המרוקאים בעקבות יוצרי "סאלח, פה זה ארץ ישראל"

ראש הטופס

תחתית הטופס

ראש הטופס

תחתית הטופס

13.09.2018 20:00

יגאל בן נון

ישראלים יוצאי מרוקו, גם אם הם דור שלישי בארץ, מכונים עדיין "מרוקאים". בעקבות הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", נשמעות עדיין הסתייגויות הנובעות מחוסר הנוחות שמעורר המבט במראה שהציבו לפנינו יוצריה, דורון גלעזר, רותי יובל ודוד דרעי. בעקבות שידורה עלו אינספור עדויות, שהמכנה המשותף לכולן הוא "גם אני". כלומר, אני אמנם לא מרוקאי, אבל גם הורי נשלחו למעברה, סבלו, רוססו, עבדו קשה — ובכל זאת אני ואחי יצאנו מוצלחים. אחדים טענו שהסדרה התעלמה מן המציאות שאיפיינה את ימי ראשית המדינה ויצרה תמונה חד־צדדית, אבל רבים מצאו ב"סאלח" הזדמנות לחשבון נפש ולבחינת פגמיה של החברה הישראלית ושל ההשלכות הפוליטיות של קליטת העלייה ממרוקו על המצב היום.

גילויים היסטוריים שהובאו בסדרה פורסמו בעבר במחקרים אקדמיים רבים, אבל רק מעטים נחשפו להם. ארכיון המדינה וארכיון הסוכנות היהודית פתוחים לכל ומשוועים לחוקרים שיתעמקו בסוגיה של קליטת העולים בימיה הראשונים של המדינה. עם זאת, אין דינם של עולי עיראק, ששוכנו באוהלים ב–1951 במרכז הארץ, כדין יוצאי מרוקו שב–1955 יושבו בעיירות עדתיות מנותקות מן הציבור, או כדין יוצאי תימן שהגיעו לפני קום המדינה והספיקו להתערות בחברתה. המכנה המשותף שהמזרחים המקצועיים מנסים למצוא בין כל יוצאי ארצות האיסלאם מטשטש את מורכבות הבעיה, מוחק את חשיבות הפרט ומשרת רק את פוליטיקת הזהויות המבישה.

בשנות ה–50 אכלוסה של המדינה היה תנאי לעצם קיומה. מדינה אינה נוצרת בנאום חגיגי במוזיאון תל אביב; 700 אלף יהודים אינם מדינה. עם זאת, קברניטי מפא"י לא הוטרדו בשאלה אם הקמת יישובים על טהרת המהגרים, מנותקים מהמרכז, לא תצמיח נחשלות קשה שלא היתה קיימת בארץ המוצא. האם לא היה כדאי לדאוג למקורות מחיה לאנשים הנעקרים מביתם טרם מעשה? האם היתה צפויה להם סכנה בארץ מוצאם? האם לא כדאי היה להקים יישובים מרוחקים בנגב בעזרת אוכלוסייה ישראלית ותיקה, שכבר היתה בעלת מטען כלכלי ותרבותי, שאיפשר לה להתמודד עם האתגר החלוצי?

כאשר מחיתי בעבר נגד אפליית אוכלוסייה שנוחשלה בעל כורחה, נעניתי שלא היה מדובר באפליה מכוונת. עיון בפרוטוקולים מישיבות שערכו קברניטי המדינה אינו מותיר ספק בכך שאפליה זו היתה מודעת, מכוונת ומבוססת על מוצא. קיפוח העולים התבסס על קריטריון אתני־עדתי מובהק. לא זו בלבד, הממסד המפא"יניקי ובעיקר שותפיו הדתיים, ידעו שהם נוקטים מדיניות מפלה ופסולה, שתמנע מהעולים מוביליות חברתית והשכלה, אך התעלמו מעקרונות הצדק והמוסר. הביטוי "אפליה על בסיס אתני" אינו אלא לשון נקייה למושג גזענות.

באחת הסצינות המרגשות בסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מופיעות נשים מבוגרות שחוו על בשרן את טראומת הקליטה בירוחם. הן צופות בסרט באותו שם שיצר דוד דרעי, יליד ירוחם, ובתגובה ספונטנית פולטות אנחה ודוחות באצילות את הנבירה בעברן הכואב. הן מעדיפות להפנות את מבטן לעבר עתיד זוהר יותר. דור העולים המנותקים היה כה טרוד בבעיות הקיום, שלא מצא זמן ויכולת למרוד.

עסקני מפלגות עטו על הסדרה כמוצאי שלל רב והאשימו את מפא"י ואת השמאל באחריות לקיפוח המרוקאים. מפא"י איננה עוד. השמאל מזמן לא מנהל את המדינה. העולם עבר תהפוכות. ישראל כבר התגברה על מחלות הילדות שלה. החברה הישראלית השתנתה ללא הכר. בהכללה אפשר לומר, שמצבה היום טוב משהיה בכל תקופה בעבר. מקורות השיפור העיקריים הם דמוקרטיזציה של הידע ושקיפות תקשורתית. החברה הישראלית הפכה למוסרית יותר, שוויונית יותר ומתקדמת יותר בידע ובעשייה. תהליכי שיפור דומים התרחשו בכל העולם המפותח, אך הם בולטים יותר בישראל.

איך כל זה מתיישב עם שנות שלטונו של בנימין נתניהו? איך אפשר להתעלם מהנזקים שגורמים לחברה הישראלית השחיתות, הכיבוש והכפייה הדתית? לשיטתי, החברה הישראלית חיובית יותר ממנהיגיה. הממסד הפוליטי אינו מדביק את רמתם של הכוחות הדינמיים באוכלוסייה ומפגר אחריהם. הפער המוסרי בין המרכיב הוויטלי בישראליות לבין הפוליטיקאים התרחב בעשורים האחרונים.

יורשי מפא"י, מימין או משמאל, לא הפיקו לקחים משגיאות העבר. הם מצפצפים על מצוקתו וסבלו של החלש. מוסדות המדינה גרמו למותם של עולים שהפליגו בספינה "אגוז", אף על פי שהושג הסכם חשאי על יציאה קולקטיבית של היהודים ממרוקו. הם גרמו למותם של כ–4,000 יהודים במבצע להעלאתם מאתיופיה. היום הם נערכים לגרש אלפי פליטים מאפריקה למדינות מוצאם, למרות המוות שצפוי להם שם. הם מוכנים להפוך חייל טיפש לגיבור, אף על פי שירה באויב שהיה מוטל פצוע.

עצוב לומר, שפוליטיקאים ישראלים נגועים בגזענות ובקהות חושים מוסרית. גזענות זו נתלית באופן ציני בציוויים דתיים. לכאורה היהדות מקדשת את החיים, אך קדושה זו מבדילה בין חייו של יהודי לחייו של צלם אנוש שאינו יהודי. חייהם של אתיופים, אריתריאים, ערבים, פלסטינים, גויים או פועלי בניין זרים אינם קדושים. קדושת החיים שמורה רק לרעך הדומה לך. פוליטיקאים אלה יודעים להבחין באינסטינקטים אנושיים אפלים ומנצלים אותם בציניות לקידומם האישי. הם ממהרים לנחש את שאיפות העדר ומספקים לו את תאוותיו. הצלחתם ניכרת בשטח. בצעד וירטואוזי יצר נתניהו תדמית חדשה לישראלי המרוקאי. אלה גיבוריכם: מירי רגב, אורן חזן, דוד ביטן, דוד אמסלם.

עם זאת, אני אופטימי. לא ירחק היום והישראלי יתנער מהנהגתו הירודה וידיח אותה. בעתיד יקום מנהיג נאור, שלא ייכנע לרצון המדומה של העם אלא ינהיג אותו בתבונה. ההמון גם ינהר אחריו.

הכותב הוא היסטוריון, חוקר יהדות מרוקו