Skip to content

1VSDAT

שישי, 12 אפריל 2019 14:56

אני מלחמת אזרחים (רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(1 מדרג)

הודפס ב"משיב הרוח", סז, חורף תשע"ט

 

"אני מלחמת אזרחים"

רחל אליאור

 

חיים גורי

לא אמרתי את כל האמת

                                           למנחם ברינקר

 

לֹא אָמַרְתִּי אֶת כָּל הָאֱמֶת, לֹא אָמַרְתִּי רַק אוֹתָהּ,
כַּמִּתְבַּקֵּשׁ, מֵרֵאשִׁיתָהּ עַד אַחֲרִיתָהּ.
גַּם הַפּוֹלִיגְרָף שָׂם לֵב לְכָךְ,
רָשַׁם קַוִּים בַּגְּרָף
וְעוֹד חוֹקֵר חִיֵּך אֶל חֲבֵרָיו.
*
כְּבָר נֶאֱמַר שֶׁאָדָם, בְּדֶרֶך כְּלָל, מַרְחִיק אֶת עֵדוּתוֹ,
שֶׁאֶת מָה שֶׁבֶּאֱמֶת בּוֹכֶה בּוֹ הוּא שׁוֹתֵק, לְטוֹבָתוֹ.
"
הַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלָּנוּ עֲשׂוּיָה מֵהַדְּבָרִים 
שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים לְהָבִיאָם בַּמִּסְתּוֹרִים",
כָּתַב אַנְדְרֶה מַאלְרוֹ.
*
אָמְרוּ זֹאת מִקֹּדֶם, לְפָנַי, לֹא מְשַׁנֶּה,
שֶׁאָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר.
מֵאָז הַגֵּרוּשׁ מֵהַגַּן לֹא נִתְקַלְנוּ בְּמִקְרִים חֲרִיגִים.
רַק הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל־יָהּ.
וּבַמִּקְרֶה הַטּוֹב תִּשְׁכֹּן לָהּ בַּסְּפָרִים.
כִּי רַבִּים הַנִּשְׁכָּחִים וּמְעַטִּים הַנִּזְכָּרִים.
*
אָמַר הַסַּבָּא שֶׁל עָמוֹס עוֹז:
"
קָשֶׁה לַזְּקֵנִים לָמוּת, כִּי יֵשׁ בָּהֶם רְגִילוּת לִחְיוֹת".
קַל יוֹתֵר לָעֲלָמִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד,
לַחְדֹּל לְפֶתַע
לֹא לִהְיוֹת!
כִּי הַזְּקֵנִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל מִסְתַּלְקִים אִישׁ אִישׁ, בְּשֶׁקֶט
וְהָעֲלָמִים נֶעֱלָמִים בָּרַעַשׁ הַגָּדוֹל וּבַחֲבוּרוֹת.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַשִּׂנְאָה תִּמָּשֵׁך וְתִגְאֶה לָהּ
וּזְאֵב לֹא יָגוּר עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר לֹא יִרְבַּץ עִם גְּדִי.
רַק בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה יֵרָאוּ הַמַּרְאוֹת הַהֲזוּיִים הָאֵלֶּה,
אוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת
וְדוֹר לְדוֹר מַעֲבִיר אֶת הַחֶרֶב, כְּמוֹ בְּמֵרוֹץ־שְׁלִיחִים,
שֶׁדִּמְיוֹנָם שֶׁל הָרוֹצְחִים, מֵאָז וּמִקֶּדֶם,
עוֹלֶה, לְלֹא סָפֵק, עַל דִּמְיוֹנָם שֶׁל הַנִּרְצָחִים.
*
כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁאֲדֹנָי שׁוֹמֵעַ קוֹל 
אַךְ אֵינוֹ הוֹפֵךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַיִם,
כַּמֻּבְטָח לַמַּלְאָכִים הַצּוֹעֲקִים בַּ"עֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת".
הוּא רַק עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ, בֵּינְתַיִם,
לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.
*
וְהָעוֹלָם עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ,
כְּאִלּוּ לֹא נָגַע בּוֹ הַדָּבָר, חַס וְחָלִילָה,
כְּפִי שֶׁאָמַר הָרַב קְלוֹנִימוּס שַׁפִּירָא הי"ד,
בְּסִפְרוֹ "אֵשׁ קֹדֶשׁ", בְּאוֹתָם יָמִים.
מִי שֶׁצִּפָּה לִישׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן
וְהוּבַל לְפָנֶיהָ בְּאַחַד הַקְּרוֹנוֹת הַחֲתוּמִים.

וַאֲדֹנָי, שֶׁלֹּא דְּרָכָיו דְּרָכֵינוּ,
הַמֻּקָּף בְּכָל הַפֵּרוּשִׁים הַנִּתָּנִים,
מַמְשִׁיךְ לְהַתְמִיהַּ אֶת הַתֵּאוֹלוֹגִים
וּלְהַכְאִיב יוֹמָם וָלַיְלָה לַמַּאֲמִינִים.
קוֹטִי הַקְּטַנָּה, מֵהַלַּיְלָה וְהָעֲרָפֶל, אָמְרָה לִי
שֶׁאֱלֹהִים לֹא מְחַלֵּק בְּצֶדֶק אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ 
לָאֲנָשִׁים הַנְּכוֹנִים.

כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁהִתְבַּדּוּ
כָּל הַנִּשְׁבָּעִים שֶׁנִּבְגְּדוּ
כָּל הַמַּטִּיפִים שֶׁהִצְטָרְדוּ
כָּל הַמְּשִׁיחִים שֶׁמָּעֲדוּ
כָּל הָעֵדִים שֶׁרָאוּ וְתֵעֲדוּ
כָּל הָעֲמוּדִים שֶׁהִתְמוֹטְטוּ
כָּל הַמְּעֻנִּים שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ וְשָׁתְקוּ
כָּל הַתְּחִנּוֹת שֶׁנֶּחְנְקוּ
כָּל הָעֲקֵבוֹת שֶׁנִּמְחֲקוּ
כָּל הַבּוֹרוֹת שֶׁנֶּחְפְּרוּ
כָּל הַחַפִּים שֶׁנִּגְרְרוּ 
כָּל הַשִּׁירִים הַיָּפִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ
*
וְהַנְּהָרוֹת הַהוֹלְכִים אֶל הַיָּם,
הַנְּהָרוֹת הַנּוֹשְׂאִים דָּכְיָם;
אֲנַחְנוּ לֹא אוֹתָם הַמַּיִם,
הֵם אוֹמְרִים, כְּהֶרַקְלִיטוּס הָאָפֵל,
לַמַּאֲשִׁימִים אוֹתָם.
*
וְהִיא עוֹלָה מִשְׁעוֹלָהּ טְלוּלָה מִטְּלָלִים
לְבַשֵּׂר לִי שֶׁלֹּא לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב.
וְאַף נִשְׁבַּעַת לִי בְּשֵׁם הַיָּמִים הַבָּאִים,
שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת.
תָּמִיד הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ אוֹפְּטִימִי.
שֶׁאִם לֹא כֵן מִזְּמַן כְּבָר הָיְתָה נִגְמֶרֶת.
הִיא לֹא הִתְוַכְּחָה עִם אֱלֹהִים,
אִיּוֹבִית וְנִחֶרֶת,
רַק בָּקְעָה, כְּאַיֶּלֶת־הַשַּׁחַר, מִמְּרוֹמֵי הָאַרְבֵּל,
נֶאֱמָנָה וְזוֹכֶרֶת.
כִּי הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ אוֹפְּטִימִי,

מַשֶּׁהוּ הַלָּקוּחַ מֵהַזָּהָב הַטּוֹב 
וּמִן הַתְּכֵלֶת הַזּוֹהֶרֶת.[1]

 

בשיר עברי מעורר מחשבה זה, מתעד המשורר והסופר חיים גורי (1923–2018), יליד תל אביב, בלשון תמציתית ומהדהדת, פרקים חשובים בחייו, שעליהם שוחח ארוכות עם חברו הקרוב ביותר, מנחם ברינקר, איש ירושלים (1935–2016), ועליהם הרחיב בכתיבתו בפרוזה לאורך השנים. עם חבר נפש זה, שנודע כאיש הגות וחוכמה, פרופסור לספרות ופילוסופיה, מתרגם ואוהב שירה, חלק את כל האמת, על כל היבטיה, ככל שאדם רק יכול. אבל בשיר החכם שהקדיש לזכר חברו האהוב, פתח בהצהרה נוקבת: "לֹא אָמַרְתִּי אֶת כָּל הָאֱמֶת, לֹא אָמַרְתִּי רַק אוֹתָהּ, כַּמִּתְבַּקֵּשׁ, מֵרֵאשִׁיתָהּ עַד אַחֲרִיתָהּ". וזאת משום שגורי היטיב לדעת שבחייו של כל אדם מצויים ממדים רבים שאינם נגלים לעין המסתכל, שכן תמיד רב הנסתר על הנגלה, ודברים של עיקר, שאינם מובנים אלא למי שחווה אותם על בשרו ובנבכי נפשו, שומר אדם בינו לבין עצמו, כאמור לעיל:

כְּבָר נֶאֱמַר שֶׁאָדָם, בְּדֶרֶך כְּלָל, מַרְחִיק אֶת עֵדוּתוֹ,
שֶׁאֶת מָה שֶׁבֶּאֱמֶת בּוֹכֶה בּוֹ הוּא שׁוֹתֵק, לְטוֹבָתוֹ.
"
הַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלָּנוּ עֲשׂוּיָה מֵהַדְּבָרִים 
שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים לְהָבִיאָם בַּמִּסְתּוֹרִים".

 

דליה רביקוביץ (1936–2005), המשוררת והסופרת החכמה והמיוסרת, נשאלה בריאיון שנערך עימה ב-1996 כיצד הייתה מסכמת את חייה בשורה אחת, לוּ נדרשה להעניק שֵׁם לאוטוביוגרפיה פרי עטה. היא ענתה במשפט: "מה שצריך לשכוח", ונימקה: "את כל מה שקרה לי, מלבד השירים, צריך לשכוח". כותרת זו היא מעין הד למשפט הפתיחה של גורי, שהביא ברשימה בספרו שיוזכר בסמוך, משפט של אנדרה מאלרו שאמר: "הביוגרפיה האמיתית שלנו עשויה מן הדברים שאנו מבקשים להשכיחם". על משפט זה העיר גורי: "הדבר נכון הן לגבי הפרט והן לגבי הכלל".

כל אדם, כידוע, ארוג ממטווה של חוטי שתי וערב; מהדברים שהוא מבקש לזכור ולהזכיר ומאלה שהוא מעדיף לשכוח ולהשכיח. כל אדם שזור מחוטי השתי של חייו, כלומר, מהדברים שאיננו בוחר, מתשתיות חייו שאליהן הוא נולד: מהבית שבו צמח וגדל, בית הוריו, מלשונם, אמונתם, עיסוקיהם, זמנם ומקומם, שהרי כל אדם בשורש מהותו אינו אלא תבנית נוף הולדתו, תבנית נוף בית הוריו, דיבורם, שתיקתם, אמונתם, סבלם וחמלתם, קוצר ידם, ייאושם, תקוותם ואהבתם. לתוך התשתית הקבועה של חוטי השתי, שאליה אדם נולד בעל כורחו, שוזר כל אדם במעשיו ובמחדליו את חוטי הערב החדשים, המתערבבים, פרי חלומותיו, דיבוריו, שתיקותיו, שנאותיו ואהבותיו, אותם דברים מעורבים ומעורבבים בחייו לטוב ולמוטב, שהוא משיג ברוחו ומגלה במעשיו, בחוכמתו, בבחירתו, בחריצותו ובמחויבותו, בינו לבין עצמו, ובבחירותיו, מאבקיו והכרעותיו בינו לבין חבריו ועמיתיו בני דורו, ביחס לקודמיו ולממשיכיו.

גורי חלק עם קוראיו זעיר פה, זעיר שם, רק מעט שבמעט מחוטי השתי של חייו. זאת משום שהאמין באיפוק ובשיקול דעת, בהצטללות איטית ובהירה, בגילוי טפח ובכיסוי טפחיים, והיה מודע כל ימיו למורכבות הניגודים וההפכים שחיי אדם קשורים בהם. עוד האמין, כפי שכתב בדברי הספד על חברתו האהובה, המשוררת המיסטיקאית יוכבד בת מרים (1901–1979), שמשורר "נמדד באבן הבוחן של האצולה האמיתית: הכוח לסגנן את התשוקה והכאב, לעמוד בציווי החובה והאחריות כלפי המילים העבריות".[2]

 על בית הוריו, שאותו תיאר במשפט: "אבי ואמי היו ציונים בלב ונפש והאמינו בגאולה", ועל חובו לאביו ואימו, תבנית נוף מולדתו, כתב בסוף הכרך הראשון של ספרו 'עם השירה והזמן', ירושלים תשס"ח, [F1] שאותו חיבר וערך בעשור האחרון לחייו. בסיום דבריו בכרך זה כתב משפט שבו הוא מעלה את זכר הוריו ובא חשבון עם כל אלה המבקשים לסלף את ההיסטוריה הציונית החילונית ולהטיל ספק באמונתם של בוניה ויוצריה:

"הם באו משם, בעליה השלישית, חילונים, ציונים, צמחונים, דוברי עברית... אמי ע"ה הגדירה את העיירה שלה כ'יוון מצולה'. הם היו אנשי תרבות עברית לדורותיה, ובארון הספרים בבית אבא שכנה גם מיטב ספרות העולם. הם היו אנשים מאמינים, חברי 'תנועת העבודה', שביקשה ליצור פה את חברת הצדק הסוציאליסטית. הם באמת התכוונו לכך".[3]

 יְוֵן מְצוּלָה, הביטוי העברי הנדיר שבו בחרה אימו של חיים גורי לתאר את המקום שממנו ברחה ועלתה לארץ ישראל, הוא ניב עברי עתיר משמעות, הנודע מספר תהילים (סט, ג): "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד". ניב זה, המתאר את הטיט הטובעני שבמעמקי הים, הפך בעולמם של היהודים הנרדפים בממלכת פולין־ליטא מהמאה ה־17 ואילך לביטוי לעומק הייאוש מזוועת מעשי ידי אדם, מאז שנדפס בוונציה בשנת 1659 ספרו של ניצול הפרעות, ר' נתן נטע האנובר מזאסלב, 'יְוֵן מְצוּלָה'. הספר, אשר תיאר בפרטי פרטים את הזוועות שהתחוללו באוקראינה ובפולין, בגזרות ת"ח ות"ט (1648–1649), הנודעות גם כפרעות חמילניצקי, שבהן נחרבו 740 קהילות יהודיות ונהרגו אלפי יהודים, זכה לעשרות מהדורות.[4]

גורי היה, על פי עדותו, ילד עברי, ציוני חילוני, צבר ארצישראלי, 'ילד פוליטי', סקרן, חקרן ואוהב קריאה, שגדל בתל אביב הצעירה, בבית ציוני שהיה טמון בו סוד אפל, שהיה קשור בעבר היהודי המיוסר, בִּיוֵן מְצוּלָה, שעברו עליו בשתיקה. הוא מספר ברמיזה על סבתו, אם אימו, ש"מתה צעירה כל כך, והותירה אחריה ארבע יתומות קטנות", (שאימו הייתה הבכורה שבהן), , אחרי שסבתו נטלה את נפשה בכפה. [F2] אולי עשתה זאת כש'ניטלה ממנה בינתה'מרוב מצוקה , אחרי שקיבלה 'גט על ידי שליח', בעקבות פוגרום נורא, שבו ככל הנראה נאנסה באונס קבוצתי, בידי חבורת פורעים ורוצחים, ונטמאה לבעלה.[5] אימו אמרה לו כי "אין משא כבד כמשא הסוד", ובנה הוסיף: 'אם־אמי, כך גונב לאוזני, נפגעה אנושות בנפשה לאחר שהתעללו בה", ותיאר את הזיכרון המשפחתי חשוק השפתיים של קרובתו[F3] : "היה במשפחה איזה סיפור קשה".

את משמעותו של 'סיפור קשה' זה במציאות הגלות, בעידן הפוגרומים של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 באוקראינה, מבאר גורי בציטוט של נתן אלתרמן (1970–1910), שנולד בוורשה ונדד ונמלט עם משפחתו בין מוסקבה, קייב וקישינב, עד שעלה לארץ ב-1925:

"מפי אלתרמן שמעתי פעם ב'כסית' כי ישנו צליל מסוים שגם הרגישים ובעלי הדמיון שבין ילידי הארץ אינם עשויים להעלותו בדעתם. הוא דיבר על 'הסירנה' ההיא, על 'היללה' העולה מרחובות היהודים בעת הפוגרום, אותה יללה מתמשכת, שעות על שעות, צירוף כל צעקותיהן וצרחותיהן של הנשים היהודיות בשעת הפוגרום".[6]

אותה יללה מתמשכת של צירוף כל צעקותיהן וצרחותיהן של הנשים האומללות שגויים פורעים מתעללים בהן, אונסים אותן, וגורמים להן לאבד את שפיות דעתן, את כבודן ואת חייהן, בשעת הפוגרום, ובעליהן היהודים כופים עליהן גט על ידי שליח, אחרי הפוגרום ומשאירים אותן בבדידות, בייאוש, במצוקה ובעוני, ריחפה בתודעתה של אימו, שהתייתמה מאימה בנעוריה, בנסיבות מחרידות אלה.

לסוד המשפחתי המושתק של אימו, הכרוך באימת הרדיפות וההתעללויות בפוגרומים הנוראים, במפנה המאה העשרים, שהביאו לבריחה המונית של יהודי רוסיה, בֵּסָרַבְּיָה ואוקראינה לארצות הברית ולארץ ישראל, נוספה העדות הספרותית הזועקת. בהקשר אחר כותב גורי כי אומנם היה לו רקע עברי, חילוני, ארץ ישראלי, של ילד שגדל בעיר העברית הראשונה, בסביבה שהייתה רחוקה מ'הווי יהודי' או מ'אווירה יהודית', "אך מילדות, כל חיי, הייתי חשוף כפצע ל'ספרות הסבל' היהודית. הוויית הסבל וההשפלה, הרדיפות והפורענות, האימה והפוגרומים, לא הניחה לי. נודע לי כי חרף זהותי המקומית בחברה העברית, המהפכנית והאופטימית שנוסדה פה, אני שייך גם ליהודים ההם, לדווי ולמוראים. על אף הנגיף הכנעני שקינן גם בי ידעתי שאני בא גם מהם, שהיותי [שהווייתי] פה קשורה בהווייתם שם, שאני בעל חוב להם".[7]

על אימו היתומה, "היפה והבודדה", שנולדה למשפחת ווסקובויניק,[8] בעיירה קטנה בבֵּסָרַבְּיָה, על גדות הדנייסטר, ליד קישינב, בין אוקראינה לרומניה, ועלתה לארץ ישראל באנייה 'רוסלאן' ב-1919 אחרי שלמדה בסמינר לגננות באודסה, בשנות הרעב הקשה של מלחמת העולם הראשונה, אמר בנה: "שלא מצאה את עצמה בין הקירות ובין הרהיטים, באי סדר הקבוע ששרר בו [בבית]; [F4] אמא שנשאה ביתמותה איזה סוד שלא נודע לי על גורל אמה שמעולם לא ראיתי את פניה בכל תמונה שהיא".[9] על סוד זה כתב בשירו 'אלבום משפחתי': "פְּנֵי אֵם אִמִּי, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רְאִיתִיהָ, / שֶׁהָלְכָה צְעִירָה לְיָמִים. / כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי: לָמָּה? מֶה הָיָה לָהּ? / הֵשִׁיבוּ לִי סְתוּמוֹת וַחֲתוּמִים. / וּפְנֵי אִמִּי שֶׁעֵינֶיהָ / מוֹלֶדֶת כָּל גַּעְגּוּעֵי הָעֲגוּמִים. / הַבַּת הָאֲהוּבָה, אֲשֶׁר שְׂפָתֶיהָ / שָׁנִי וּפֶצַע פָּתוּחַ וְגַחֶלֶת רְתָמִים.[10] דמותה המיוסרת, החומלת והחכמה של אימו הטביעה חותם עמוק על חייו ועל עולם הערכים שבחר בו. כך תיאר אותה בערוב ימיו במשפטים מהדהדים:

"גם אמי מתה ככל האמהות... היא שבה אלי בחלומי. עיניה אומרות הכל. אני מצדיע לאישיותה הנאצלת, לטוהר הזה שאינו יודע פשרות, לחכמת ההפכים שבה, לסודותיה שמנעה ממני, לרחמיה. אם אכן ירדו עשרה קבין של רחמים לעולם, תשעה נטלה אמי זיכרונה לברכה והשאר כל העולם כולו. משום שידעה מאז שחר ילדותה צער וסבל ויתמות קשה גילתה היא את סודה של החמלה, את כוחה הלא מנוצח המעניק לכל נברא בצלם את זכותו לקב חרובים של אושר, לכבוד ולתקווה. משום שהיתה חילונית בקדושתה לא ראתה באלוהים את מקור המחילה והחסד, אך ראתה בכל אדם את האחראי אישית לרחמי שמים. כך חישלה בנפשה הרגישה מדי את ההומניזם המסוגף של חסרי האל. היא האמינה כל חייה באפשרויות החרטה השמורות גם לגרועים שבפושעים. אמי, אמי".[11]

לדבריו אלה של גורי על אימו, שנולדה כאמור בעיירה קטנה בבסרביה, ליד קישינב, בשם פריידה ווסקובויניק, והפכה בארץ ישראל, שאליה עלתה כציונית נלהבת, לגילה גורפינקל-גורי, הוסיף משפט שלה שהטביע את חותמו על חייו: "אמי, עליה השלום, היתה אומרת כי 'ההבדל בין אדם לאדם הוא במספר רגעי החרטה שבו'. כמה שזה נכון!"[12] בספר שיריו, 'עיבל', שבו הביא את דברי אימו אלה כמוטו לפני שיר מספר 51, כתב: "הַחֲרָטוֹת בָּאוֹת אַחַר כָּךְ. הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת. / הֵן מְבַקְּרוֹת אוֹתְךָ, אַחַר כָּךְ חֲתוּמוֹת עָלֶיךָ. / הֵן שׁוֹכְבוֹת אִתְּךָ לִישֹׁן, חוֹלְמוֹת אִתְּךָ, / הוֹלְכוֹת אִתְּךָ בַּדֶּרֶךְ, / אַתָּה הוֹלֵךְ וְנֶחְרָשׁ, הוֹלֵךְ וּמַאֲפִיר, מִזְּמַן אַתָּה אַחֶרֶת. / לִפְעָמִים הֵן נוֹטְלוֹת חֻפְשָׁה, מֻתָּר לָהֶן, / נוֹטוֹת לְהִתְרַחֵק מִמְּךָ, / אַל תִּדְאַג, הֵן יָשׁוּבוּ, שָׁם תַּעֲמֹדְנָה חֶרֶשׁ, לְיָדְךָ". עוד אמר עליה כשציטט משפט נוסף שלה: "אמי שהיתה אישה חכמה, פרסמה בערוב ימיה ספר שבו אמרה, 'אנו מחולקים לדלי רוח ולקרועי נפש'".[13]

אולי אין פלא שכאשר גורי – שנולד, כאמור, בשנת 1923 לאם יהודייה יתומה, שומרת סוד, עצובה, בודדה ורחומה זו, שהשאירה את עברה הדתי הגלותי מאחוריה, אך הייתה מודעת תמיד לאשמה ולחרטה הקשורים בעבר זה – מתאר את עצמו ב'יחד' הנעורים הישראלי התוסס בתנועת הנוער, בבית הספר או בקיבוץ, בשנות השלושים והארבעים, הוא מוסיף ברשימותיו האוטוביוגרפיות: "היחד הזה... והבדידות האוכלת ביחד הזה; אתה בפנים ואתה הרחק מהיחד הזה, נידון כבר אז ללבדיות הצופה מן הצד".[14] גם על רגעי האשמה והחרטה שלו, שירש מאימו, כתב בגילוי לב, כפי שיוזכר להלן.

על אביו, ישראל גורפינקל, הוא מספר: "גדלתי בבית מלא ספרים. אבי עליו השלום היה ספרן ברוסיה, וכאשר עלה ארצה ב'רוסלאן' בשנת 1919, הביא עמו את אהבתו לספריות שבהן 'אפשר לאהוב עד מוות' כדבר המשורר".[15] במקום אחר הוא מספר על אביו "שהיה קדוש, טבעוני, פציפיסט, ציוני קנאי, אדם הגון, שאהב מאד ספרים" ושהיה "איש צדיק בדורו. חרוץ מדי. מסור מדי". אדם רציני,  נאמן  ושקדן [F5] שחי תמיד "למען העם והארץ".[16]

בדברים שאמר ב'תיקון ליל שבועות' בקיבוץ יפעת בערוב ימיו, סיפר בגילוי לב על ילדותו:

"הורי גדלו במשפחות שומרות מסורת. אחר כך התפקרו כרוב בני העלייה השלישית. אני גדלתי בלב הארצישראליות העברית, החילונית. לא זכורים לי בביתי חגים ומועדים. אמי ע"ה היתה נוהגת לומר ש'אין חגים קבועים לנפש'. לא ערכו לי בר מצווה... מעולם לא דרכתי על סף בית כנסת, לא שם התפללתי... לא, לא למדתי בישיבה, כפי שעשו גדולי משוררינו וסופרינו על אדמת הגויים, שהפנימו משחר ימיהם את העברית רבת הרבדים של אספת כל הדורות – המקרא והמדרש, התפילות והפיוטים... לא נטשתי את בית המדרש כי מעולם לא הייתי בו... לא ידעתי את ייסורי הפרידה מעולם המסורת ואת עוצמת המרד, שידעו אנשים כביאליק, ברנר וברדיצ'בסקי... נולדתי בלב התחייה העברית, בהוויה מהפכנית הדוברת בשם המחר. לא, לא היו בי בראשית דרכי דורות העבר ואוצרותיו".[17]

גורי עזב את בית הוריו הציוני־חילוני בתל אביב בגיל 12, עזיבה שאותה תיאר במשפט: "היתה זו הסתלקות מבית שלא היתה בו שמחה רבה, שלא היו בו פרצי אהבה פתאומיים... היתה שם איזו קרבה אנושה, נאמנה ונמשכת, מאופקת מאד, שהפנימה משהו מכובד".[18] הוא עזב בסוף כיתה ו את בית ספרו התל אביבי, 'בית החינוך לילדי העובדים', בתקופה שאותה תיאר בשיר 'מלך' בספרו 'איומה': "מעולם לא דרכתי על סף בית כנסת, לא שם התפללתי". לדבריו, ברח אל העמק, שהיה מוקד חלומותיו וכיסופיו, שם היה ילד חוץ בחברת הילדים בקיבוץ בית אלפא בעמק יזרעאל, בכיתות ז–ט. לאחר מכן, בכיתה י, למד בבית הספר המחוזי של תנועת הפועלים בגבעת השלושה, ובכיתות יא–יב למד בבית הספר החקלאי 'כדורי', בין כפר תבור לסג'רה, שעליו אמר: "רציתי מאד להיות שם אך הגעתי לשם בטעות. לא נועדתי למקצועות ההם: כימיה, פיזיקה, תורת הקרקע, גידול תבואות, גידול ירקות, גננות וגידול פרחים, גידול בהמות גידול עופות, גידול גפנים ושאר עצי פרי... רק באיחור מה נודע לי כי שירי היין של שירת ימי הביניים העברית, למשל, קרובים ללבי עשרת מונים מסוגי הכנות המתאימות לאדמה כבדה".[19] במחזור שלמד בו, למד בכיתה מעליו, גם חברו, התלמיד המצטיין, יצחק רבין, שעזר לו לצלוח את המבחנים ולזכות בתואר 'איכר משכיל'. כשסיים את לימודיו ב'כדורי' בקיץ 1941 הלך בעקבות יגאל אלון (1918–1980), בן כפר תבור, לפלמ"ח. "שמונה שנים מחיי עשיתי בשורות היחידה הזאת",[20] אמר בתמציתיות על אותו עשור דרמטי שבו קמה מדינת ישראל בייסורים ובחבלים, בדור השואה והתקומה, או בדור החורבן והגאולה, בעשור שבו התאמנו ונלחמו ילידי הארץ "בשורות היחידה הזאת", לצד אחיהם הפליטים והעולים מהגולה, על בריאת מדינה חדשה יש מאין, שהייתה כרוכה בבריאת עם חדש, השונה מהעם היהודי שחי בגולה תכלית שינוי.

הוריו של גורי, יוצאי רוסיה ובסרביה, גזרו כליה על היידיש של ילדותם ועל זיכרונות הגולה הדוויה, הקשורים בשפת אימם ובדת בית אביהם, בזיכרון הפוגרומים וברעב הנורא בשנות מלחמת העולם הראשונה. גורי גדל אפוא בתל אביב, בבית הורים ציוניים חילוניים שדיברו רק עברית, בבית שסוד טמון בו מהעבר הגלותי הרוסי הדתי דובר היידיש, שנמחק כלא היה. מצד אחד, הוא היה לדבריו 'ילד פוליטי' מעורב עם סביבתו, אשר גילה תמיד עניין רב בכל המתרחש סביבו בהוויה הארץ ישראלית, אך מצד אחר היה ילד בודד "שנידון ללבדיות הצופה מן הצד", שגדל בבית מלא ספרים, וגילה אהבה עזה לשירה העברית, לשפה העברית, לספרות העברית, לזיכרון היהודי של כל הדורות ולעיתונות העברית.

על עצמו הוא מספר: "אך אני גדלתי כילד חוצות בתל אביב צעירה ומורדת, בוראה עברית אחרת והווי אחר, בין בורות סיד ובניינים נוטפי מים וצריפים שנזרו כמו ביד גורל על פני החולות הלוהטים".[21] בניגוד להוריו, ילידי דור הפוגרומים בגלות המרה, שידעו כמה שפות ככל בני דורם, אבל בחרו לשכוח אותן במעבר מהגולה לארץ ישראל, ודיברו עם בנם רק בשפה העברית כחלק מזהותם הציונית החילונית העברית החדשה, ידע גורי רק שפה אחת: "נולדתי לעברית, ולא ידעתי שום שפה אחרת. אינני זוכר ששמעתי בבית אף לא פעם אחת ביטוי ביידיש או בשפה זרה אחרת".

אבל מלבד תחושת 'הלבדיות הצופה מן הצד' והרגישות החומלת לכאב ולמצוקה, המתחדדת בבית שהיתמות שרויה בו וסוד זיכרון הפוגרום המוסתר, שעוברים עליו בשתיקה, טמון בו, ומלבד אהבת העברית ואהבת הקריאה, הסקרנות והרצון לדעת על ההווה, שיש לו פנים גלויות ונסתרות, ועל העבר, המוסתר ממנו בידי הוריו, אבל נגלה לו בספרים, חונן גורי בשתי סגולות ייחודיות שהפכו אותו מנעוריו לאדם של אחדות הפכים, המצרף את היהדות ואת הישראליות, את הגולה ואת התקומה, את החורבן ואת התחייה, את הזיכרון ואת ההוויה. הייתה לו 'שמיעה אבסולוטית' כפי שגילה המורה שלו לכינור לאימו, שלא ידעה לשיר, והיה לו זיכרון פנומנלי, הקשור בשמיעה זו, לשורות שיר רבות מספור של משוררים עבריים, עתיקים וחדשים, ולדברים בעל פה ששמע ממשוררים וסופרים, כפי שיעידו כל יודעיו. על עצמו כתב בשיר בספרו 'עיבל': שירים (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009): "הוּא זוֹכֵר אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר, / גַּם אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים. / זֶה הַצַּד הֶחָזָק שֶׁבּוֹ. / הוּא הָאִישׁ הַזּוֹכֵר". גורי אכן זכר בעל פה שירים שלמים שהפכו לחלק מהווייתו, שירים רבים של ביאליק וטשרניחובסקי, של אלתרמן, יהודה קרני ואורי צבי גרינברג, של כצנלסון וסוצקבר משוררי השואה, של ש' שלום, יצחק למדן ודויד שמעוני, ושל קודמיהם, פייטני גזירות אשכנז ומשוררי הרדיפות והפוגרומים שנאספו בשלושת הכרכים של 'ספר הדמעות' של שמעון ברנפלד, ברלין תרפ"ו, ובספרו של אברהם מאיר הברמן, ספר גזרות אשכנז וצרפת, ירושלים תש"ו. משמעותו של זיכרון שירי יוצא דופן זה הייתה, שככל שהוסיף וקרא, כך ראה את עצמו כ'אספת כל הדורות', שכן זכר פרקים רבים מהזיכרון היהודי הכתוב שנצבר מכל הדורות, כחלק מנימי נפשו ומהערכים שהשפיעו במחשבה ובמעשה על ניסיון חייו.

בעשור השלישי לחייו, אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1947, נשלח לאירופה כשליח הפלמ"ח בהונגריה, בצ'כיה, ואחר כך בווינה, כדי לסייע ב'בריחה' ובהעפלה. שם פגש לראשונה בבני עמו היהודים, הסחופים והדוויים, פליטי המלחמה, היתומים והעקורים, ופגש בשרידי הגלות המרה ששרדו אחרי שכל עולמם חרב, פגישה מרעישת לב ששינתה את חייו. הוא שב ומזכיר בהקשר זה בשיר לעיל ובמקומות שונים בפרוזה את דמותה של "קוֹטִי הַקְּטַנָּה, מֵהַלַּיְלָה וְהָעֲרָפֶל, אָמְרָה לִי, שֶׁאֱלֹהִים לֹא מְחַלֵּק בְּצֶדֶק אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ לָאֲנָשִׁים הַנְּכוֹנִים" ואת אזלת היד, האשמה, החרטה וקוצר היד שחוו אלה שהגיעו מאוחר מדי מכדי להציל. גורי חש, כצפוי, צער ותדהמה, זוועה ואלם, אל מול הסבל והחורבן, שלא נודעו כמותם, אשר נראו בעין ונשמעו בשפות שונות במחנות העקורים, הפליטים והניצולים, שאליהם הגיעו היתומים והשכולים, הנכים, הפצועים והבודדים טרופי הדעת ופגועי הנפש. לנוכח מצוקת הנטישה בידי אלוהים ואדם של השורדים, שהיה עד לה, כתב את שורות השיר לעיל.

וְהָעוֹלָם עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ,
כְּאִלּוּ לֹא נָגַע בּוֹ הַדָּבָר, חַס וְחָלִילָה,
כְּפִי שֶׁאָמַר הָרַב קְלוֹנִימוּס שַׁפִּירָא הי"ד,
בְּסִפְרוֹ "אֵשׁ קֹדֶשׁ", בְּאוֹתָם יָמִים.
מִי שֶׁצִּפָּה לִישׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן
וְהוּבַל לְפָנֶיהָ בְּאַחַד הַקְּרוֹנוֹת הַחֲתוּמִים.

 

גורי, שעבר ללא כל הכנה משורות הפלמ"ח מלאות און הנעורים של לוחמי חירות ישראל ועיזוז הגבורה של חיילים המאמינים בצדקת הדרך, למחנות העקורים, הפליטים, המובסים והנרדפים שניצלו בעור שיניהם, אחרי שאיבדו את כל אשר יקר היה להם בגוף, בנפש, ברוח ובחומר, חש בדאבון נפש ובקשב דרוך את כובד האחריות מול הסבל שאין לו שיעור לצד הרהורים מדריכי מנוחה שעסקו בחרטה ובאשמה. לצד ההזדהות הרבה עם המצוקה, והרצון להתבונן ולהבין, להציל ולסייע לאחיו ולאחיותיו, שלא הייתה לו עימם לשון משותפת, אולם הייתה לו עימם שותפות גורל וקשר של רחמים, אהבה וחמלה, שאל הפלמ"חניק הצעיר את עצמו שאלות נוקבות. שלא כרבים אחרים מבני דורו, שמצאו ביאורים מספיקים ומניחים את הדעת בכל הנוגע למעשי היישוב בארץ בשנות מלחמת העולם השנייה, בשל אילוצים שונים ומגבלות שונות שלא ניתן היה להתגבר עליהם בנסיבות הזמן, גורי חש חרטה עמוקה ואשמה כוססת בעניין מעשיו של דור התקומה בארץ ישראל של שנות הארבעים ביחס לדור השואה באירופה הנאצית, בתקופה מרה זו של שכול וכישלון.[22] מאז המפגש הגורלי עם בני עמו השורדים והניצולים מהתופת, בשנת 1947, ראה את עצמו תמיד כמי שמגלם את 'אספת כל הדורות' שהוא משתייך אליה,[23] כמי שהִתְוַכח עִם אֱלֹוהִים, אִיּוֹבִי וְנִחר גרון, על האי־צדק של ההיסטוריה היהודית, וכמי שנגזר עליו להיות קרוע בין העולמות השונים שחי בהם ופעל בהם, בין בזמן הראוי, מתוך מסירות נפש ונאמנות עד כלות, בשורות הפלמ"ח, ובין באיחור גדול מדי מכדי להושיע, בזמן המלחמה הנוראה באירופה, שבה נכחדו אלה שציפו לגאולה מידי שמיים לצד אלה שהאמינו בגאולה מעשה ידי אדם, שבוששה להגיע.

ברוח הדברים על החרטה שאמרה אימו, כנזכר לעיל, כתב גורי ברשימתו המצמררת 'אימת העיוורון', בשנת 1982, על החרטה הגדולה של בני דורו, וערך את חשבון הנפש המר על היחס בין 'שנות הגרזן' באירופה הנאצית, במחצית הראשונה של שנות הארבעים, לבין 'עולם כמנהגו נוהג' בארץ ישראל, ששנים אלה היו לה לדבריו "תקופת שקט וביטחון ואפילו תקופת פריחה":

"אנשים רבים בני דורנו יהיו רדופי חרטה ואשם עד בוא חליפתם. הם ישאלו בפעם האלף: מדוע לא השכיל העם לראות בעוד מועד את האימה הצפויה לו? הדברים נשאלים לרוב לאחר זמן. אנו עוסקים בפירושן של מלים וביכולתם של ילודי אישה לתפוס את הלא יאומן בהוויה השונה לחלוטין מכל התנסות קודמת".[24]

גורי מביא ברשימתו 'אימת העיוורון' את אבחנתה הנוקבת של המשוררת, הסופרת, החוקרת והמתרגמת לאה גולדברג (1911–1970), ילידת קניגסברג, שהייתה עדה בילדותה לזוועות מלחמת העולם הראשונה, ולהתעללות החיילים שבעקבותיה איבד אביה את שפיות דעתו, וכתבה לימים כי "תמיד עולה דמיונם של הרוצחים על דמיונם של הקורבנות". כאן הפך את אבחנתה לשורות שיר:

כָּל הַסִּימָנִים מַרְאִים שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת
וְדוֹר לְדוֹר מַעֲבִיר אֶת הַחֶרֶב, כְּמוֹ בְּמֵרוֹץ־שְׁלִיחִים,
שֶׁדִּמְיוֹנָם שֶׁל הָרוֹצְחִים, מֵאָז וּמִקֶּדֶם,
עוֹלֶה, לְלֹא סָפֵק, עַל דִּמְיוֹנָם שֶׁל הַנִּרְצָחִים.

במדור הרביעי, הנקרא 'הבכי והחשבון', בכרך הראשון של ספרו 'עם השירה והזמן', מכונסים דבריו הנוקבים, הכואבים, המתריסים והמתפלמסים בנושא השואה וזיקתו של היישוב בארץ למתרחש באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא נתנו לו מנוח דבריו המרים של אבא קובנר (1918–1987), מנהיג הפרטיזנים ומפקד הלוחמים בגטו וילנה, על כך שהיישוב העברי בארץ לא קלט ולא פענח את משמעות המתרחש באירופה, וגם אחר כך, בתום ההשמדה, לא הבין לליבו של השריד הסובל ייסורי אין קץ מחמת ניכור. ולא חדלו מלהלום בו דבריו הנוקבים של יצחק אנטק צוקרמן (1915–1981), ממייסדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) וממנהיגיו בימי מרד גטו ורשה: "אך מדוע אחד לא הגיע? אחד! אחד יכול היה להגיע מארץ ישראל לשם...". גם דבריו של איש הזונדר-קומנדו באושוויץ בירקנאו, חיים רפאל, משרידי קהילת סלוניקי, למראה חיילי הבריגדה מארץ ישראל: "איפה?! איפה הייתם עד עכשיו?!", לא נתנו לגורי מנוח. את המצוקה, האשמה והחרטה סיכם במשפט פולח: "אך כאמור באנו, אבוי, מאוחר מדי, ככלות הכול. תחושת אשם שלא תרפה ממני".[25]

הוא זכר תמיד את המשוררים המעטים שהבחינו במתרחש בשנות השלושים וצפו את גורלה המר של יהדות אירופה, הזהירו, התריעו והפצירו, בהם אורי צבי גרינברג וזאב ז'בוטינסקי, שעליהם אמר: "לפעמים חשים המשוררים את הסמוי, את החשך. אין הם נביאים, רק קרועי עיניים וחדי קשב".[26] במענה לשאלה ששאל את עצמו: "מי אתה?" ענה בתעודת הזיהוי שלו, כשהיה בן ארבעים לערך, "אני מלחמת אזרחים", "כמי שכל הניגודים חברו בו, כמי שמכיל בנפשו הנקועה את כל ההפכים".[27]

כדי להיטיב להבין את הניגודים, את השסעים ואת ההפכים שהיה עד להם במעשי ידי אדם בשנות הארבעים, ושלא נתנו לו מנוח, וכדי לשוב ולהקשיב לזעקתם של רבים מהנספים שהיו יהודים מאמינים, ששאלו את השאלה שלא הניחה להם יומם ולילה: "ואיפה היה אלוהים?",

הקדיש את חייו החל מראשית שנות השישים ואילך להבנת זיכרון השואה, ולייצוגה בשירה, בפרוזה, בעיתונות ובקולנוע. ראשיתה של פעילות ענפה זו הייתה כשנשלח בתור עיתונאי לסקר את משפט אייכמן, והיה העיתונאי היחיד שישב בכל יום ויום של המשפט מראשיתו ב-11 באפריל 1961 ועד אחריתו ב-15 בדצמבר 1961, כשהוא מאזין ברוב קשב לכל העדויות. הוא שב וסיפר הן על שאלתם של רבים מהנספים: "ואיפה היה אלוהים" כפי שהעידו בשבועה העדים הניצולים, הן על העובדה ששתיקת האלוהים לא נתנה לו מנוח. "השאלה הזאת מלווה גם אותי כל הזמן", אמר כשהיה בן 90, שאלה נוקבת שאותה ניסח בשיר שהובא בראש רשימה זו:

 וַאֲדֹנָי, שֶׁלֹּא דְּרָכָיו דְּרָכֵינוּ,

הַמֻּקָּף בְּכָל הַפֵּרוּשִׁים הַנִּתָּנִים,

מַמְשִׁיךְ לְהַתְמִיהַּ אֶת הַתֵּאוֹלוֹגִים

וּלְהַכְאִיב יוֹמָם וָלַיְלָה לַמַּאֲמִינִים.

 

עשור קודם לכן, בתום שנות הארבעים, שנות השואה באירופה, המלחמה והתקומה בארץ ישראל, אחרי ההתוודעות הראשונה למצוקתם של פליטי מלחמת העולם השנייה במחנות העקורים באירופה, שעליה כתב "הפגישה הזו בהונגריה ואחר כך בצ'כיה עם שרידי השואה שינתה את חיי",[28] ואחרי מלחמת העצמאות, שהכריעה את גורלה של מדינת ישראל, שבה שירת כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום, והשתתף במבצע האחרון של מלחמת העצמאות, מבצע עובדה, לכיבוש אילת, בתור סגנו של אברהם אדן (ברן) ומפקד פלוגת אנשי גח"ל, פנה לאהבותיו הישנות, הקריאה והכתיבה, הזיכרון והיצירה, שהיו כרוכות ברצון ללמוד, להשכיל ולהרחיב אופקים "בלשון המראות של שירתנו רבת הדורות".

גורי, שהעיד על עצמו בצעירותו: "אט אט נודע לי שאני כותב וכותב ואינני יכול אחרת. ועדיין לא פרסמתי שורה אחת",[29] הכריע בגיל מעט יותר מבוגר: "אני רוצה לכתוב. הכתיבה היא טעם חיי ועיקרם",[30] הוציא לאור את ספר שיריו הראשון 'פרחי אש' רק בשנת 1949, כשהיה בן 26.

אחרי שספרו הראשון ראה אור כתב:

"רק לאחר 'פרחי אש', בבואי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בשנת 1950, ניצבתי בגיל עשרים ושבע מול ארון הספרים וחשתי עד מה ידי ריקות. התחלתי ללמוד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפת. הרביתי לקרוא בתנ"ך וב'ספר האגדה' של ביאליק ורבניצקי. זו היתה פגישה מאוחרת אך מכריעה בחיי משום שהעברית רבת הדורות נתגלתה לי בכל ססגוניותה ועושרה ועוצמתה כיוצרת אפשרויות נפלאות לביטוי. עיון בספרי המאוחרים יותר מגלה את התמורות הלשוניות שחלו בטקסטים, את פרי הפגישה המחודשת עם המקורות. כך נחשפו בפני קשרי קשרים בלשון המראות של שירתנו רבת הדורות."[31] [F6] 

גורי, שכתב לפלא, בשירה ובפרוזה, את הרגעים המכריעים בקורותיה של ארץ ישראל ובקורותיו של עם ישראל במשך שבעים שנה, ושורר את חשבון הנפש של העם היהודי בדורו, והאיר את קורותיו אחרי השואה באירופה ובמדינת ישראל בתעוזה, בכאב וביושר נוקב, הן בדברים הטעונים גילוי הן בדברים הטעונים כיסוי, שילב תמיד את עדותו, עדות היחיד, עם גורל הרבים. הוא זכה לדבר על דברים של עיקר, שלא תמיד רוצים לתת עליהם את הדעת, ולשורר את שירת הארץ מנקודת מבט בלתי צפויה, משום שהיה מחונן כל חייו בסקרנות שאין להשביע אותה, בעין בוחנת ובקשב דרוך למתרחש סביבו, בלב חומל, באכפתיות ובאומץ־לב נדיר, בעמדה מוסרית ובסגולת הכרת האמת הנוגעת ליחיד וליחד, מלכתחילה ובדיעבד. עוד ניחן ברגישות לכאב, לעוול ולמצוקה, בסגולה יוצאת דופן של זיהוי תהליכים מורכבים בעת התרחשותם, וביכולת נדירה לשנות את דעתו ולהודות בטעותו. הוא הצטיין בהגדרת נקודות המפנה הבין-דוריות בחיי החברה בישראל, וניחן בסגולת התמצות של חיים שלמים במשפטים קצרים ונוקבים בשירה ובפרוזה. סגולות אלה התחדדו אצלו בעת שעסק במעקב המרתק בחיים ובספרות, לאורך השנים, אחר כל הנוגע לתמורות בשירה שנכתבה בארץ ישראל מהעליות הראשונות במפנה המאה העשרים ועד מלחמת השחרור, מדור המדינה ועד דור מלחמת ששת הימים, ומדור מלחמת ששת הימים לדורות המשוסעים והמפולגים שעלו בעקבותיה. הוא הקדיש דפים רבים בכתביו האוטוביוגרפיים וברשימותיו הספרותיות לתהליך שבו הפכו הישראלים, שהיו מאוחדים במידה רבה כ'יחד' ב"תרבות הנצורים והצודקים", ביובל השנים שקדם להקמת המדינה, למשתתפים יחידים, שמספרם גדל והלך, "בתרבות האשמה והחרטה", שראשיתה בתום מלחמת השחרור ושיאה לאחר הכיבוש וההתנחלות בעקבות מלחמת ששת הימים.[32] כך למשל כתב משפט פולח במסתו 'בשיירה ומחוצה לה' על סיפורו של ס. יזהר 'חִרְבֶּת חִזְעָה', שנדפס בשנת 1949 והרעיש את הלבבות במה שגילה על אודות מחירה הנורא של המלחמה:

"בני דורי ברובם הגדול האמינו באמונה שלמה שהם לוחמים על עניין צודק שחלופתו מוות ואבדון. סיפור 'חרבת חזעה' עורר זעזוע כבד משום שסיים את זמן תרבות הנצורים והצודקים ופתח את זמן האשם והחרטה. יותר מכל גורמת הספרות לשינוי האתוס. היא מעניקה למשברים את משמעותם. די בזעקת האחד כדי לסדוק את היחד".[33]

על האשמה והחרטה, הכרוכות במעשים ובמחדלים של היישוב היהודי בארץ ישראל בשנות הארבעים, לצד הצורך להבין את מורכבות המציאות שמעבר לספרות, ואת עולמם של הלוחמים, שראו את עצמם כצודקים ונצורים, העיר גורי, איש אחדות ההפכים המשוסע, באותו עמוד, הן כמשורר, הן כעיתונאי:

"השירה, בדרך כלל זרה ואף סתומה בצפניה, דוברת בלשון המראות... מי שרוצה להכיר את הדור הזה שבו מדובר, חייב לפנות גם אל ספרות המכתבים העצומה... הם עדות נאמנה, יחידה במינה, על מהותו של הזמן ההוא ופני אנשיו. וטוב יעשו חוקרי העתים אם יעיינו במרחבי העיתונות הכתובה. הרי זו מעניקה תמונת אמת מרתקת על הקורות. השיר והסיפור הם עדות אחרת, הם מלוא כוחו של הבדוי החושף את נסתרות האמתי".[34]

'הבדוי החושף את נסתרות האמתי' הוא זה שאיננו מחויב לזמן הקונקרטי ולמקום המסוים, הכרוכים באופן בלתי נמנע בחייהם של אנשים מציאותיים, בהכרעותיהם המוסריות, במעשיהם ובמחדליהם, בביקורתם, בנאמנותם ובשיפוטם, אולם דווקא בשל חירות זו, מהמחויבות לבני הדור שעליו מעיד המחבר הבוחר בהזרה או בבדיון, הבדוי הוא זה העשוי לחשוף ולהאיר את מה שמנסים לכסות, למחוק, להבליע, לטשטש ולהסתיר. כך חשב גורי על שירת דור מלחמת השחרור ועל שירת דור המדינה וספריו, החל בסיפוריו של ס. יזהר וכלה ב'פסח על כוכים' של אבות ישורון, וכך חשב על השירה, הספרות והמחזות שעלו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, החל מחנוך לוין ו'מלכת אמבטיה', דרך דליה רביקוביץ ו'תינוק לא הורגים פעמיים' על מלחמת לבנון הראשונה וכלה בסרטו של ארי פולמן, [F7] 'ואלס עם באשיר', המספר את האמת המרה על מלחמה זו. הוא שב וחזר על אבחנתו: "הבמה ושלחן הכתיבה עוסקים בבדוי המעניק למציאות את משמעותה".[35]

במבחן השירה המשתנה של בני הדור, המלמדת יותר מכול על גודל השבר, אומר גורי: "הארץ מתקשה להכיר את אתמולה... ישראל מתקשה לשיר שירי מולדת מפני שדי, שבענו, מספיק, וכן משום שמחלוקת קשה משסעת את העם – מה היא המולדת הזאת? מהם גבולותיה שניתן להזדהות אתם כשלנו, והיכן מתחילה נחלתו של העם השכן הלוחם בשלטונו עליו".[36]

בריאיון לעיתונאית והמתרגמת מירי פז, שפורסם ב'דבר' בשנת 1994, אמר גורי בנחרצות על מלחמת ששת הימים, שנכבשו בה שטחים שנויים במחלוקת, מלחמה שהשתתף בה בקרב על ירושלים כמפקד פלוגה:

"מתרבות הנצורים והצודקים התגלגלנו לתרבות האשמים. הן על כך נטושה המחלוקת. המלחמה שאיחדה את הארץ פילגה את העם במחלוקת נוראה המגיעה לשיאה בימים אלה... ביסודו של דבר עודני מאמין שבראייה היסטורית ישראל עדיין נצורה וגם צודקת במאבקה על קיומה באזור האלים הזה. אך לא יכולתי להתעלם מתופעות רבות, מנקרות עיניים, שבהן היינו אנחנו המדכא והשליט".[37]

על ההתפכחות המרה מתודעת 'הנצורים והצודקים' שרואים רק את צדקתם לאורך המאבק על כיבוש הארץ, ועל ההתוודעות לתוצאות המעשים ביחס לכובשים ולנכבשים, שנעשו בשם צדקת הדרך והאמונה בחזון ועלו במחיר כבד של אובדן האחדות הלאומית והזהות המשותפת, ובמחיר שסע בלתי ניתן לאיחוי בכל הנוגע להגדרות הצדק והמוסר, כתב בספרו 'עיבל' "הָיִיתִי נְבִיא שֶׁקֶר, נִמְשָׁךְ סוּמָא אֶל הַבָּדוּי, / מְהַמֵּר עַל נִסִּים". עוד כתב עליה במסתו המאלפת 'אנחנו הפכנו אותך למולדת', שנישאה בהרצאה ב'בית ברל' בשנת 2002. ההרצאה עסקה בקשרי השירה והזמן, ובזיקתם למעבר מתמיכתו ב'ארץ ישראל השלמה' להכרה המוסרית שמחיר התמיכה ברעיון זה, המשסע את העם, הוא כבד מנשוא:

"הכול השתנה לאחר ששת הימים, ביוני 1967. המלחמה שאיחדה את ארץ־ישראל קרעה לגזרים את עם ישראל. ..הפגישה עם ארץ ישראל השלמה עוררה זעזוע כבד. מחד גיסא, התרגשות הגובלת בחוויה משיחית ושבועת אמונים לארץ שבין הירדן והים, ומאידך גיסא, תגובת נגד קשה של הרואים באחיזה מתמדת בשטחים שנכבשו נטל כבד ולא נכס, שלטון על עם אחר שאם יתמיד יביא למרי ולאלימות ולהשחתת החברה הישראלית".[38]

את מסקנתו ביחס למציאות המורכבת שנוצרה בשטחים הכבושים ובמדינת ישראל ניסח בתמציתיות, וחזר עליה בהזדמנויות רבות: "אתה לא יכול להמשיך לשלוט בעם אחר. אי אפשר לאורך זמן לשלוט בעם אחר. זה משחית, זה לא מתקבל בעולם".

גורי היטיב לדעת ש"מולדת היא כל זמניה כולם",[39] או "כל הזמנים השייכים למקום הזה", וכל זיכרונותיה הגאוגרפיים, ההיסטוריים, השיריים והספרותיים, גם אלה הסותרים זה את זה וגם אלה השנויים במחלוקת ומקדימים את זמנם. על כך הוסיף: "עם זוכר ארץ ונשבע בשמה. ארץ מחכה לעם... לעתים אני חש כי דעתי מתבלעת וסברתי נעכרת בהיותי תמיד גם המקום הזה, על כל תולדותיו, וגם העם הזה על כל נדודיו".[40] על עצמו אמר: "הייתי נע ונד על פני אדמה אחרת בסוד הכפל האיום, חידת המקולל והשונה... החריג המוזר, עם האלוהים",[41] וענה כנגד עצמו "אם כך, אני מלחמת אזרחים נמשכת, לא סיכום קורותי כיורש, אלא קרעים וניגוד" [של מאבד][42] שכן, "מערכת הסתירות מלווה אותי מראשית זכרוני כילד, כל חיי".[43] "אני הורגלתי לחיות עם הסתירות וההפכים שבי וסביבי".[44]

כנגד הקרעים והניגודים, האבדות והשסעים, האשמות והחרטות, בכל הקשור לחיי העם והארץ, המתרחשים תמיד ברשות הרבים, בעולם המחשבה ובעולם המעשה, בין אמונות שונות וערכים סותרים, עליהם חש צורך עמוק להעיד עדות ראייה ושמיעה, כואבת ככל שתהיה, הרגיש גורי ודאות שלמה בכל הנוגע לאהבותיו עליהן היה יכול לעבור בשתיקה. אהבתו לבני ובנות משפחתו, לחברותיו ולחבריו, ללשון העברית וליצירה היהודית, לקריאה ולכתיבה בה לזיכרון היהודי ולהיסטוריה היהודית של הסבל ולספרות העברית בכל מבעיה בשירה ובפרוזה, המגלה בכל דור מחדש את הקבוע והעומד בעולם הרוח בתמורות העיתים, כבעל משמעות וכבעל ערך, כנגד המשתנה והחולף, הקשור ב'כוחי ועוצם ידי' בעולם הגשמי.

אחרי אהבתו להוריו, שבביתם נולד ובשפתם גדל, ועולמם הנגלה והנסתר עיצב את תודעתו ואומץ ליבו, העלה על נס את האהבה הראשונה שבה בחר, היא אהבתו לעליקה, עליזה גורי, בת זוגו מאז ימיהם בפלמ"ח, אשתו מאז 1952, ואם בנותיו האהובות, יעל, נועה וחמוטל. הוא תיאר אהבה זו בבית האחרון של השיר המובא בראש רשימה זו, רק אחרי הבית הקודם לו, שבו מנה את כל הדברים בארץ מאפליה חורבן וצלמוות, שקצרה בהם יד אדם מלהושיע:

כָּל הַמְּעֻנִּים שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ וְשָׁתְקוּ
כָּל הַתְּחִנּוֹת שֶׁנֶּחְנְקוּ
כָּל הָעֲקֵבוֹת שֶׁנִּמְחֲקוּ
כָּל הַבּוֹרוֹת שֶׁנֶּחְפְּרוּ
כָּל הַחַפִּים שֶׁנִּגְרְרוּ:

אבל כנגד אפלת הייאוש בכל הקשור לרשעת האדם שאין לה קץ ותכלית, שאת מעמקיה למד העם היהודי על בשרו לאורך הדורות הרבים שבהם שהה בגלות, מהעת העתיקה ועד למאה העשרים, וכנגד השסעים, הניגודים וההפכים שהטביעו בו את חותמם, וכנגד הפסימיות, רגשי האשמה וההתרסה האיובית הניחרת כנגד האי־צדק האנושי והאלוהי, לצד החרטה וחשבון הנפש שליוו את חייו, תיאר את שמחת האור הבוקע מדמות אהובתו, זו הנקשרת בגאולה המגלמת בהווייתה את היפוכו, וקורנת באור שהאיר את ימיו כל חייו:

וְהִיא עוֹלָה מִשְׁעוֹלָהּ טְלוּלָה מִטְּלָלִים
לְבַשֵּׂר לִי שֶׁלֹּא לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב.
וְאַף נִשְׁבַּעַת לִי בְּשֵׁם הַיָּמִים הַבָּאִים,
שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת.
תָּמִיד הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ אוֹפְּטִימִי.
שֶׁאִם לֹא כֵן מִזְּמַן כְּבָר הָיְתָה נִגְמֶרֶת.
הִיא לֹא הִתְוַכְּחָה עִם אֱלֹהִים,
אִיּוֹבִית וְנִחֶרֶת,
רַק בָּקְעָה, כְּאַיֶּלֶת־הַשַּׁחַר, מִמְּרוֹמֵי הָאַרְבֵּל,
נֶאֱמָנָה וְזוֹכֶרֶת.
כִּי הָיָה בָּהּ מַשֶּׁהוּ אוֹפְּטִימִי,

מַשֶּׁהוּ הַלָּקוּחַ מֵהַזָּהָב הַטּוֹב 
וּמִן הַתְּכֵלֶת הַזּוֹהֶרֶת.

 

אחתום דברים אלה של קוראת ותיקה, אחת מני רבים, בשירתו האהובה של חיים גורי, המלווה את חיי בני דורי ומעניקה להם משמעות זה שבעים שנה, וברשימותיו האוטוביוגרפיות המאלפות, המאירות מחדש פרקים מהעבר המעורפל הנבלע בתהום הנשייה באורן הבוהק של התבונה, הדעת, העדות והזיכרון, בתיאור הדבר הגדול שכותב מחונן זה, בערוב ימיו, האמין שהוא מיצוי ניסיון חייו כקורא וכותב שלא חדל מלכתוב עד ליומו האחרון. הוא קרא לדבר זה 'השארת הנפש' וייחס לו משמעות רבה ברצף ההיסטורי של קורות העיתים בשירה ובפרוזה, וניסח אותו כדרכו במשפט קצר: "אך הנשאר בכתב זו השארת הנפש",[45] ובכמה שורות שיר בלתי נשכחות, המזכירות את דברי 'ספר יצירה' העתיק האומר ש"העולם נברא בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, בספר מספר וסיפור":

 

וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם

לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ

אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת

זֶה לֹא מְעַט

מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.[46]

 



[1] חיים גורי, "אף שרציתי עוד קצת עוד", שירים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד: דניאלה די-נור מוציאים לאור, 2015, עמ' 76–80.

[2] חיים גורי, עם השירה והזמן, דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח, ב, עמ' 209.

[3] חיים גורי, עם השירה והזמן, דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח, א, עמ' 306.

[4] על פרעות ת"ח ות"ט ועל הספר 'יון מצולה' שמחברו נהרג בשנת 1683, ראו: רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, ירושלים: כרמל תשע"ד, כרך א. עמ' 90-88, 101.

[5] חיים גורי, עם השירה והזמן, א, עמ' 24, 28, 96, 96, 103. בין 1903 ל-1906, התחולל גל פוגרומים מחריד ברוסיה, באוקראינה ובמזרח גליציה שבו נטבחו אלפי יהודים ונאנסו ועונו אלפי נשים יהודיות. בין הפוגרומים זכורים לרעה פרעות קישינב, 1903; פוגרום 1905 באודסה; ופרעות המאות השחורות. לדברי צפרירה שחם-קורן, בספרה "חסד נעורים", יד טבנקין ויד בן צבי תשע"ט, בפרק המוקדש לדודתו של גורי,  שרה ווסקובויניק, אחותה הצעירה של אמו, על יסוד יומניה המצויים ברשות המשפחה ושיחותיה של המחברת עם בני המשפחה: "בזמן הפרעות בקישינב הותקפה משפחתם, אמה נאנסה, ומשמצאה עצמה בהריון לאחר מכן, לא היה אפשר לדעת אם היא הרה לבעלה או מן האונס. באומץ ובכוחות נפש עילאיים המשיכה לטפל בשלוש בנותיה הקטנות וילדה את בתה הרביעית. חיים, בעלה, רחק ממנה, מבוהל ומבועת ממה שקרה, גם הוא לא ידע את נפשו. האם רחק ממנה על דעת עצמו או שכך הורו לו רבני הקהילה, אין לדעת , שהרי היה רב בעצמו....חייה של האם לא חזרו למסלולם. היא נותרה לבדה  בעולם, מורחקת, מנודה, ועל צווארה עול פרנסת ארבע בנותיה הקטנות. באחד ימים, כשנפשה הייתה מרה עד מאד, ולא יכלה  עוד להכיל  את הכאב, הייאוש והעלבון, לבשה את שמלת כלולותיה והשליכה עצמה לנהר...בבית נותרו ארבע הילדות לבדן, ללא אב ואם, והן פוזרו בין בתים שונים של קרובי משפחה". (שם, 117-118). בפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", שנכתבה בשנת 1903 , בעקבות הפוגרום בקישינב, תיאר חיים נחמן ביאליק, בבית השלישי המובא כאן בדילוגים, את הטרגדיה שארעה במשפחה:

וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,/ מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,/

אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,/ הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,/ לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה... וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,/ תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,/ שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים/ בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,/

..... וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –/ וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן/ שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –/ וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים/ וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;/ וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:/ "רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" –/ וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

שם, א, עמ' 24. השוו שירו של גורי, 'אלבום משפחתי', שם, א, עמ' 35  [6]
 

[7] שם, א, עמ' 307.

[8] שם זה נגזר ממילה באוקראינית וברוסית שפירושה יצרן דּוֹנַג או שעווה.

[9] חיים גורי, עם השירה והזמן, ב, עמ' 28.

[10] שם, א, עמ' 235.

[11] חיים גורי, 'הקטע הנוסף', "אלפיים" 9 (1994), עמ' 191-203. ציטוט עמ' 194.

[12]  חיים גורי, עם השירה והזמן ב, עמ' 314.

[13] עם השירה והזמן, ב, עמ' 307. לספרה של אמו ראו: גילה גורי, דרך ומקדש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד 1987.

[14] עם השירה והזמן, א, עמ' 29.

[15] שם, ב, עמ' 217.

[16] חיים גורי, 'הקטע הנוסף' (הערה 11 לעיל), עמ' 197-199.

[17] עם השירה והזמן, א, 145.

[18] שם, א, עמ' 28. לגורי היו שתי אחיות, חנה גורי ריבלין (2018-1921), אחותו הבכורה, וזהר גורי (2015-1936), אחותו הצעירה.

[19] שם, א, עמ' 51.

[20] שם, א, עמ' 52.

[21] עם השירה והזמן, ב, עמ' 217.

[22] עם השירה והזמן א ,עמ'  313, 286-287.

[23] עם השירה והזמן, ב, עמ' 309.

[24] עם השירה והזמן, א, עמ' 284.

[25] שם, א, עמ' 58.

[26] שם, ב, עמ' 72.

[27] חיים גורי, 'הקטע הנוסף', (לעיל, הערה 9), עמ' 203 .

[28] חיים גורי, עם השירה והזמן, א, עמ' 58.

[29] חיים גורי, עם השירה והזמן, א, עמ' 50.

[30] חיים גורי, הקטע הנוסף, עמ' 197.

[31] חיים גורי, עם השירה והזמן, א, עמ' 146.

[32] חיים גורי, עם השירה והזמן, א, עמ' 154.

[33] עם השירה והזמן, א, עמ' 135.

[34] עם השירה והזמן, א, עמ' 135.

[35] עם השירה והזמן , ב, עמ' 205.

[36] עם השירה והזמן, א, עמ' 172 .

[37] עם השירה והזמן, ב, עמ' 312.

[38] עם השירה והזמן, א, עמ' 171.

[39] שם, א, עמ' 183,

[40] שם, א, עמ' 184.

[41] שם, א, עמ' 185.

[42] שם, א, עמ' 183

[43] עם השירה והזמן, ב, עמ' 306.

[44] שם, ב, עמ' 78

[45] עם השירה והזמן, ב, עמ' 190.

[46] חיים גורי , "עשוי מאותיות", בתוך: "אף שרציתי עוד קצת עוד", שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ודניאלה דינור מוציאים לאור, 2015, עמ' 86.

 
נקרא 97 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות