Skip to content

1VSDAT

ראשון, 26 מרס 2017 09:51

ביקורת של יצחק לאור על הספר 'קיצור תולדות יהוה' שנכתב על ידי ד"ר יגאל בן נון

דרג מאמר זה
(4 מדרגים)

יצירתו הגדולה של שפן

 

איך זה שלממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה אין שם ורק ליורשותיה יש שמות, ישראל ויהודה? איך זה שאבי האומה הוא יעקב בכמה ספרים ובאחרים נוסף לו סבא, אברהם אבינו?

 

יצחק לאור

13.03.2017

     

קיצור תולדות יהוה, מאת יגאל בן־נון, הוצאת רסלינג, 2017, 400 עמודים

 

על פי המסופר בתורה כתוב היה בלוחות הברית הראשונים שאותם שבר משה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", ובלוחות השניים התארך הנוסח: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". בתלמוד הבבלי (בבא קמא) מקשה רבי חנינא על רבי חייא: "מפני מה בדיברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדיברות האחרונות נאמר בהם טוב?" (כלומר בפעם השנייה הובטח "ייטב לך"). השיב לו רבי חייא: "עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו". וכאילו לא די בזלזול הזה בלוחות הברית, מציע ר' חייא: "כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה". כלומר, לך אל מי שמתעסק באגדות, הוא אולי יודע. אותי זה ממש לא מעניין.

 

זוהי ביקורת המקרא הראשונה, התלמוד. אבל זו אינה באה כדי לשחזר את מקורות הטקסט אלא כדי לבטלו. לא זו בלבד שהתלמוד ביטל את דיני התורה ושם לצחוק את גיבוריו (דוד ושמשון), אלא שהמקרא הוּצָא מהציוויליזציה היהודית וקיבל מעמד מוזר שבא לידי ביטוי מצד אחד בטקס הפטישיסטי של הוצאת ספר התורה מארון הקודש, ומצד שני בשלט המוכר לכל מי שהולך לבית כנסת: "נא לא לדבר בעת קריאת התורה". אין כותבים בקשה כזאת על חזרת הש"ץ ולא על שום חלק מהתפילה. החומש קיים כדי ללמד קרוא וכתוב את העוללים. וזהו.

 

אבל המקרא חזר אצל היהודים באמצעות ההשכלה היהודית בגרמניה בהשפעת הפרוטסטנטיות, ותפקידו במדינת ישראל נהפך למשהו שמעולם לא הכירה שום מדינה. הוא הציר האידיאולוגי המרכזי של המדומה המשותף לישראלים. אין עוד מקום בעולם שבו לוקחים בכזאת רצינות את סיפור האבות, או יציאת מצרים או מלכות שלמה, כמו בישראל החילונית והחרד"לית.

 

11 שנים לומדים ילדים תנ"ך, אנתולוגיה שאין לחלקיה שום קוהרנטיות לבד מה"אנחנו" האידיאולוגי (כלומר איוולת ה"אנחנו נתנו לעולם את ספר הספרים", וכמובן "הספרים הללו הם עלינו"). מה שאין בוגר מערכת החינוך יכול לומר על האנתולוגיה זה שהיא דורשת פיענוח ואינה זוכה לקריאה ביקורתית. איך זה שלממלכה המאוחדת, זו שכביכול מלכו בה המלכים הגדולים, שאול, דוד ושלמה, אין שם ורק ל"יורשותיה" יש שמות — ישראל ויהודה? איך זה שיציאת מצרים נזכרת בלי משה בספר אחד ובספר אחד דווקא עם משה? איך זה שבחלק מהספרים אהרן, אחי משה, שותף להנהגה ובחלקם אינו קיים כלל? איך זה שבית המקדש נבנה בשכם בספר אחד ובספר אחר בירושלים? איך זה שאבי האומה הוא יעקב בכמה ספרים ובספרים אחרים נוסף לו סבא, אברהם אבינו?

 

ספרו של יגאל בן־נון "קיצור תולדות יהוה" הוא ספר נועז. הוא מתחיל מהנקודה המפורסמת שגם ההיסטוריון נדב נאמן והארכיאולוג ישראל פינקלשטיין מתחילים בה: "גילוי" ספר דברים במאה השביעית לפנה"ס בידי שָפן הסופר, כלומר בימי יאשיהו מלך יהודה. מכאן ואילך ממציאים המחברים עבר מפואר. בן־נון בונה מחדש את הספרים השונים ומציע לקרוא את הטקסט כמו שנערך במשך מאות שנים. קריאתו פוליטית. הוא פורם את חוטי האינטרסים של השושלות שכתבו את המקרא וערכו את מה שנכלל בו למן "גילוי ספר דברים".

 

לשם כך הוא דוחה את החלוקה המסורתית של ביקורת המקרא לגירסאות הכוהנית, היהוויסטית, הדויטרונומיסטית וכו'. מטרתו להגיע אל האופן שבו נבנתה בתקופה הפרסית (עזרא ונחמיה) "מוּפשטוּת יהוה".

 

הנה דוגמה לניתוח של בן־נון: "ירושלים, כידוע, אינה מוזכרת ולו פעם אחת בכל החומש, בניגוד לשילה ולבית־אל". דמותו של אברהם אף היא סימפטום בניתוח של בן־נון. אברהם הוא אב יהודאי. הוא מופיע בטקסטים שערכו אלה שביקשו להציב את יהודה מעל ישראל (שם הוא מככב באגדות וסיפורים כאבי האומה). בניגוד לפינקלשטיין, השיטה המרכזית של בן־נון אינה עיסוק בממצאים חוץ טקסטואליים אלא בהרמנויטיקה.

 

עוד דוגמה: "אהרן הכהן, האב הקדמון של שושלת צדוק (שושלת הכוהנים של ירושלים) נעדר מהמעמד של מות משה ולא במקרה. לעומתו יהושע בן־נון מאפרים שבשטח ממלכת ישראל, שהוכנס באופן מלאכותי לסיפור יציאת מצרים כדי ליצור רציפות בין יציאת מצרים לכניסה לכנען, מונה בידי המחבר (שפן) ליורשו של משה. כאשר עלה משה להר לקבל את התורה מידי יהוה ליווה אותו יהושע הישראלי, ולא אהרן היהודאי, המזוהה עם הכהונה הירושלמית".

 

מבחינת המחבר, הרפורמה הדתית מימי יאשיהו היא תוצר תרבותי של גולים: "זיקה בין מחברי ספר דברים, עורכי ההיסטוריוגרפיה הרפורמית והנביא ירמיהו למסורת כוהני שילה ולמחוז אפרים היא הוכחה להמשך השפעתה של האינטליגנציה הישראלית על החיים בממלכת יהודה זמן רב לאחר שישראל איבדה את עצמאותה. איבוד הריבונות אין פירושו שאוכלוסיית ישראל הוגלתה כולה לאשור ונעלמה מעל פני האדמה".

 

בן־נון מעמיד בספק את מרכזיותה של ירושלים. ההחרגה של השומרונים מאז "שיבת בבל" ועד ימינו נקראת אצלו בפשטות גדולה וסבירה לגמרי: הם הישראלים שלא הוגלו בידי אשור.

 

ספר מלכים, על פי בן־נון, מוקדש ברובו לישראל למרות היחס השלילי של העורכים למלכיה ולמקדש בית־אל. ספר יהושע סב סביב דמותו של יהושע האפריימי וספר שופטים עוסק ברובו במושיעים ישראלים, שלמרבה ההפתעה, אומר בן-נון, אין לאף אחד מהם שם עם מרכיב יהוויסטי, כלומר סיומת "יה", או תחילית "יהו".

 

ממלכת ישראל היתה הרבה יותר מפותחת בימי השיא שלה מיהודה הדרומית (ימי אחאב, עמרי). התחרו בה בית־אל, שעבדה את אל, או את אלוהים, ושילה, שחרבה וגלתה. "יתרונותיה התרבותיים והחברתיים לא פסקו והם המשיכו להשפיע על המתרחש ביהודה... למעשה, ממלכת יהודה עברה תהליך של ישראליזציה עד כדי כך שהשם ישראל נהפך בחלק מהטקסטים המקראיים המאוחרים לשם נרדף ליהודה".

 

הרפורמה של שפן הסופר וקבוצתו העמידה את יהוה במרכז הפולחן הירושלמי. הרפורמה הזאת כשלה בטווח הקצר. יאשיהו נרצח בידי מלך מצרים ונראה שהפולחן חזר אל הבמות השונות, עם יהוה־שומרון, יהוה־תימן וכו'. ובכל זאת, הרפורמה הותירה אותנו עם יהוה ובן־נון מתחקה אחרי עקבותיו, מתי הוא מופיע בעצמו בטקסטים, מתי נלווה אליו אלוהים, ובקיצור: מאיפה הגיע?

 

מבחינת בן־נון, השלב המונותיאיסטי שאתו מזוהה בדרך כלל יהוה החל עם הפסקת קורבנות הדם באימפריה הרומית והתחזקותה של פזורת יהודה במצרים ובקירנאיקה. השלב הזה מאוחר והטקסט המקראי מעניק לחוקר הרבה מאוד ממצאים המצביעים על כך שיהוה לא היה הראשון אלא אחרון האלים. קדמו לו אלוהים, קדם לו אל וקדם לשניהם עליון. בבית המקדש, או מוטב בבתי המקדש, עמדו פסלים, ורק בתקופה הפרסית נולד איסור הצלם, ואף הוסף לעשרת הדיברות לפני חתימת המקרא.

 

בשלוש השירות העתיקות — שירת דבורה, ברכת משה ותפילת הנביא חבקוק — מגיע יהוה מאדום או ממדיין או מתימן. בן־נון משקיע הרבה קריאה כדי להוכיח את מוצאו של יהוה בדרכו ליהפך לאל יהודאי ואחר כך יהודי.

 

הזירה קצרה מכדי לעקוב אחרי כל הדוגמאות של בן־נון. את לבי שובים, כמו שנראה כבר כאן ברשימה, הניתוחים הטקסטואליים. גם הסקירה של הממצאים הארכיאולוגיים מן העשורים האחרונים מחזקת את דעתו של בן־נון על היות יהוה נשוי בתחילה, על היותו אחד מני רבים, ובעל תכונות רבות שאותן הוא מונה על פי הטקסטים ה"אליליים" במקרא עצמו.

 

איני יכול להקיף את כל הסיפור, שעיקרו קריעת הסיפור המוכר להמוני סיפורים מתנגשים וסותרים זה את זה. אני יכול, חוץ מהמלצה הכי נלהבת על קריאת הספר, גם לומר שבן־נון מתעכב על היווצרות השבת כיום מנוחה (לערך בתקופה הפרסית), על מקור המלה "עברי" (המופיע במקרא תמיד כשם שעמים אחרים נתנו ליהודאים, או לישראלים), על דיון מרתק בשאלת השפה שבה דיברו גיבורי המקרא או קהלו הראשון, ובעיקר הבדיה הגמורה על השמדת עממי הארץ: האמורי, הגרגשי, החווי. להד"ם. העמים האמיתיים ששכנו כאן היו האדומים, המדיינים, הארמים. כולם נתנו לאבותינו המומצאים נשים ופילגשים, ועד שלב מסוים חיו כולם בשלום. זה הספר של השנה. אסור להחמיצו.

 

נקרא 959 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה שני, 03 אפריל 2017 05:52 הוסף ע״י Yuval Chaikin

    א) אברהם: הישמעאלים היו נפוצים בכל המרחב ונהגו שיירות גמלים (בתקופת יאשיהו). הם ייחסו עצמם לאב הקדמון אברהם, וסופריו של יאשיהו התפתו לייחס גם את עם ישראל לאותו אב קדמון דרך הבן שהמציאו לו, יצחק.

    ב) בית אל: היו כמה נקודות שנקראו "בית אל". אחת מהן הייתה ליד חברון כפי שמתואר בסיפור יעקב בברחו מעשיו. יש הרבה נקודות דמיון בין סיפור יעקב לבין סיפור אבשלום, וסביר כי שניהם נכתבו בידי אותו סופר

    ג) כוהני שילה וכוהני ענתות: היתה יריבות קשה בין שתי שושלות כוהנים - כוהני מקדשים וכוהנים נודדים. כוהני המקדשים סחטו את ההמונים הצובאים לפתחם והכוהנים הנודדים הטיפו נגדם. כוהני המקדשים צברו בידיהם הון עתק שממנו הם שילמו למלכים כדי שיעזרו להם נגד מתחריהם. הכוהנים הנודדים החזיקו בשילה אוהל ששימש מרכז רוחני. כמסופר, המרכז הזה חרב ופליטיו מצאו מקלט בעיר נב שחרבה גם היא. פליטי נב מצאו מקלט בעיר הספר היהודאית ענתות, הקרובה לירושלים ולממלכת ישראל. כוהני ענתות נזהרו שלא להטיף בירושלים, כמסופר בירמיהו, כדי שלא לעורר על עצמם את חמת כוהני מקדש שלמה. בימי חזקיהו התמלאה ירושלים בגולים ישראלים, והמלך נאלץ לאחד את דת ישראל עם דת יהודה. זו ראשיתה של היהדות. במסגרת האיחוד הוענקו לכוהני ענתות סמכויות בבית המקדש ביחס של אחד לשניים (8 משפחות איתמר מול 16 משפחות אלעזר) וגם ללויים ניתנה שם דריסת רגל. חלפו כמאה שנים וכוהני ענתות השתלטו על נפשו של המלך הינוקא יאשיהו והביאו לעולם רבים מספרי המקרא הקיימים עד היום.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים