דוד ושלמה היו דמויות פיקטיביות בנרטיב על תור זהב דמיוני

לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור היה צריך לספק לתושבי יהודה, החל מימי מנשה, גירסה מפוארת על עברה של הממלכה. כך נרקם הרעיון לדמיין ממלכה פיקטיבית שלמרבה ההפתעה לא דאגו להעניק לה שם. הומצאו סיפורים על ימים רחוקים שאין איש יכול לזוכרם, בהם שלטו מלכים גדולים בירושלים על שטחן של שתי הממלכות יחד, שהיו פעם ממלכה אחת, חזקה ומפוארת, ועתה, בימי מלכותו של מנשה, יש להחזיר עטרה ליושנה ולראות בממלכת ישראל לשעבר חלק מיהודה

ראש הטופס

תחתית הטופס

ראש הטופס

תחתית הטופס

03.10.2018 13:50

יגאל בן נון

בציבור הרחב מייחסים לארכיאולוגיה יכולת להכריע חד משמעית בדבר אמיתותו של סיפור מקראי. ציפייה זו שגויה. לאירועים רבים אין זכר ארכיאולוגי ואין אנו מפקפקים בקיומם. לעומת זאת, אתרים ארכיאולוגיים מרשימים נותרים בעינינו כחידה ללא פשר. אי לכך, הוויכוח בין ארכיאולוגים בדבר קיומה או אי קיומה של מה שמכונה "הממלכה המאוחדת" לא ייפתר בוויכוח על תיארוך ממצאים ארכיאולוגיים. להערכתי, הפיתרון מצוי בקריאה ביקורתית של הטקסט המקראי וניתוחו באמצעות הישגי המחקר הפילולוגי, האפיגרפי וחקר הסוגות הספרותיות. הניתוח הדיאכרוני של הטקסטים, כלומר על פי הערכת מועדי חיבורם, יבהירו לנו את חידת ימי מלכותם שאול, דוד ושלמה.

שתי כתובות חוץ מקראיות מעידות על שושלת מלכים על שמו של דוד. כתובת מישע מלך מואב (שורה 31) וכתובת תל־דן המיוחסת לחזאל מלך ארם (שורה 9) מעידות על קיום ממלכה בשם "בית דוד". עם זאת, אין לנו שום ידיעה על המלכים שאול, דוד ושלמה מחוץ למחזור הסיפורים המקראיים עליהם, דבר המעמיד בספק את עצם קיומה של ממלכה אחת, המורכבת מישראל ויהודה ושבירתה ירושלים.

סגנון כתיבתם של הסיפורים המקראיים האלה אינו דומה למיתוסי אֵלים עם נסים ונפלאות, אין הם אגדות־עם נוסח סיפורי האבות והשופטים או סיפורי נביאים על אלישע ואליהו. סוגתם הספרותית של סיפורים אלה מובילה למסקנה שהם לא הגיעו לידיעת המחברים כמסורת שבעל פה שעברה מפה לאוזן ומדור לדור. בסוגה זו של סיפורים שבעל פה נשכחים בדרך כלל השמות והעובדות מיטשטשות. ואילו תיאור תככי החצר של שאול, דוד ושלמה מצטיינים בשפע רב של פרטים ונראים במבט ראשון כאירועים היסטוריים לכל דבר. מחבריהם הקפידו לכלול בהם כמות מרשימה של דמויות ומקומות וסיפקו לסיפורים מראה ריאליסטי. הקורא מקבל תחושה שהם נכתבו בידי עד ראייה שחי את האירועים ונטל בהם חלק, ולכן היה מסוגל לדווח עליהם בפירוט רב.

בסריקה ראשונה מניתי כמאתיים עשרים ואחד שמות פרטיים וכמאה שמונים ושלושה שמות מקומות. אף חטיבה בסיפורי המקרא אינה מגיעה לדרגת פירוט כזו. באופן פרדוקסלי, לשלושת המלכים הנדונים שחיו במאה ה-10 לפנה"ס מוקדשים בספרי שמואל ומלכים חמישים ושבעה פרקים, לעומת שלושים ושבעה שמוקדשים לכל מלכי ישראל ויהודה יחדיו. כל שליטי שתי הממלכות מונים ארבעים מלכים בשנים 587-931, לעומת שלושה בלבד במאה ה-10. בחישוב נוסף, הטקסטים על שלושת המלכים כוללים 29,927 מלים, ואילו הטקסטים על מלכים חשובים כעמרי ואחאב, שחיו כמאה שנה לאחר מכן, מונים רק 3,875 מלים. כל ידיעותינו על עומרי, המוזכר בכתובות אשוריות, נכללות בספר מלכים רק בשישה משפטים ובמאתיים שלושים ושמונה מלים. לאחד מגדולי מלכי ישראל, ירבעם בן יואש (753-793) מוקדשים שבעה משפטים בלבד. היות שכך, קל להבחין באנומליה הכרוכה בעובדה שככל שהמלכים חיו בתקופות עתיקות יותר נמסר עליהם שפע מפתיע של פרטים, וככל שהמלכים מאוחרים יותר כמות המידע עליהם דלה ביותר, למרות חשיבותם. דיספרופורציה זו מעוררת שאלות שדורשות תשובות.

אם נניח שסופרים שחיו בחצרותיהם של מלכים אלה רשמו במדויק את קורותיהם, מתעוררת השאלה: האם במאה ה-10 לפנה"ס היה השימוש בכתב ביהודה נפוץ במידה שיכול היה להצמיח יצירות היסטוריוגרפיות מרשימות בהיקפן ובמורכבותן. האם יש לכך דוגמה בממלכות השכנות ואף בספרות האימפריות ששלטו באזור? מבט דיאכרוני על התגליות האפיגרפיות יוכיח שהמציאות רחוקה מכך.

היום עומד לרשותנו אינוונטר מדויק של הממצא האפיגרפי באזור שיכול לספק תמונה אמינה של תפוצת הכתב, יכולת הכתיבה והקריאה בכל תקופה, ועל מידת חדירתה לשכבות שונות באוכלוסייה. עד לראשית המאה ה-8 לפנה"ס לא נמצאו בישראל וביהודה כתובות ספרותיות או מנהליות מפורטות מעבר לשורות קצרצרות מסֶרַבּית אֵלחַ'אדֵם בסיני, עִזבֵּת צַרטָה, תל אַצאפִי (גת), בית שמש, תל קַיַאפָה, גזר ותל זית. ממצא אפיגרפי זה עומד בסתירה לשפע הכתיבה בסיפורי שאול, דוד ושלמה מן המאה ה-10.

כ-300 שנה לאחר דוד ושלמה, החל מהשליש השני של המאה ה-7, תפוצת הכתב הגיעה להתפתחות מרשימה. כתובת מצד חשביהו וכתובות הושעיהו מלכיש (חרס מספר 3) מעידות יותר מכל על השימוש בכתב מחוץ למִנהל הממלכתי בקרב שכבות רחבות באוכלוסייה. כך אפשר להבין את היצירות הספרותיות הנפלאות של ראשוני נביאי הכתב — עמוס, הושע, מיכה המורשתי וישעיהו בן־אמוץ — שחיו בתוך קהל שיכול לקרוא את דבריהם מהכתב על יריעות עור או פפירוס.

אמנם הספרות המיתולוגית באוגרית בצפון סוריה החלה כבר במאה ה-14, אך אין בה כתיבה היסטוריוגרפית ממשית ואין דינן של ממלכות גדולות ומפותחות בעבר כדין ממלכת יהודה שהתגבשה לממלכה מפותחת יחסית רק מימי אחז (715-736), בזכות מדיניות הגלובליזציה הכלכלית של תגלת־פלאסר ה-3 (727-745) מלך אשור. המצב במאה ה-10 היה רחוק ממציאות תרבותית זו. ההנחה שהטקסטים המרשימים בספרי שמואל ומלכים נכתבו במאה ה-10 נראית לפיכך לא סבירה ומנוגדת למציאות הסוציו־תרבותית של התקופה.

אף אם נניח שהידע של סופרי החצר מימי דוד ושלמה היה מפותח דיו עד כדי כתיבת חיבורים רחבי היקף, נשאלת השאלה: כיצד נעלם ידע זה בימי המלכים שמלכו אחריהם? איך להסביר שבימי יורשיהם לא היו סופרים שמסוגלים למסור לנו פרטים על ירבעם ועל רחבעם מסוף המאה ה-10, אלא רק אגדות נביאים ממסורות שבעל פה שנכתבו זמן רב לאחר מכן? איך ייתכן שסופרי התקופה לא מסרו לנו מידע משמעותי על מסע שישק מלך מצרים כדוגמת המידע על מלחמות דוד בפלשתים? איך ייתכן שסופרי המאה ה-9 לא היו מסוגלים לכתוב אלא שורות בודדות על מפעליהם ומלחמותיהם של מלכים גדולים כעומרי ואחאב? קרב קרקר (853), שעל פי מקורות חיצוניים השתתפה בו קואליציה של 12 ממלכות בראשותם של אדד אידרי מדמשק ואירחלֵני מחמת, נגד שלמנאסר מלך אשור, בהשתתפות אחאב הישראלי בראש אלפיים מרכבות ועשרת אלפים רגלים אינו מוזכר כלל בספר מלכים. גם לא ידוע לנו על שום אירוע דרמטי באזור שיצדיק איבוד ידע הכתיבה במאה ה-9 לעומת המאה שקדמה לה.

על מלכים מהמאה ה-8 כמו חזקיהו ומהמאה ה-7 כמו יאשיהו, הנערצים על עורכי ספר מלכים, לא נמסרו לנו פרטים בהיקף דומה לתיאורים על דוד ושלמה מהמאה ה-10. העובדה שמשך שלטונם של דוד ושלמה היה "ארבעים שנה" כל אחד מלמדת שמדובר במספר טיפולוגי, ודי בו כדי ללמדנו שהמחברים מודים שאינם יודעים דבר אפילו על משך שלטונם של שני המלכים. עובדה זו מנוגדת לנוהג המקובל בספר מלכים המציין במדויק את מועדי שלטונם של מלכי ישראל ויהודה החל מירבעם ורחבעם. נעדרה מסיפורים אלה גם הנוסחה המקובלת המפנה את הקורא למקור המידע על חייהם של מלכי ישראל או יהודה: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי [מלך פלוני] הֲלֹא הֵם כְּתֻבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי ישראל/יהודה".

פירוט האירועים של המאה ה-10 במקרא יכול להביך את החוקר המודרני ולעורר בו תהיות. מאין שאבו המחברים את הידע המדויק על ימים כה רחוקים? מניין ידעו על הרהוריהם ומחשבותיהם של המלכים? אין מנוס מן המסקנה שקורות מלכי בית דוד הראשונים לא נכתבו בימיהם אלא חוברו מאות שנים מאוחר יותר. במצב דברים זה, רק זיכרון מעומעם היה יכול לשרוד בתודעה הקולקטיבית באשר לאירועים הרי גורל. אין זה אומר שסופרים מאוחרים אלה לא שילבו ביצירתם כל שבריר של מסורת קדומה במטרה להעניק לסיפוריהם מראה אותנטי ואמין. הם דאגו למשל לשלב, בשינויים אחדים, סיפורי גבורה שנפוצו בעל פה דוגמת המאבק בין גלית הפלישתי לבין אלחנן בן יערי אורגים מבית לחם (שמואל ב' כ"א י"ט).

יחד עם זאת, אין להבין את סיפוריהם של מחברים אלה כהשתעשעות ספרותית. אין זו גם אמנות למען אמנות. כותביהם שירתו קו פוליטי שהתגבש לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור שמטרתו לספק לתושבי יהודה, החל מימי מנשה, גירסה מפוארת על עברה של הממלכה המתבססת בעיקר על יוקרתה של ממלכת ישראל. לפי גירסה זו, בימים רחוקים שאין איש יכול לזוכרם שלטו מלכים גדולים בירושלים על שטחן של שתי הממלכות יחד. שתי יחידות מדיניות אלו היו פעם ממלכה אחת, חזקה ומפוארת, ועתה בימי מלכותו של מנשה יש להחזיר עטרה ליושנה ולראות בממלכת ישראל לשעבר חלק מיהודה. כך נרקם רעיון תור הזהב הדמיוני שכונה בשם "הממלכה המאוחדת", ממלכה פיקטיבית שהלהיבה את דמיונם של אנשים במשך דורות רבים. למרבה ההפתעה אפילו סופריה לא דאגו להעניק לה שם.

כדי להגיע לדיוק התיאורים באפופיאה על שאול, דוד ושלמה המחברים היו חייבים להכיר מקרוב את חיי החצר בממלכה, את מנהגיה ותככיה. חצר המלוכה ששימשה דגם לעיצוב סיפורים אלה יכולה להיות רק מימיהם של המחברים, כלומר בימי מלכות מנשה (697-643). חצר זו, להערכתי היתה ממוצא ישראלי אך שלטה בירושלים וסופריה קדמו לעורכים הרפורמים מחוגו של שפן בן אצליהו. אין פלא שמתוך עשרים פרקים המוקדשים לדוד היהודאי בספרי שמואל ומלכים רק בשישה מהם הוא זוכה ליחס חיובי בהשוואה לשאול הישראלי (שמואל ב' ה'-י'). בשאר הפרקים נמתחה ביקורת חריפה, סמויה, מוסווית או גלויה נגד דוד. קשה לדמיין שסופר בחצרו של מלך משושלת זו היה מעז לכתוב דברים כה פוגעים באבי השושלת. הסיפורים הביקורתיים על דוד נכתבו בידי סופרים ישראלים והסיפורים הלא מחמיאים לשאול נכתבו בידי סופרים יהודאים.

מועד חיבורם של טקסטים אלה קשור בראש ובראשונה למניעים הפוליטיים שהולידו את רעיון הממלכה שכללה את ישראל ויהודה בראשותם של מלכים יהודאים מירושלים. חקר קורותיהן של שתי הממלכות מלמד שיהודה החלשה חיה זמן רב תחת השפעתה הדומיננטית של ישראל בתחום המדיני והתרבותי. כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור לא העלים את הישגיה התרבותיים של אוכלוסיית ישראל והם לא נעלמו. בניגוד לסופרים אחדים, רוב אוכלוסייתה נשארה במקום ונהנתה ממשטר הגלובליזציה האשורי ונוספה לה אוכלוסייה שהובאה למקום ואימצה את הפולחן המקומי של יהוה־אֵל.

בכל ספרי המקרא אין אזכור לקיומם של דוד ושלמה כדמויות היסטוריות. כמו כן, אין שום עדות חוץ־מקראית על קיומם הממשי של מלכים בשם דוד או שלמה. עם זאת, אין סיבה לשלול את קיומו של דוד כמייסד שושלת, אך לא כך בנוגע לדמותו הסְכֶמתית של שלמה. הוא מצטייר בספר מלכים כאב־טיפוס של מלך אידיאלי. הוא שוחר שלום, שופט צדק ונערץ בידי מלכים זרים. ההפרזה הפכה את שלמה לשליט המפואר והחכם ביותר בעולם. גם השם שלמה יוצר זיקה עם העיר שלם, שם הוא בונה לראשונה לכאורה בית לה'. עורכים אחדים הוסיפו פנים חדשות לדמותו המלאכותית. ממלך אוזורפטור הוא הופך לשליט אימפריה המשתרעת מן העיר לבוא שבבקעת הלבנון עד נחל מצרים (מלכים א' ח' ס"ה). תיאורי אישיותו ומלכותו תואמים יותר את דמותו של המלך כורש האחימני מאשר דמות של מלך יהודאי במאה ה-10. סיפורי שלמה כבעל הרמון שנשא אלף נשים מזכירים חצרות מלכים בסיפורי אלף לילה ולילה, דבר שהופך את עצם קיומו לדמות ספרותית שקיומה מוטל בספק.

את סיפורי התעמולה של הרעיון הכל־ישראלי אפשר להגדיר כנובלות היסטוריות, בחלקן אפולוגטיות, המתארות עבר לאומי מפואר. עם הזמן אימצה לה ממלכת יהודה לסירוגין את השם "ישראל". היא ניסחה נרטיב חדש לממלכת יהודה ושילבה בו מסורות ישראליות רבות. כך נולדו סיפורי האבות שהפכו את יעקב הישראלי לנכדו של אברהם היהודאי ולדמותו של משה הישראלי הוצמד אח בכור, אהרן, אבי הכוהנים היהודאים. קליטת המשכילים הישראלים לא עברה בלי חיכוכים עם הסופרים היהודאים. סימני יריבות אלה מתגלים לאורך האגדות והסיפורים בעיקר בספרי שמות ובראשית ובספרים נוספים כגרסות מקבילות שהוצמדו זו לזו או שולבו זו בזו תוך התעלמות מן הסתירות שנוצרו בהן. האיבה היהודאית לישראל ניכרת גם באנטגוניזם בין דוד לשאול.

בהשפעת מדיניותו של מנשה ובהתאם לאידיאולוגיה הרואה ביהודה את היורשת של ישראל בימי הזוהר שלה, יצרו הסופרים כתב תעמולה מתוחכם המעניק אסמכתא לרעיון פאן־ישראלי ולקיומו של תור זהב דמיוני בראשות מלכים יהודאים. באמצעות הסיפור על מלך חברוני־ירושלמי שמלך על ממלכת ישראל ההיסטורית נקמה יהודה על שנות כניעתה לישראל וניסתה להשתלט על מורשתה. סוגת הנובלות היסטוריות טעונת מסר אידיאולוגי־פוליטי התפתחה בהמשך וכללה, בין השאר את מגילות רות ואסתר וגם את סיפורו האגדי של יוסף הישראלי שעלה לגדולה במצרים.