הם כוחות היצירה, ההשראה, הדיבור התיעוד והכתיבה, הנחשבים בנותיה של מנמוסינה, הזיכרון- המיוחדים למין האנושי, כוחות יצירה בתחום הרוח, התודעה, ההבחנה, ההכרעה, המוסר, השיפוט וחופש הבחירה. המוזות וביטוייהן ביצירה האנושית, מגלמות את מאבק הזיכרון בנשייה, בסיפור, בשיר, בנגינה, בנאום, בריקוד, בכתיבת היסטוריה וספרות, ברקמה, טוויה ואריגה, בשירת קודש, בפסיפס, בציור, גילוף, חריטה ופיסול.

[ד] אמת, ביוונית אלאתיאה, משמעה לא לשכוח. (לתה =שכחה משככת כמו תרופות לתרגיות משככות ומשכיחות כאבים. א - היא מילת שלילה ביוונית, כמו א-סימטרי, א-טונלי) לזכור ולברוא מתוך הזיכרון השמור בשפה, אפשר בספר, במספר ובסיפור כדברי ספר יצירה, בדברים בעל פה ובכתב, בקריאה וכתיבה, בשירת הקודש ובשירת החול, בנגינה וזימרה, בפיוט ותפילה, בדרשה, סיפור, נאום והרצאה, במנהג ובריטואל, בספרי קודש, במיתוסים ובסיפורי מעשיות, בשירה בציבור ובמחזות תיאטרון מיתיים ומיסטיים הזוכרים ומחיים מחדש זיכרונות מתקופות שונות.

[ה] טקסט, טקסטיל וטקסטורה נגזרים מאותו שורש לטיני, טקסרה ,texere שמשמעו לארוג ולשזור או ליצור מטווה, משזר או מארג על נול או מסכת, ובהשאלה לכתוב, לצור צורה או לארוג טקסט, המספר סיפור חדש מאותיות ומלים עתיקות (מסכת בעברית עתיקה היא גם נול אריגה, גם קבוצת חוטי השתי וגם חלק מכרך כתוב כפי שמלמד המושג מסכת במשנה המבקש לבטא את שזירת החדש בישן), או לארוג טקסטיל, בד, אריג, מטווה ומשזר מחוטי שתי, מלשון תשתית, וערב, מלשון תערובת, היוצרים טקסטורה חדשה, המכונה בעברית, מרקם או תצורה, או שוזרים את משזר הזיכרון הכתוב ממילים עתיקות מן העבר וצירופים לא ידועים מההווה, ויוצרים תצורה חדשה או מרקם חדש או מגלים את הזיכרון השזור מחוטים עתיקים (חוטי השתי, התשתית) ומחוטים חדשים, הולכים ונוצרים (חוטי הערב, התערובת של החדש הנשזר ונארג בישן) היוצרים באיחודם באריגה, בטוויה ובשזירה תצורה חדשה או מרקם מקורי כמו תמונת שטיח או בד משזר.

[ו] הזיכרון הוא בבחינת מארג שתי וערב - חוטי השתי [מלשון תשתית ואבן השתייה, יסוד ראשוני, קמאי, קבוע] של התרבות והלשון, יוצרים קהילת זיכרון שראשיתה בעבר משותף ('ברית גורל') , תקוותה ואחריתה בעתיד משותף ('ברית ייעוד'), שעל המסכת שלה ארוגים חוטי השתי המאונכים, העתיקים והקבועים הקשורים בשפה ובלשון, בתורה שבכתב בבחינת 'חרות על הלוחות'; וחוטי הערב [מלשון תערובת, ערבוב ושינוי היוצרים הן ערבות הדדית הן דבר חדש] האופקיים, המתווספים עליהם מדי דור בידי יוצרים חדשים המצרפים לתורה שבכתב או לזיכרון העתיק, תורה שבעל פה או מחשבה חדשה, פירוש חדש ויצירה מקורית על הסיפורים העתיקים בבחינת 'חירות על הלוחות'.

[ז] 'אין לך כאב שאי אפשר לשאתו אם אפשר לספר עליו סיפור ולהפוך אותו לזיכרון', כדברי איזק דניסן הסופרת הדנית הנפלאה, וכמעט שאין לך סיפור שראשיתו אינה קשורה בזיכרון מכאיב של פצע כדברי עמוס עוז, סיפור מן הסוג שמספרו חוזר וחווה אותו וקוראיו חוזרים ומספרים אותו לאורך הדורות.