|
אין להפלות בין אפליה לאפליה. כולן פסולות מן ההיבט המוסרי
מדינת ישראל בולטת לרעה, כחריג מובהק, במשפחת הדמוקרטיות החוקתיות, בכך שאין לה זכות חוקתית מפורשת לשוויון. מחאת הקהילה הגאה מוכיח שהמאבק על הזכות הזו עדיין לא אבוד
מחאת הלהט"בים על הפגיעה בזכותם לשוויון בהקשר של פונדקאות, ימים ספורים לאחר שעבר בכנסת חוק יסוד הלאום, עשויה להיות מפנה בתולדותיה של ישראל. מאז הכרזת העצמאות שלנו, שהניפה ברמה את דגל השוויון הגמור, סובלת ישראל ממצב חריג בהקשר של הזכות לשוויון ברמה החוקתית. בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אין אזכור לזכות לשוויון בין הזכויות המנויות בחוק, שהוא הפרק החשוב ביותר בחוקה הישראלית.
הדבר לא נבע משכחה אלא מהצורך להתפשר עם המפלגות הדתיות על נוסח החוק. במסגרת הפשרה הזו, נפלו חלל זכויות יסוד חשובות ביותר, כמו הזכות לשוויון, הזכות לחופש ביטוי, הזכות לחופש דת וחופש מדת. ככל הנראה, חששו המפלגות הדתיות שהכללת הזכות לשוויון תפגע במעמד המונופוליסטי שלהן בכל הקשור לדת בישראל, ותחייב, חלילה, לנהוג בשוויון ובכבוד בזרמים הדתיים שאינם אורתודוקסיים — הקונסרבטיבים והרפורמים.
בית המשפט העליון פירש אמנם את הזכות לכבוד אנושי כמכילה גם את הזכות לשוויון או היבטים שלה. אולם מדינת ישראל בולטת לרעה, כחריג מובהק, במשפחת הדמוקרטיות החוקתיות, בכך שאין לה זכות חוקתית מפורשת לשוויון. השוויון איננו עוד אחת מזכויות היסוד. הוא הבסיס הרעיוני־עקרוני שעליו ניצב המבנה של המשטר הדמוקרטי, המבוסס על זכותם השווה של כלל האזרחים להשתתף, באמצעות נציגיהם הנבחרים, בקביעת הנורמות החלות עליהם ומחייבות אותם.
יתר על כן, שיטה שלטונית אינה יכולה להיחשב הוגנת, ולו ברמה המינימלית, אם אינה מתייחסת לכלל התושבים כשווים בזכותם לחירות ולכבוד אנושי. שום אדם אינו מוכן להיות מופלה לרעה בהשוואה לאחר; שום אדם לא מוכן להרגיש נחות בהשוואה לרעהו. אם כופים על אדם מצב כזה והרגשה כזו על ידי יחס בלתי שוויוני, משפילים אותו.
אפליה לרעה גם פוגעת בתחושת הערך העצמי של המשתייכים לקבוצה המופלית, על כל ההשלכות השליליות הכרוכות בכך. אפליה לרעה מצד השלטון מאוששת דעות קדומות בחברה ומעודדת מופעים של גזענות, לרבות אלימות ורצח.
הזכות לשוויון אינה בבחינת המובן מאליו בחברה הישראלית. לא רק שאין היא מובנת מאליה. היא נתקלת בהתנגדות עזה. מה שהציבור אולי אינו יודע הוא שהרוב בכנסת סירב במפגיע לאמץ את הצעתו של חבר הכנסת בני בגין לשלב בחוק יסוד הלאום היהודי הוראה בדבר מחויבות לשוויון ברוח הכרזת העצמאות. עובדה זו לא הפריעה לראש הממשלה, בנאום כמו הרצליאני על חוק אנטי הרצליאני, להתייחס לזכות לשוויון כאילו היא כלולה בחוק.
לא זו בלבד, תכליתו היסודית של חוק הלאום היא לחתור תחת הזכות לשוויון בשם יהודיותה של המדינה. כול עוד נשלטת הכנסת על ידי מפלגות דתיות ומפלגות לאומניות המתחרות זו בזו על הקצה הימני, לא ניתן לסמוך עליה שתגן על זכויותינו היסודיות. לא את טובת הכלל משרתת הקואליציה אלא את שימור הקואליציה. משום שנבחרי הציבור מועלים בשליחותם היסודית, אין מנוס לעם אלא לומר את דברו. לכן חבה החברה הישראלית כולה תודה למארגנים ולמשתתפים במחאת הלהט"בים ולמי שמסייעים בידיהם — מעסיקים רבים וההסתדרות הכללית.
אפשר שקל יותר ליהודים להזדהות עם מאבק לשוויון של להט"בים משום שיש קרבה גדולה יותר אליהם (במשפחה ובקרב חברים, שכנים וידידים), אבל אין להפלות בין אפליה לאפליה. כולן פסולות מן ההיבט המוסרי. אך גם מצד השיקול האסטרטגי — כל אחת מהקבוצות המופלות לרעה בישראל (פרט לנשים) היא "נר קטן" יחסית לכלל האוכלוסייה, אך ביחד הן "אור איתן". ולא רק הן ומי שמשתייכים אליהן. זה צריך להיות מאבקו של כל אדם הגון. אין מאבק צודק מזה. אין מאבק חשוב מזה. אם העם, ובכלל זה ארגוני העובדים והמעסיקים, יתבע בעוז שוויון, השלטון ייאלץ לוותר על עמדותיו החשוכות.
אומרים שהפוליטיקה איבדה את טיבה האידאולוגי־השקפתי: אין יותר מחלוקות ערכיות עמוקות, אלא מחלוקות על אופני מימוש של יעדים משותפים פחות או יותר, ועל מי שמתאימים ביותר לממשם. אך זו השקפה מוטעית בעליל. יש בישראל מחלוקת ערכית עמוקה בין השקפת עולם לאומנית־דתית, המתנגדת לשוויון, לבין השקפת עולם הומניסטית, שביסודה הכרה בשוויון ושמבקשת לתרגמה לצדק חברתי. על כך, ולא על "חוק ישראל היום" או גורלו של תאגיד השידור, ראוי ללכת לבחירות. הבוחרים רשאים לדעת מי מבין המבקשים את אמונם מחויב לחירות ולשוויון, ומי נמצא במחנה הנגדי — משום שמה שמונח על כפות המאזניים הוא זכויותינו היסודיות ביותר. צריך להבטיח שהקדמה תנצח. רק שילוב ידיים של כל כוחות הקדמה יכול להבטיח זאת. |
התגובות האחרונות