מדוע אני מתבייש להיות ישראלי

22.07.2018

דניאל ברנבוים

בשנת 2004 נשאתי נאום בכנסת ודיברתי על הכרזת העצמאות של ישראל. אמרתי שהיא "מקור של השראה לאידיאלים שהפכו אותנו מיהודים לישראלים". הוספתי, שהמסמך המדהים הזה מבטא התחייבות ולפיה "מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

האבות המייסדים של מדינת ישראל, אשר חתמו על מגילת העצמאות, ראו בעיקרון השוויון את הבסיס לחברה שאותה בנו. הם גם התחייבו, בשמם ובשמנו, להושיט "יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן".

כיום, 70 שנה אחרי החתימה על המסמך הזה, ממשלת ישראל העבירה חוק חדש, שממיר את עקרון השוויון והערכים האוניברסליים, בלאומנות וגזענות.

בעצב עמוק אני נאלץ לשאול היום את אותן שאלות ששאלתי לפני 14 שנים, כשנאמתי בכנסת: האם אנו יכולים להתעלם מן הפער הבלתי נסבל בין ההבטחות שנכללו במגילת העצמאות לבין מה שהתגשם? מהפער בין הרעיון לבין המציאות הישראלית? האם הכיבוש והשליטה על עם אחר עולים בקנה אחד עם הכרזת העצמאות? האם יש היגיון כלשהו בעצמאות של האחד על חשבון שלילת הזכויות הבסיסיות של האחר?

האם יכול העם היהודי, שלאורך ההיסטוריה הארוכה שלו סבל מייסורים מתמשכים ורדיפות בלתי פוסקות, להרשות לעצמו להישאר אדיש להפרת זכויותיו ולסבלו של העם השכן? האם יכולה מדינת ישראל להרשות לעצמה את החלום הבלתי מציאותי של סיום אידיאולוגי לסכסוך הישראלי־הפלסטיני, במקום לחפש דרך פרגמטית והומניטרית לסיומו, המבוססת על צדק חברתי?

כיום, לאחר שחלפו 14 שנים, אני עדיין מאמין כי על אף כל הקשיים, האובייקטיביים והסובייקטיביים, עתידה של ישראל ומעמדה במשפחת העמים הנאורים יהיו תלויים ביכולתנו להגשים את ההבטחה של האבות המייסדים, שאותה קידשו במגילת העצמאות.

למעשה, דברים לא השתנו מאז 2004. אך כעת יש לנו חוק, ההופך את הערבים בישראל לאזרחים סוג ב'. זוהי צורה ברורה מאוד של אפרטהייד. אני מתקשה להאמין, כי העם היהודי שמר על קיומו במשך 2,000 שנים, על אף רדיפות ומעשי אכזריות בלתי פוסקים, כדי להפוך כעת למדכא, ולהתייחס באכזריות לעם אחר. אבל זה בדיוק מה שעושה החוק החדש הזה.

לכן אני מתבייש היום להיות ישראלי.

*דניאל בארנבוים (נולד ב־15 בנובמבר 1942) הוא פסנתרן ומנצח ישראלי-ארגנטינאי, מנהל מוזיקלי של תזמורות נודעות. היה המנהל המוזיקלי של האופרה של ברלין, וכיום הוא המנהל המוזיקלי של התזמורת הממלכתית של ברלין, שהיא גם התזמורת של האופרה הממלכתית של ברלין.

בעבר היה המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של שיקגו ופריז ושל בית האופרה "לה סקאלה" במילאנו.

זכה באותות הוקרה רבים, ובהם אביר במסדר האימפריה הבריטית, חבר לגיון הכבוד הצרפתי, חבר מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה וחתן פרסי נסיך אסטוריאס.

בשנת 1999 יסד בארנבוים, יחד עם אדוארד סעיד שעמו היה בידידות קרובה, את תזמורת דיוואן מזרח-מערב. התזמורת היא יוזמה לקבץ בכל קיץ קבוצה של מוזיקאים צעירים מוכשרים מישראל ומארצות ערב.

בארנבוים הוא מבקר בולט של מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית