Skip to content

1VSDAT

שישי, 27 יולי 2018 10:13

על כמה מממדיה של הרוחניות במסורת היהודית העתיקה (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

"רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים צורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים"

על כמה מממדיה של הרוחניות במסורת היהודית העתיקה

רחל אליאור

"אלוהים חרת חוקיו לכול מעשי רוח"
שיר עולת השבת הראשונה

קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש"
ספר יצירה, פרק א

 

המושג רוחניות זר למסורת היהודית הקדומה, המעוגנת בציוויים מוגדרים המתייחסים לעולם המעשה, ומנוסחים בבהירות במצוות עשה ולא תעשה. ציוויים אלה מיוסדים על ערכים מופשטים, מקודשים ונצחיים שמקורם בעולם האלוהי ויש בהם ברכה לכל אדם באשר הוא, כגון דעת, אמת, צדק, חסד ורחמים, קודש, חרות, חכמה, תבונה, חמלה ושלום, כולם מוסבים על עולם האדם. הציוויים המוגדרים והערכים המופשטים מיוסדים על מסורת כתובה מקודשת, המבהירה את האידיאל האלוהי ומנסחת בצלילות את ההנחיות שעל פיהן האדם אמור לחיות את חייו ביחס למשפחתו, קהילתו, עמו והעולם כולו. ציוויים אלה מושתתים על שורה של הנחות יסוד בדבר יחסי אל, אדם ועולם, המפורטים במקרא ומתבארים בהלכה באגדה וביצירה היהודית לדורותיה, אולם הרוחניות כמושג אינה נכללת בהם. מושג זה אינו מצוי בתנ"ך, במגילות או במחשבת חז"ל או בספרות החכמה הקדומה.


הרוחניות כניגודה של הגשמיות, במשמעות היסוד הלא חומרי בעולם, נכנסה ללשון העברית בימי הביניים בהשפעת התרגומים מן הערבית. ר' סעדיה גאון מדבר על המעבר "מן הרוחניות אל הגשמיות" (אמונות ודעות, א) ור' בחיי אבן פקודא, בעל חובות הלבבות, מדבר על "עניינים...מהם רוחניים..מהם גשמיים" (שם, שער הייחוד). משמעותה הדתית של הרוחניות לאורך האלף השני היתה שאיפה לחיים נוכח אלוהים או להתוודעות לנוכחותו של האל בחיי האדם, ולעיצובם של חיי קדושה ההולמים שאיפה זו במסגרת דתית מסוימת. אולם במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת התחדשה רוחניות ממין שונה, שאפשר לכנותה רוחניות נטולת מקף שכן היא אינה מעוגנת בדת מסוימת או בתרבות ייחודית, בטקסט מקודש או בריטואל קהילתי. דומה שרוחניות נטולת עוגן מעין זו היא חלק מהיבוא התרבותי של העולם המערבי שרבים מאזרחיו העדיפו לפטור את עצמם במאה העשרים ממחויבות לדת ולמסורת, מכפיפות לציוויים ברורים המיוסדים על רטוריקה של חובות ולא על רטוריקה של זכויות, ומהזדהות מחייבת עם מוסדות דת ועם הנהגתם. התנכרות זו התחוללה בהדרגה בעקבות עליית ההומניזם, ההשכלה, החילון והליברליזם, והתרחשה במפנה חד בעקבות המשברים שגרמו מלחמות העולם הראשונה והשנייה והביקורת על מקומה של הדת ועל אזלת ידה של ההנהגה הדתית בתקופות משבר אלה. אף שהתנתקו מהדת, מהנהגתה וממוסדותיה ביקשו רבים בעולם המערבי לשמור ערוץ פתוח למימד רוחני לא מוגדר, המערב אתוס של חיפוש עצמי והגשמה עצמית עם יסודות רוחניים ארכיטיפיים, מיתיים, מיסטיים סינקרטיסטיים שלוקטו מדתות שונות ומתרבויות שונות. רוחניות זו המושתתת על מכנה משותף רחב חוצה תרבויות ותקופות, המתעלם מהייחודי, ההיסטורי והמסוים, ופטורה מכל מחויבות הטרונומית, מכוננת רטוריקה של זכויות אינדיבידואליות אוטונומיות, המיוסדת על פטור מחובות קהילתיות, ציבוריות ופרטיות.


המסורת היהודית מייחסת חשיבות מכרעת לצירופים שונים הקשורים במילה רוח, אך איננה מכירה כלל ועיקר ב'רוחניות' נטולת מקף, בסוברניות אוטונומית ובחיים נטולי ציוויים וחובות. הוגה הדעות היהודי-אמריקני אברהם יצחק גרין, ניסח תובנה זו בתמציתיות ביחס לעולם המעוגן במחשבת חז"ל ובהתפתחויותיה באלף השני: "ההלכה היא הקרקע שבתוכה מכים שורש הביטויים הרוחניים". באלף הראשון לפני הספירה אנו עדים לתמונה מורכבת המתועדת בצירופים השונים הקשורים במילה רוח, החורגים במידה ניכרת מעולם ההלכה. צירופים אלה קשורים למושגים מחייבים בתודעת מחברי המקרא, מגילות מדבר יהודה וספרות החכמה, המתייחסים לאל הבורא, לאדם הנברא, לעולם הנברא, לנצחיות האלוהית, ולנצחיותם של ערכים מופשטים מקודשים המתנים את רציפות החיים. המושגים הידועים מתייחסים ל"רוח חיים", "רוח אלוהים", "רוח האדם", "שאר רוח", והידועים פחות: "רוחי דעת אמת וצדק בקודש הקדשים", "רוחות אלוהים", "רוחי עולמים" "רוחות צדק" "רוחות קודש" "רוחי אלוהים" "רוחי קודש", "רוחי קודש קודשים", "רוחות דעת ובינה", "רוחות אלוהים חיים", "רוחי פלא", "משיב הרוח" ו"ארבע רוחות השמים". כל אלה הם רק מקצת מהצירופים המבטאים את יחסי הגומלין שבין המופשט למוחש, בין הנעלם לנגלה, בין הנצחי לבן-החלוף, או בין היסוד המחייה הנעלם ובין המציאות הנגלית לעין, שאותה מחייה היסוד האלוהי בכוחה של הרוח, הן רוח החיים, הן רוח הקודש הן רוח התבונה והדעת. אם נעיין במשמעותם של מושגים אלה נבחין שהרוח מתייחסת לממד המופשט, הנצחי המייצג את ערכי התשתית של החברה, שמהותם בלתי נראית, נצחיותם חורגת מגבולות חיי הפרט, ומהותם מחייה. מושגים אלה, חרף היותם סמויים מן העין, הם הם הנמצאים ביסוד החיים הנגלים, שכן הם מתנים את החיים ושומרים על רציפותם ומחזוריותם.


"
רוח אלוהים" המרחפת על פני המים, המתארת את הכוח האלוהי העליון המפיח חיים בכל חי, נזכרת כידוע בפתיחת סיפור הבריאה (בראשית א ב) ובדברי השיר העתיקים, שבהם מפרש הנברא את חובו ואת תודתו לבוראו: "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני" (איוב לג ד). רוח אלוהית זו מצויה ב"כל בשר אשר בו רוח חיים" (בראשית ו יז). הרוח הבלתי נראית היא היסוד המופשט, האלוהי, הנצחי והנשגב, המצוי בכל יצור חי, "צלם אלוהים" אשר בו, שכן רוח חיים, במובן של תנאי הקיום של כל יצור חי שאינה מסורה בידי אדם, ניתנת בשווה לכל אשר רוח חיים באפו, כאמור בפסוק המוסב על האל: "ואתה מחיה את כולם" (נחמיה ט ו). רוח אלוהית מעין זו, שהיא בלתי נראית, אין-סופית, נצחית, חורגת ממעשה ידי אדם, ומעניקה חיים, מתייחסת בהקשר השמימי לביטוי "כי רוח החיה באופנים" (יחזקאל א כ), ולביטוי "חיות הקודש" או "חיות המרכבה" או "ולתבנית המרכבה הכרובים" (דברי הימים א, כח יח) המתייחסים כולם למקור החיים הנעלם והמקודש בייצוגו החזיוני הבלתי נראה. מרכבת הכרובים או חיות הקודש שנגלו למשה, ישעיה דוד ויחזקאל בחזיון נבואי או בהשראה שירית, וייצוגם הריטואלי הבלתי נראה של חיות הקודש, במשכן או במקדש, בקודש הקודשים, בדמות תבנית הכרובים או מרכבת הכרובים ("יחזקאל ראה מראה ויגד זני מרכבה", (בן סירא מט) אלה מתייחסים לקדושת החיים הנובעים ממקור אלוהי נעלם. הקודש והחיים, הן בהוראתם הנצחית האלוהית הן בחלקיותם האנושית, חופפים זה לזה בתודעה המקראית ובספרות הכוהנית שנמצאה במגילות מדבר יהודה, ועל כן רוח חיים ורוח הקודש הם מושגים נרדפים כפי שעולה בבירור מדברי בעל תהילים, המייחס את רוח הקודש לכל אדם בהוראה של רוח חיים: "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תיקח ממני" (תהלים נא יג). פסוק זה מצא דרכו כידוע אל התפילה הנאמרת בלשון רבים ומבטאת את החרדה האנושית מפני עזיבת הרוח הקודמת לפרידה מהגוף: "אל תשליכנו מלפניך לעת זקנה ורוח קודשך אל תיקח ממנו."


במרחב הריטואלי והמיסטי קודש הקודשים, גן עדן ומקור החיים, חופפים זה לזה: בעל ספר היובלים כותב במחצית המאה השנייה לפני הספירה על מקומות התגלות האל במקומות מקודשים: "וידע כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא והר סיני תוך המדבר והר ציון תוך טבור הארץ, שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו" (היובלים ח יט). גן עדן הוא מקור החיים העל-ארצי שאלוהים שוכן בו והכרובים נמצאים בו, הר סיני הוא מקום מתן החוק האלוהי הנצחי המנחה בדרכי קדש, והר ציון הוא מקום המקדש, מקום משכן הכרובים, המצוי מול גן עדן. הקדושה והטהרה מזוהות עם החיים ועם שפיעתם הנצחית המבורכת, הצומחת ומתנועעת (רוח חיים, עץ חיים, מקור חיים, חיות הקודש רצוא ושוב, רוח אלוהים חיים, גן עדן, קודש הקודשים) ואילו היפוכם, הטומאה, החמס והקללה, מזוהים עם המוות, הנשייה והאבדון. בשל כך הקרבה אל הקודש מותנית בשני ממדים: בגדרי טהרה חמורים, שעניינם ריחוק מרבי מהמוות, ובהתקדשות הקשורה בבחירה אלוהית, בהליכה בדרכי האל המקודשות, בברכה ובחיים.


רוח אלוהים מתייחסת בהקשר הארצי ל"רוח חיים", או ליסוד החיות הנעלם המתנה את קיומו של כל יצור חי, והיא נודעת הן על דרך החיוב מהניסיון החושי המכיר בהווייתו של כל יצור חי כיצור בעל רוח חיים, הן על דרך השלילה, שכן העדרה של רוח החיים מיצור חי משמעה מוות, ואכן כך מוגדר מצב זה: "דבר שאין בו רוח חיים" (סוכה כד). כנגד מצב זה המאיים על בני חלוף מנסח משורר תהילים את התקווה האנושית: "לא אמות כי אחיה" (קיח יז). מקורה המחייה של הרוח נחשב אלוהי ונצחי, מקודש, נשמע ובלתי נראה, כדברי האל: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג כ), ואף נחשב כקשור בגן עדן ובכרובים, ובמקום הכרובים בארץ, בדביר במקדש, כעולה מהביטויים: "מקור חיים" "עץ חיים" "רוח חיים" "יושב כרובים" ו"קודש הקדשים". רוח, נפש וחיים, אויר לנשימה כרוח חיים, רוח תבונה ודעת, ורוח הקודש כביטוי לחיי אדם ולחסד האלוהי המתנה אותם, קשורים כולם אלה באלה. גילויה של הרוח הבלתי נראית מתייחס בהקשר הפיסי לביטויים כגון "ותשב רוחו ויחי" (שופטים טו יט) "ותשב נפש הילד על קרבו ויחי" (מלכים א, יז כב) "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה כז) או "נפח בו רוח חיים" במובן של אויר לנשימה. נפש, רוח ונשמה/נשימה מסמנים לא רק את האדם החי שיש בו רוח אלא את כל עולם החי השואף רוח ונושם גם הוא בחסד הבורא. לעומת זאת רוח חכמה תבונה ודעת או רוח הקודש מייחדים רק את האדם, את האל והמלאכים, הרואים את המופשט מבעד למוחש ועומדים על היסוד המחייה, הנצחי והנעלם מבעד לממשות הגשמית הגלויה ובת החלוף. הרוח, שלא כגוף, הנתחם בקיומו בין רגע הולדתו לרגע פטירתו, חורגת, בשל מקורה האלוהי, מגבולות העולם המוחשי. "הרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה", אומר המחבר המקראי המצביע על מקורה של רוח האדם, בדומה למשורר תהילים האומר "בידך אפקיד רוחי". הרוח נמנית הן עם כיווני הבריאה הנצחיים המכוננים את המרחב על מימדיו האינסופיים (ארבע רוחות השמים), הן על יסודות הבריאה החומריים והלא נראים: "ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים" (רמב"ם, הלכות יסודי תורה ד, א).


רוח אלוהים היא כינוי פיוטי מושאל לכוח האלוהי העליון ולמימד הבורא והמחייה הגלום בו, אולם מעבר ליסוד אוניברסאלי זה, המוענק בשווה לכל חי מעצם היותו נברא בחסד אלוהים, היא מושאלת לתיאור היסוד התבוני היוצא דופן המיוחס לבני אדם שחורגים בחכמתם, בדעתם, בכישרונם או ביצירתם מהמכנה המשותף האנושי הרווח בזמנם ובמקומם ומתקרבים להשראה אלוהית. השראה אלוהית או כוח יצירה המקרבים בין האנושי לאלוהי, ברצון האל, מתוארים בביטוי "רוח אלוהים" המושאל לאדם בשעה שהוא נקשר בחכמה, בתבונה ובמחשבה או ביסוד המופשט המאיר את המוחש. כך נאמר על בן אחותו של משה, בצלאל בן אורי, בונה המשכן, המתרגם את המופשט שהוצג למשה בהר סיני, למוחש הנמצא במשכן ובקודש הקדשים: "ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת" (שמות לא ג). הביטוי "רוח אלוהים" מתאר את התנבאותו של שאול: "ותצלח עליו רוח אלוהים ויתנבא בתוכם" (שמואל א, י י) וכך גם נאמר על שמשון: "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן" (שופטים יג כה). קודם לכן נאמר ביטוי זה על יוסף מפי מלך מצרים המשתאה לחכמתו: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו?" (בראשית מא לח). השראה אלוהית הצולחת על יחידי סגולה בהקשרים של הנהגה, נבואה או יצירה יוצאת דופן, מתוארת בביטוי שאר רוח: "ולא אחד עשה ושאר רוח לו" (מלאכי ב טו) או בביטוי "רוח הקודש" המשאיל השראה אלוהית להנהגה וליצירה אנושית.

 

לביטוי המקראי "רוח אלוהים" הקשור לקדושת החיים, לנצחיותם ולאין סופיות המחזורית המאפיינת אותם, הצטרף המושג "רוח הקודש", בהשראת דברי הנביא ישעיהו על משה: "השם בקרבו את רוח קדשו" (ישעיהו סג יא ). בעולמם של חכמים אחרי חורבן בית המקדש, רוח הקודש הפכה לביטוי המתאר את השכינה או את ההשגחה האלוהית, מצד אחד, ולביטוי להשראה אלוהית שהיתה נחלתם של נביאים יחידי סגולה, מצד שני: "משמתו נביאים אחרונים נסתלקה רוח הקדש מישראל" (יומא ט). לעתים עברה רוח הקודש מנביאים לחכמים, כאמור בעירובין סד: "שכיוון רבן גמליאל ברוח הקודש".


בירורנו מעלה שהמילה רוח היא סומך שאליו מצטרפים נסמכים בעלי חשיבות ראשונה במעלה- אלוהים, חיים, קודש, חכמה, דעת, צדק, אמת ומושגים מופשטים נוספים שנזכרו לעיל. מושגים אלה מגשרים בין האלוהי לאנושי, מחיים את העולם הנגלה, מפקיעים אותו משרירותו של הטבע הלא נשלט הנקשר בטומאה, בחמס ובמוות, ומנחים את העולם ויושביו אל תחומה של התרבות הנשלטת, הנקשרת בקודש, במצווה, בברכה, במחזור ובחיים. בספרות המיסטית שנכתבה בשלהי האלף הראשון לפני הספירה בחוגי הכוהנים לבית צדוק, ובראשית האלף הראשון אחרי הספירה בחוגים אנונימיים שייחסו עצמם לרבי עקיבא ולרבי ישמעאל כהן גדול, נקשרה הרוח, המייצגת ערכים מופשטים מקודשים תומכי חיים, למלאכים מצד אחד, ולדיבור האלוהי-אנושי מצד שני. כך נמצא ביחס לממד הראשון: רוחי קודש ומלאכי קודש, רוחי אלוהים ומלאכי אלוהים, רוחי דעת ומלאכי דעת, רוחי צדק ומלאכי צדק. מגילות מדבר יהודה פורשות תמונה מאלפת בעניין תפישת רוח אלוהים. מחבריהן קובעים שערכים מופשטים, נצחיים ומקודשים שאין להם ביטוי מוחשי וייצוג איקוני - אך הם הם המתנים את רציפות החיים וקדושתם - הם הערכים המצטרפים למילה רוח, למילה אלוהים ולמילה קודש.

 

ספר יצירה, חיבור אנונימי שנכתב ככל הנראה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה, מגדיר את רוח הקודש הגדרה יוצאת דופן, הקשורה לתפיסת בריאה חדשה הרואה את מעשה הבורא בזיקה ל"ספר, מספר וסיפור" ומגדירה את האינסופיות האלוהית הבוראת ביחס לאותיות ולמספרים, המשותפים לאל ולאדם. תפיסה חדשה זו מציינת את זיקת הגומלין שבין הדיבור האלוהי לדיבור האנושי, או בין רוח אלוהים לרוח האדם:


בפתח דבריו מתאר בעל ספר יצירה שני ממדים חדשים בבריאה האלוהית המצרפים בין המופשט למוחש ומציגים את היחס שבין הסופי הנגלה לאינסופי המחייה אותו: "עשר ספירות בלימה", המתייחסות להפשטת הספרות והמספרים ולמהותם האינסופית, המיוסדת על מספר סימנים קבוע, ו'כ"ב אותיות יסוד', ולצירופי אותיות השפה ולמילותיה, שמספרם אינסופי, אף שמספר מרכיביהן קבו"ע:

 

"עשר ספירות בלימה וכ"ב אותיות יסוד... ורוח בכל אחת מהן: עשר ספירות בלימה. אחת רוח אלוהים חיים, נכון כיסאו מאז, ברוך שמו של חי העולמים תמיד לעולם ועד, קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש" (פרק א)


השפה, המיוסדת על מספר אותיות קבוע ועל צירופים אינסופיים, בדומה לחישוב, המיוסד על מספר ספרות קבוע ועל צירופים אינסופיים, היא מקום פרישתה של הרוח האלוהית. הנחה זו המיוסדת על צירוף הסופי לאינסופי היא היסוד לכל המחשבה הקבלית המושתתת על חשיפת הממד האלוהי בלשון. במאה השמונה-עשרה מסכם ר' ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות מסורת זו ואומר: "בכל אות ואות עולמות, נשמות ואלוהות".


ההנחה שהדיבור האלוהי והאנושי כאחד, הוא מקומה של רוח הקודש, ושבכל אות מאותיות השפה יש עולמות נשמות ואלוהות, היוותה מצע לגשר דו-כיווני בין האל לאדם. ההוויה האלוהית המופשטת בגילויה כרוח אלוהים היא זו המצויה באותיות הלשון, ואותיות הלשון המסורות לאדם הן המגלות את היסוד האלוהי המחייה שמעבר למוחשות הגלויה.

 

המסורת הקבלית העמיקה והרחיבה את משמעות תפיסתה האלוהית של הלשון ואת משמעות החירות האנושית הגלומה באינסוף משמעויותיה של השפה האלוהית הבוראת. שכן השפה, המאחדת רוח וחומר, הפשטה, והמחשה, מייצגת את העולם הבלתי נראה מעבר לגבולות עולם המוחש ומתירה לאדם לברוא אותו כל העת מחדש בעיני רוחו. עולם הספירות המייצגות את המספרים, מאחד אף הוא את הסופי והאינסופי, את המוגבל והמופשט, את המסמן ואת המסומן, את הספרות, הספירות והמספרים, המונחים ביסוד הספירה המחזורית השביעונית של "מועדי דרור". מחזור זה המתייחס למחזור ההשבתה השביעוני של מועדי ה' (אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם) מיטיב לשמור על ההשבתה, על הקודש ועל החירות.


בני דורנו המבקשים להתחקות על ממדיה הרוחניים של המסורת היהודית הקדומה יטיבו לעשות אם יזכרו שרוח אלוהים היא זו המייצגת את קדושת החיים, נצחיותם ואינסופיותם, ואם יזכרו שרוח זו נקשרה ל"רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים" כבר בשירות עולת השבת שנמצאו בספרייה הכוהנית שנתגלתה בקומראן שבמדבר יהודה. דהיינו רוח אלוהים קשורה בראש ובראשונה לערכי היסוד האנושיים המבטאים את קדושת החיים ואת הערכים אוניברסאליים המיטיבים עם כל אדם ואדם.


הרוח חסרת הגבולות, זו המצויה בקודש הקדשים ובכל אשר חיים בקרבו, זו המצויה בכל אות ואות בבחינת רוח הקודש, וזו המצויה במקום של חכמה תבונה ודעת, זו המסמלת את רוח החיים וזו החרותה בחוקי רוח, ברוחי דעת, אמת וצדק בקדש קדשים, רוח זו היא המכנה המשותף בין בני האדם, המיוסד על אותם ממדים של הקיום האנושי שאין מהם אף פעם יותר מדי –חיים דעת, אמת וצדק,חסד ותבונה-ומושתת על יסודות שאינם בבעלותו של שום אדם: על סוד החיים, על אותיות ומספרים, שפה ודיבור, ספרות ושירה, חוקי אמת וצדק.

 

נקרא 276 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים