ברל כצנלסון, מנהיג, מורה ומחנך כותב על צום ט' באב:

״האם היינו מסוגלים לברוא תנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו, בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם"

כדי לבטא את זוועות החורבן, שהיטיב לבטא את ברית הגורל של העם החוטא, המורד, הנענש, הנהרג, המאבד את ריבונותו, את בירתו ואת מקדשו והיוצא בגלות, סיפרו חכמים סיפורים רבים. אחד מהם להלן:

"כשראה כהן גדול שנשרף בית המקדש נטל את המפתחות וזרקן לשמים. פתח פיו ואמר הרי מפתחות של ביתך. אפוטרופוס של שקר הייתי בתוכו. יצא לילך לו. תפסו אותו שונאים ושחטו אותו אצל המזבח מקום שהיה מקריב את התמיד. יצתה בתו בורחת וצווחת אוי לי אבא חמדת עיני. תפשו אותה ושחטו אותה וערבו דמה בדם אביה. כשראו הכוהנים והלויים שנשרף בית המקדש נטלו את הכינורים ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו. כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת שנשרף בית המקדש נפלו באש ונשרפו שלא יענו אותן השונאים."
פסיקתא רבתי, קלא ע"א

חכמים שסיפרו סיפורי אימה וזוועה על גודל החורבן ההיסטורי כדי לעגן את ברית הגורל המשותפת לכל העם היהודי ('בשל חטאינו גלינו מארצנו'), סיפרו גם סיפורי נחמה ערטילאיים על ברית ייעוד המבטיחה את עתידו המשותף של העם היהודי חרף זוועת החורבן ומוראות הגלות וסבל הנדודים והרדיפות. הם החלו בכך שסיפרו שברגי הנורא ביותר נולדה התקווה, שכן ביום חורבן המקדש נולד המשיח ונולדה השכינה, היא זו שעליה נאמר "בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם" והוא זה שעליו נאמר שהוא יושב אסור בכבלים ברומא או יושב כלוא בהיכל קן ציפור גועה בבכי, עטוף בגלימה עליה רקומים בדם שמות כל הנרצחים והנהרגים על קידוש השם בהיכל שעל שמותיו חקוקים לדראון עולם כל שמות המרצחים, ממתין לרגע שבו יקרא בשם האל לנקום נקמה איומה ומרה משונאיהם של ישראל שהחריבו את ארצם, בירתם ומקדשם והרגו בהם הרוגים רבים. ניקוז רגשי הזעם, הייאוש והשנאה מהארץ לשמים (לא אתם תנקמו בשונאיכם אלא המשיח יזכור וינקום את נקמתכם) וטיפוח התקווה של הנוכחות המנחמת של השכינה הגולה, בכל מקום שבו מצויים ישראל, מצפים לגאולה, (אתם לא לבד, לא לעולם תהיו היהודי הנודד, הפליט, המושפל הנרדף, חסר הארץ וחסר הריבונות) והתקווה של נקמה איומה מידי שמים באמצעות המשיח, שתקדים את הגאולה, קיבוץ הגלויות ותחיית המתים, את השיבה לציון ובניין בית הבחירה - הזינה את המיסטיקה היהודית המשיחית במשך אלפיים שנה ומצאה את ביטויה בתפילות, בקינות ובפיוטים, במדרשי גאולה ובספרות הזוהרית ובפרקים שונים של ספרות הקבלה, השבתאות והחסידות. כולן ילידות תקופת הגלות המרה שבה התעצמו תקוות הגאולה והישועה מידי שמים.

 
ישועה שמימית או נקמה משיחית בוששה לבוא כידוע ואילו גאולה מעשה ידי אדם החלה בשלהי המאה ה19 בכוח הציונות, ההשכלה והחילון.

העובדה שיש היום בינינו במדינת ישראל הדמוקרטית הריבונית והעצמאית, אנשים המצפים לביאת המשיח, לנקמה משיחית או לבנייה מחודשת של המקדש ולהשלמת המצוות התלויות בכניסה לארץ לדברי הלכות מלכים לרמב"ם, כגון בניית בית הבחירה במקום כיפת הסלע, המלכת מלך והכחדת עמלק או חידוש הסנהדרין -מעידה שאין הם יודעים להבחין בין יצירת הדמיון הנוצרת מעומק החורבן והייאוש בגלות, לבין המתחייב מחיים במדינה ריבונית, חמושה, מאמינה בכוחה וביכולתה להגן על עצמה, אמונה המחייבת השתלבות במשפחת העמים המאמינה בשוויון וחירות וצדק וחוק אחידים לכל תושבי הארץ ולא בהזיות משיחיות על עם נבחר שהוא 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. התערובת הנפיצה והמסוכנת של הזיות משיחיות, מקדשיות, גזעניות (הכחדת עמלק) ילידות העבר הגלותי עם כלי נשק וכוח פוליטי, צבא ונשק אטומי, המגויסים לעתיד משיחי, מסוכנת עבורנו יותר מכל צבאות ערב ביחד.

חורבן המקדש וציור השבויים המנוצחים אחרי החורבן בשער הניצחון ברומא, המאה הראשונה ספירה.