Skip to content

1VSDAT

חמישי, 01 יוני 2017 07:46

יוסף מרקו-ברוך ומלחמתו בציונות ההרצליאנית - עיון (יגאל בן נון)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)

יוסף מרקו-ברוך ומלחמתו בציונות ההרצליאנית - עיון

 

"מרקו ברוך איש מטורף. הוא היה שולח לי מכתבי איום מן הקונגרס השני והשלישי. אני חששתי באמת, שינסה הפעם בבזל להתנקש בחיי. מותו מרצון מוכיח, כי ראיתי את הרצח בעיניו"

 

מאת יגאל בן-נון

המוסף לספרות הארץ haaretz.co.il   30.04.2017

 

 

לאחרונה גברה ההתעניינות בדמותו הססגונית של יוסף מרקו-ברוך בעיקר בהשוואה לעמדותיו האידאולוגיות של הרצל כ״חוזה המדינה״. כתוצאה מהשוואה זו מתבקשת בחינה מחודשת של דמותו של הרצל בנרטיב הציוני, גם ללא קשר לאלטרנטיבה הפוסט-ציונית התופסת היום תאוצה.

 

בניגוד להרצל האוסטרו-הונגרי, ברוך נולד מחוץ לאירופה באיסטנבול בשנת 1872. הוא חי בסך הכל 27 שנים לפני שהתאבד בפירנצה בגלל אהבה נכזבת, באותו גיל בו התאבדה גם שרה אהרוסון מקבוצת ניל״י. במהלך כתשע שנות בגרותו הצליח ברוך להטביע את חותמו על קהילות יהודיות רבות ולהציב אלטרנטיבה מיליטנטית להססנותו ולאופורטוניזם של הרצל. הוא חי ב-11 ארצות, בהן תורכיה, אלג׳ריה ומצרים, בנוסף למדינות אירפאיות: יוון, איטליה, צרפת, בלגיה שוויץ, גרמניה, אוסטריה ובערים רבות בבולגריה. הוא ידע לפחות שבע שפות ובהן עברית, ערבית ולדינו ואולי גם תורכית.

 

ברוך היה אינטלקטואל מבריק ומארגן רב פעלים. הוא למד הוראה בבית המדרש למורים יהודיים בפריס ENIO, פילוסופיה וספרות באונברסיטת ברן ואגרונומיה במונפלייה. הוא פירסם קובץ שירים בצרפתית בשם ״בהיכל ההיסטוריה״ ובעקבות פרשת דרייפוס פרסם ספר בשם ״היהודי באי השדים או ביקורת התבונה הלא טהורה״[א] הוא יסד וערך שני כתבי עת בצרפתית: ״השופט״, Le Juge, באלג׳יריה ו״כרמל״ בבולגריה ולשם הפצת דעותיו הקים אגודות ציוניות במדינות בהן שהה.

 

בגלל מזגו הסוער הוא כונה לעיתים בטעות אנרכיסט. להערכתי הוא דמות של מורד והוגה דעות לא קונוונציונלי. כתוצאה מכך לא פלא שנחשד בעיר ליון בשנת 1884 ברצח נשיא צרפת סדי קרנו, ושוחרר רק לאחר שהתברר שההתנקשות בוצעה בידי אנרכיסט איטלקי. יותר מכל הסתכסך ברוך עם נכבדי הקהילות היהודיות וגורש כתוצאה מכך משש מדינות: אלג׳יריה, צרפת, גרמניה, שוויץ ופעמים מאוסטריה. כך קרא באלג׳יריה שם לימד בבתי הספר של אליאנס באלג׳יר, בקונסטנטין ובעיירה תמקל. הוא הטיף בעיתונו ״השופט״, להתארגנות מיליטנטית נגד אנטישמים ואיים שאם ינסו לעשות פרעות ביהודים, צעירי הקהילה יקדמו את פני המתקיפים בנשק. ראשי הקהילה נבהלו והתלוננו עליו אצל השלטונות בטענה שהוא משחית את הנוער באמצעות תאור מעשי גבורה מופרזים של יהודים, שהוא מציג את עצמו כנציג הציונות הצבאית ושהוא מנהל תעמולה זדונית נגד צרפתים קתולים ישרים. אחרי שברוך הטיף בעיתונו להקמת ״לגיון הקצינים היהודים״ שיכבוש את ישראל בכוח ויגן על היהודים נגד אנטישמים הוא גורש לצרפת.

 

קדם לברוך אחד מ״מבשרי הציונות״ שנשמע כמעט כמו כפיל לדעותיו, ד״ר יהודה אריה לאון ביבאס (1852-1789), מגיברלטר. לדבריו: ״הגאולה לא תבוא מתפילה ומצום אלא באמצעות המדע והקמת צבא יהודי שיכבוש את א״י מידי העותמנים, דוגמת מלחמת העצמאות היוונית והלאומיות האיטלקית״. על פי תפיסה מיליטנטית זו, הקים ברוך בינואר 1985 בוינה  את אגודת ״קדימה״ במטרה להכשיר צעירים לשאת נשק להגנה עצמית מפני אנטישמים ויסד את ״ארגון סטודנטים ציונים עבריים״. בראשית מרס נכלא בפרסבורג וגורש לבודפשט, ברח מן הרכבת לאיסטנבול והגיע לבלגרד. תקופת מה הוא חי בעוני ובמחסור קשה, כתב שירה, התחבר לרב מוריץ גרינוולד ואירגן פדרציה של ארגונים ציוניים.

 

בשנה בה פירסם הרצל את ספרו ״מדינת היהודים״ כתב ברוך בעיתונו ״כרמל״ בבולגריה: ״אנו היהודים צריכים לייסד בארץ ישראל מדינה יהודית, שטופת חיים, בעלת אוטוריטה ממלכתית, שיהיו בידיה כל האמצעים הפוליטיים השלטוניים ההולמים את המוסד הזה". הוא הושפע ללא ספק מן התנועה הלאומית הבולגרית, נפגש עם המלך פרדיננד הראשון שהציע לו מלגה אם ישאר במדינה, אך ראש הקהילה ניסים סידי התלונן עליו וברוך גורש למצרים.

 

בקהיר, באלכסנדריה ובפורט סעיד הקים ברוך את ״אגודת בר כוכבא״ בה הטיף לתחיה לאומית ליהודי ארצות האסלאם ולשלובם כשוים במפעל ההתחדשות של עם ישראל. ביולי 1887 התגייס כחייל לצבא איטליה ביחידה עליה פיקד בנו של גריבלדי, השתתף בקרב דומקוס במלחמת יוון בתורכיה ופרסם את יומניו על חוויות המלחמה באיטלקית.[ב]

 

שתי דמויות של גיבורים השפיעו על חייו של ברוך: בר כוכבא כמנהיג המרד היהודאי נגד האימפריה הרומית וג׳וזפה גריבלדי כסמל המובהק של התגבשות הלאומיות החדשה. הוא התפעל ממאבקם של מורדים שביקשו להסיר מעליהן את עול הכיבוש והעותמני והשקיף בהערצה על התגבשויות לאומיות חדשות בעולם. כך הבין ברוך שהקיסרות העות'מנית נמצאת על סף התפוררות ושבריטניה, יוון ואיטליה אורבות וממתינות להזדמנות לקרוע ממנה שטחים. לעומת זאת, לדבריו: ״העם היהודי שקוע בתרדמה״: ״עליו לפעול כדי לקבל את חלקו החוקי במדינה היהודית הקטנה. יש לכבוש את ארץ ישראל מידי המשעבדים התורכים בכוח ומכאן והלאה על העם היהודי לחדול מאיסוף תרומות להקמת מושבות". כך אפשר להבין את זיקתו של ברוך לנושא הצבאי כאמצעי לשחרור לאומי.

 

בחזונו ראה ברוך את הנולד וצפה שאנגליה תהיה בת בריתה של ההתישבות היהודית בארץ ישראל ואף חזה את השיחרור מעולה של בריטניה ואת העלייה הגדולה: ''אני סבור שעלינו לעזור לאנגליה במרץ כדי שתקדים לכבוש את ארץ ישראל, על יסוד הסכם מיוחד אשר יחייב אותה כלפינו. גם אם יתברר כי אנגליה תפר את הבטחתה ואת התחייבויותיה הרי שנספיק עד אז ליצור לעצמנו, תחת חסותה, מולדת. אנו נקים שם את צבאנו הלאומי ולאחר שנשתלט על כל הנמלים והמבואות נפתח את הארץ לעליית המונים בקנה מידה גדול''.

 

מרוב להיטותו של ברוך להקדים את עצמאותה של מדינת היהודים החדשה הוא לא חסך שבטו אף מן הבילויים: ״אני איש בילו חדש, בילו האוחז בחרב. לא בילו האוסף פרוטה לפרוטה. נוהגים לדבר על גבורתם של אנשי בילו. אלה רק גיבורים חמושים במגבעות קש רחבות. גיבורים אמיתיים אינם בונים גגות על בתיהם בלילות. רק לעזי נפש תשחק השעה. ההתיישבות הזעירה לא תפתור את בעיות הקמתה של מדינה יהודית. יש צורך במאבק מזוין ולהקים אקדמיה צבאית לעם היהודי. קבוצות לוחמים ינחתו על חוף ארץ ישראל וישחררו אותה בנשק״.

 

עיקר חשיבותו של ברוך נובע להערכתי מן האלטרנטיבה האידאולוגית שהציב בפני הרצל וחבורתו. הוא השתתף בקונגרס הציוני הראשון (1898) כמשקיף, בשני כנציג ציוני איטליה ובשלישי כאורח לא קרוא. בקוגרס השני התנגד לעיסוק היתר של הרצל בכספים ובייסודו של הבנק, למרות זאת, הבחין הרצל בכישוריו ומינה אותו כאחראי על ההסברה בצרפתית. באותו קונגרס, העיז ברוך לכנות את הרצל כפחדן: ״בכל אשם רק הרצל שאני העלתיו לפסגת השלטון, שלטון שאינו ראוי לו״. כך הסתכסכו השניים ובקונגרס השלישי תקף ברוך בחריפות את מדיניותו הפרו-טורקית של הרצל. הוא הורד בכוח מן הבמה בהוראת הרצל ודבריו נמחקו מן הפרוטוקול.

 

למרות מזגו התוסס מרקו-ברוך היה מפוקח, עקבי ועקשן. הנרטיב הציוני הסתפק בלהגדירו בקטגוריה של ״מבשרי הציונות״. אך ברוך לא היה ״מבשר״ אלא ציוני אקטיבי שלא טעה בתחזיותיו. לעומתו, שגיאותיו של הרצל בולטות בחריפותן. עיון ביומניו מגלה אדם שונה מאוד מן הסמל של ״חוזה המדינה״ שדמותו מעטרת שטרות ובולים ועל שמו נקראית עיר ונקראים רחבות מרכזיים. למעשה הרצל היה אדם מיוסר, מלא תסביכי נחיתות, שטעה תכופות בהערכותיו ושינה את עמדותיו מטעמים אופורטוניסטים. אפשר להגדירו כגרמנוצנטריסט שבז למזרח, לערבים, לדת, ליהודי רוסיה ולמזרח אירופה. אך יותר מכל קשה לסלוח לו על הזלזול שגילה כלפי ההתיישבות החדשה בארץ ישראל, כלפי תחיית השפה העברית וכלפי כל מה שלא קשור לתרבות הגרמנית. האמת חייבת להיאמר, במובנים רבים הרצל היה אנטי יהודי, אנטישמי ואנטי ציוני, תכונות שאובחנו זה מכבר בידי לא מעט חוקרי קורותיו של הרצל.

 

בעיצומה של פרשת דרייפוס, בשנת 1894, כתב הרצל מחזה בשם ״הגטו החדש״, בו הוא תיאר ספקולנטים יהודים בבורסה שמתעשרים על חשבון כורי פחם, וקביעות שעשירי היהודים שולטים בעולם. כאשר נולד בנו האנס 1891 החליט לא למול אותו. כשנה לאחר מכן תכנן הרצל בקפידה מהלך אנטי יהודי שאמור לפתור לדעתו אחת ולתמיד את בעיית האנטישמיות. כך תיאר את תכניתו ביומניו: ״בערך לפני שנתיים רציתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על־ידם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי וגאה לנצרות. חופשי וגאה במובן זה, שמנהיגי התנועה, ואני בתוכם, יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סן סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. העובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסייה יישארו בעצמם בחוץ, תרומם את כל העניין ותשווה לו קו של כנות רבה״ (כרך ב', יומן א', עמ' 14).

 

כשנתיים אחרי פירסום ספרו ״מדינת היהודים״ ביקר הרצל בארץ ישראל ותיעד את התרשמויותיו הלא מחמיאות על הארץ ועל מפעל ההתיישבות החלוצי שהחל כ-15 שנה לפני פרסום ספרו. הרצל כלל לא התלהב ממפעל זה ובז לוועד הלשון העברית ולתחיית העברית כשפת דיבור. כך הוא מתאר את סלידתו מארץ ישראל: ״כשאזכרך בימים הבאים, הו ירושלים, לא יהיה זה זיכרון נעים. קובעת טחובה בת אלפיים, מלאה אכזריות, קנאה וזוהמה פושטת בסמטאות המעופשות״. זמן רב לפני רחבעם זאבי, ביוני 1895 הגה הרצל ״טרנספר הומני״ של הערבים מארץ ישראל: ״באזורי ההתיישבות שיוקצו לנו, נעביר לידינו אט-אט את הרכוש הפרטי. נשתדל להעביר את האוכלוסייה הערבית הענייה אל מעבר לגבול, בלי שישימו לב, על-ידי כך שניצור מקומות עבודה בארצות המעבר, אך נמנע מהם קבלת כל עבודה בארצנו שלנו. התושבים האמידים יעברו אלינו. מבצע הרכישה, כמו הוצאתם אל מעבר לגבול של העניים, חייב להיעשות בעדינות וביד רכה. הבעלים של הנכסים דלא-ניידי צריכים להאמין שהם מערימים עלינו, שהם מוכרים לנו ביוקר. אבל אין מוכרים להם שום דבר בחזרה״.[ג]

 

הקונגרס הציוני ה-6 זכור כקונגרס אוגנדה. בינתיים מפעל ההתישבות בארץ החל יותר מ-20 שנה קודם לכן זכה לתנופה ויצר את התשתיות למדינה העתידית. הוא כלל הקמת מוסדות ויישובים ובהם ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב, גדרה, רחובות, חדרה וכבר קודם לכן פתח תקוה והיישוב העירוני הנקרא ישן. בהצבעה על התוכנית, הצליח הרצל לכפות את עמדתו בטענה שיהיה זה לא נעים להשיב בשלילה להצעת הבריטים. אחרי שהבחין בסכנת הפילוג הבטיח לנציגים מרוסיה ורומניה שמדובר רק בפיתרון זמני, מקלט לילה, וחזר בו מתמיכתו בתוכנית.

 

פרשייה זו שהתרחשה אחרי מותו של ברוך ממחישה יותר מכל את ההבדלים האידאולוגיים בין שני האישים. אם בראש מעייניו של הרצל היה למצא פיתרון לאנטישמיות אף במחיר התנצרות או הקמת מקלט לילה ליהודים עד עבור זעם, ועד עבור זעם בלבד, ברוך היה מונע מאידאל שקשור אינטגרלית ברצון ליצור לאום חדש ביישות מדינית חדשה בארץ ישראל. מטרתו של ברוך התגשמה, אך כוונתו של הרצל לפטור את בעיית האנטישמיות באמצעות מקלט לילה נחלה כשלון חרוץ: מדינת ישראל קמה, לא פתרה את בעיית האנטישמיות בעולם אלא הוסיפה לה מימדים חדשים.

 

אחרי מות ברוך, כתב הרצל ביומנו: ״מרקו ברוך איש מטורף. הוא היה שולח לי מכתבי איום מן הקונגרס השני והשלישי. אני חששתי באמת, שינסה הפעם בבזל להתנקש בחיי. מותו מרצון מוכיח, כי ראיתי את הרצח בעיניו״. לעומתו ציין ז׳בוטינסקי: "הודות למרקו ברוך נגלה לי סוד המהפכה העברית". על אישיותו המיוחדת כתב שמריהו גוריליק בעיתון הצפירה שיר הלל לזכרו: ״הוא היה מלא אש, בריא ויפה. היה דומה לילד תם שאינו מרגיש בסכנה הצפוייה לו. שצוחק אף בשעה שהוא עומד על עברי פי פחת, איש מלחמה שאינו יודע רחם, קנא ונוקם ופוחז במעשיו. אך יותר מכל חשובות עיניו. אותו ביטוי של עיניים, המהיר, המלא אש והעמוק, האומר לאיש: לך אחרי ועשה כאשר אצווך. בעיניים אלה יש הרבה מן הנבואה ומן המדבר וגם מן המרידה ומן הסוד. ובת צחוק שעל שפתיו מעירה על זה שהוא מיועד לקורבן, שהוא חסר אונים כילד, בשעה שאתה מביט על תמונתו, רוצה אתה לומר לו: ברוך חברי, לאן ישאוך רגליך למרחק רב כזה? לא כוחך גדול ולא עתה הזמן״.

 

כשבעים שנה אחרי הקמת מדינה עברית ריבונית בקדמת אסיה האם לא הגיע הזמן להיפטר בהדרגה מסמלים ומסיסמאות שאבד עליהם הכלח ולאמץ חדשים שיתאימו לנרטיב ישראלי המביט בצורה מפוכחת, עדכנית ואופטימית על עתידו?

 

 



[א]             

Joc Maur, Le juif  sur lIle du Diable ou Critique de la raison impure, Steiger,1898, Berne

[ב]             

Joseph Marcou-Baruch, Un ebreo garibaldino: diario della campagna di Grecia; a cura di Valentina Vantaggio, prefazione di Maurizio Antonioli, 2006 Pisa

[ג]              

תיאודור הרצל, עניין היהודים, ספרי יומן 1898-1895, 12.6.1895, כרך א, ירושלים 1997, עמ' 120-119

 

נקרא 693 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים