פרקי המאמר

אביו של קורח

אביו של זרובבל

אבותיו של שאול

אימם של אבים ואסא

אמו של אחזיהו

חותנו של משה

נשותיו של עשו

גיבורי דוד ובני ערפה

ילדיה של מיכל העקרה

אביו של קורח

אין סתירה שקל לפרשנים להסביר יותר מזו הנובעת משמות שמתחלפים מסיפור אחד למשנהו. לשם דוגמה, הראה לפרשן ימי ביניימי את שני הקטעים הסותרים הבאים:

וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל ... וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי.

(שמות ו:יח,כא)

בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנו.

(דברי הימים א' ו:ז)

ושאל אותו כיצד ייתכן שבמקום אחד קורח יצא מחלציו של יצהר ובמקום אחר אביו מולידו הוא דווקה עמינדב ומייד תזכה לחיוך סלחני והסבר קצר שיגרמו לך להבין שחובתם של הרבנים לענות על כל שאלה, אוילית ככל שתהא:

עמינדב זהו יצהר ושני שמות היו לו, ולמעלה הזכירו יצהר וכאן (בספר דברי הימים) הזכירו עמינדב.

(רד"ק על דברי הימים א' ו:ז, ובניסוח אחר גם פירושי המצודת ציון והמלב"ים לפסוק זה)

במילים אחרות, לאביו של קורח היו שני שמות נרדפים, יצהר ועמינדב, והכתוב שומר לעצמו את הזכות להשתמש פעם בשם האחד ופעם בשם השני ללא כל קשר לציפיותינו ולבלבול שעלול להתעורר במחשבותינו.

אביו של זרובבל

אביו של זרובבל זכה אף הוא לשני שמות שונים: פסוק אחד קבע שזרובבל היה בנו של שאלתיאל ופסוק אחר שזרובבל היה בנו של פדיה ונכדו של שאלתיאל. גם כאן הפרשנים לא התקשו למצוא את התירוצים הגואלים.

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהֹוָה בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל ...

 (חגי א:א)

וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. וּמַלְכִּירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה. וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי וּבֶן זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם.

(דברי הימים א' ג:יז-יט)

כתמיד, לא נרויח דבר אם נצביע על העובדה שזרובבל אינו יכול להיות גם בנו של שאלתיאל וגם בנו של פדיה. מהר מאד יסבירו לנו שבני בנים הם כבנים ולכן ניתן לקרא לזרובבל 'בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל' אף שלמעשה הוא היה רק נכדו[א].

אם טיעון זה לא ישכנענו נוכל להחליפו בהסברו של האבן עזרא שהתעלם מהמילה 'בְּנוֹ' בשושלת היוחסין המתוארת בספר דברי הימים וקרא: 'וּבְנֵי יְכָנְיָה: אַסִּר, שְׁאַלְתִּיאֵל (בְּנו), וּמַלְכִּירָם, וּפְדָיָה, וְשֶׁנְאַצַּר, יְקַמְיָה, הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה'. קריאה זאת מבליטה את העובדה ששאלתיאל ופדיה היו שני אחים ולא אב ובנו ומכאן קצרה הדרך להניח ששאלתיאל גידל את זרובבל לאחר מותו של אביו הטבעי, פדיה. כתוצאה מכך ספר חגי בוחר שלא לייחס אותו לפדיה, אביו הביולוגי, אלא לשאלתיאל, הדוד שגידל אותו.[ב]

המלבי"ם מצא דרך לשכלל גם את פרשנותו המספקת של האבן עזרא ולשיטתו שאלתיאל מת בלא בנים ואחיו פדיה יבם את אשתו ולכן זרובבל נקרא בשם 'בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל' על שמו של המת שפעולת היבום הקימה לו זרע.[ג]

אבותיו של שאול

מנגנון השמות הנרדפים נקרא לשרת את צרכי הפרשנים גם במקרים מסובכים הרבה יותר, כמו למשל במקרה של שאול המלך לו מעניקים הכתובים סב בעל לפחות שני שמות שונים. אבותיו של שאול המלך הוזכרו מספר פעמים, הן בספר שמואל והן בספר דברי הימים:

1

2

3

4

שמואל א' פרק ט

שמואל א' פרק יד

דברי הימים א' פרק ח

דברי הימים א' פרק ט

וַיְהִי אִישׁ מִבִּן יָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל ... וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל ...

(שמואל א' ט:א-ב)[ד]

וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל. וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר בֶּן אֲבִיאֵל.

(שמואל א' יד:נ-נא)

וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה. וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנָדָב ... וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת ...

(דה"י א' ח:כט-לג)

וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן יְעִואֵל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה. וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנֵר וְנָדָב ... וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת ...

(דה"י א' ט:לה-לט ⁾[ה]

כך מתאר כל מקור את בני משפחתו של שאול:

1

2

3

4

אביו

קיש

קיש

קיש

קיש

דודו

נר

סבו

אביאל

אביאל

נר

נר

אחי סבו

קיש

קיש

סב סבו

אבי גבעון

אבי גבעון יעואל

מי אם כן היה סבו של שאול: אביאל או נר? מדרש ויקרא רבה בא לעזרתנו ומסביר:

דאמר רבי שמעון בן לקיש: שאול לא זכה למלוכה אלא על ידי (משום) שהיה זקנו (סבו) מדליק נרות לרבים.

אמרו: מבואות אפילות היו מביתו לבית המדרש והיה מדליק נרות בהם כדי להאיר בהם לרבים.

(שואלים:) כתוב אחד אומר 'וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ'[ו] וכתוב אחד אומר 'קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל'[ז] - הא כיצד?

(משיבים:) אביאל היה שמו אלא על ידי שהיה מדליק נרות לרבים זכה ונקרא שמו נר.

(ויקרא רבה ט:ב)

נר ואביאל הם, אם כן, שמות נרדפים וניתן להשתמש בכל אחד מהם באופן אקראי ללא כל קשר לעובדה הניכרת לעיין שבידנו יש כנראה שתי מסורות שונות: הראשונה מכירה את אביאל ושני בניו, קיש ונר, שילדו את שאול ואבנר בהתאמה בעוד שהשניה מסתמכת על עץ משפחתי הרבה יותר רחב ובין ילדיו של אבי גבעון היא מונה את נר וקיש כאשר לנר עצמו היה בן בשם קיש שלימים הוליד את שאול.

אמם של אבים ואסא

לא בכל מקרה ניתן להסיר את המבוכה מסדר היום באמצעות תירוץ השמות המתחלפים ולעיתים צריך להשלים את ההתפתלות גם בתירוץ נוסף. למשל, אם רוצים להחליק את הסתירות בין הפסוקים שמתייחסים לאימו של אבים עלינו להניח לא רק שפסוקים משתמשים בשמות נרדפים אלא גם לאמץ את הקביעה שהכתוב נוהג להחליף את הייחוס המשפחתי ולכנות בן משפחה אחד בתוארו של בן משפחה אחר.

בבואנו לברר מי הייתה אימו של אבים מלך יהודה נגלה שמקור אחד גורס שקראו לה מעכה בת אבישלום ומקור שני מתעקש ששמה היה דווקה מיכיהו בת אוריאל:

וּבִשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט מָלַךְ אֲבִיָּם עַל יְהוּדָה. שָׁלֹשׁ שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת אבשלום.

(מלכים א' טו:א-ב)

בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּה עַל יְהוּדָה. שָׁלוֹשׁ שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם וְשֵׁם אִמּוֹ מִיכָיָהוּ בַת אוּרִיאֵל מִן גִּבְעָה וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּה וּבֵין יָרָבְעָם.

(דברי הימים ב' יג:א-ב)

עתה, לאחר שכבר השכלנו די צרכנו, אנו כבר יכולים להסיק בעצמנו שהבעיה תיפתר בקלות באמצעות מנגנון השמות הנרדפים וכל שעלינו לעשות הוא להניח שמעכה נקראה גם בשם מיכיהו ואבישלום הוא לא יותר מאשר שמו הנרדף של אוריאל.

למרבה ההפתעה, המנגנון הבדוק והמנוסה אינו מוריד את הבעיה מסדר היום שכן עד מהרה מסתבר שאותה מעכה הייתה לא רק אמו של אבים אלא גם אימו של אסא, בנו של אבים:

וַיִּשְׁכַּב אֲבִיָּם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אָסָא בְנוֹ תַּחְתָּיו.

וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אָסָא עַל יְהוּדָה.

וְאַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת אבשלום.

(מלכים א' טו:ח-י)

האם בעל ספר מלכים פשוט התבלבל או שמסתתר כאן עוד סיפור זנונים אפל? אל חשש, במקרה זה אין מה לדאוג. כאן מדובר במשפחתו של בחיר האלוהים, המלך דוד, ואיש לא יעלה על דעתו להאשים משפחה זאת בהתנהגות שמתאימה רק לעובדי כוכבים ומזלות. אי לכך המפרשים מיהרו להסיק שמדובר כאן בלא יותר מאשר נוהג תמים שרווח באותם הימים: מעכה בת אבישלום היתה סבתו של אסא ולא אימו אבל כיוון שהיא גידלה אותו, כיבד אותה הכתוב והתייחס אליה כאילו היתה אימו[ח].

על העובדה שמעכה היתה אימו של אבים אין מקום לערער שכן המקרא מציין במפורש שהיא היתה אשתו של רחבעם אביו של אבים:

וַיִּקַּח לוֹ רְחַבְעָם אִשָּׁה אֶת מָחֲלַת בַּן בֶּן דָּוִיד אֲבִיהַיִל בַּת אֱלִיאָב בֶּן יִשָׁי.

וַתֵּלֶד לוֹ בָּנִים אֶת יְעוּשׁ וְאֶת שְׁמַרְיָה וְאֶת זָהַם.

וְאַחֲרֶיהָ לָקַח אֶת מַעֲכָה בַּת אַבְשָׁלוֹם וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אֲבִיָּה וְאֶת עַתַּי וְאֶת זִיזָא וְאֶת שְׁלֹמִית.

(דברי הימים ב' יא:יח-כ)[ט]

אבל הניסוח המפורש לא הפריע לכתובים לתאר את מעכה כאמו של אסא פעם נוספת:

וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּדָוִד אָבִיו.

וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת כָּל הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו.

וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לַאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן.

(מלכים א' טו:יא-יג)

גם כאן ניתן למתוח את החבל ולהגיד שסבתו שוב זכתה לכינוי 'אִמּוֹ' אבל כיצד נסביר את העובדה שאסא הסיר את מעכה ממעמד הגבירה? מי היתה אותה 'גְּבִירָה' - המלכה הסבתא או המלכה האם? זאת כנראה לא נדע לעולם שכן בעל ספר מלכים החליט לוותר על ניסוחים ברורים וחד-משמעיים ולנצל את הזכות שהפרשנים הקנו לו להחליף, בלי כל התראה מוקדמת, בין הסבתא לבין האמא. נוכל רק להתנחם בעובדה שלמרות שזהותה האמיתית של הגבירה אבדה בחביונות העבר אנו עדיין יודעם בדיוק מה היה טיבה של אותה מפלצת שהיא עשתה לאשרה:

אמרו רבותינו[י] (המילה מפלצת נגזרה מהביטוי) 'מפליא ליצנותא' (כלומר) כמין זכרות עשתה לה, והיא היתה נבעלת לו בכל יום.

לפחות זאת.

אמו של אחזיהו

התירוצים הרבניים מותחים לעיתים את יריעת האמונה ויש לשקול את האפשרות שקיימים הסברים אחרים, אף אם פחות מחמיאים, שיתאמו טוב יותר בין הפסוקים הסותרים. כשם שהפרשנים הצליחו להסביר מדוע הכתוב העניק לאמו של אבים מלך יהודה שני שמות שונים ולמעכה בת אבשלום שני בנים שונים, אבים בן רחבעם ואסא בן אבים, הם גם לא התאמצו יתר על המידה כשנדרשו לתרץ מדוע אמו של אחזיהו היתה גם בתו של עמרי וגם בתו של אחאב. הכתוב, כהרגלו, מגבה את שתי האפשרויות:

וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹרָם בֶּן יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה. ... וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה.

(מלכים ב' ח:יז-יח ודברי הימים ב' כא:ה-ו)[יא]

בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ בַּת עָמְרִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

(מלכים ב' ח:כו ודברי הימים ב' כב:ב)

כלומר, התנ"ך, לפני שנפל ליד המתרצים, מתאר לנו את שתי המשפחות הבאות:

 ניסוחיו מחייבים אותנו לשאול: אם יהורם, בנו של יהושפט ואביו של אחזיהו, נשא את בתו של אחאב כיצד זה שבנו נולד לבתו של עמרי, שהיתה אחותו של אחאב ודודתה של בת אחאב? התשובה הרבנית פשוטה ומוכרת: עמרי גידל את נכדתו, בתו של אחאב, וכיוון שבני בנים הם כבנים הרי שאין כל פסול בהחלפת בת אחאב בבת עמרי.[יב]  בהחלט. למה לא? אבל מצד שני, למה כן? למה להטריח את הפרשנים כשבאותה קלות ניתן היה להמנע מהסתירה ולהצביע בשני הפסוקים על אותה אישה? אין ספק שחכמי ישראל תמיד ימצאו הסבר לכל בלבול וסתירה אבל למה לאתגרם בתדירות כה גבוהה? למה היה כל כך קשה להגות את הכתובים ולתקן מראש את כל הנוסחים המביכים?

בכל מקרה, הפרשנים מנסים לטעון שהביטוי 'בַּת עָמְרִי' מתייחס לאשה המשתייכת לבית עמרי וכאמור, אין כל סיבה שלא לאמץ הסבר זה למרות הבלבול שהוא משרה על כל סביבותיו. מאידך, אין גם שום סיבה שתמנע מאיתנו לרקום סיפור רקע הרבה יותר מעניין, סיפור שמלמד על הניאופים, התככים והבגידות שהתנהלו בארמונותיהם של מלכי יהודה, למשל: יהורם נשא את בתו פשוטת המראה של אחאב, המלך השכן, וזו עשתה את דרכה לירושלים מלווה בפמליה של נשים אצילות שאחת מהן היתה עתליהו, דודתה היפיפיה והאמביציוזית של בת אחאב, וזו החלה להפעיל את קסמיה מייד עם הגיעה לירושלים. למלך הצעיר נדרש רק מבט אחד בכדי ליפול ברשתה של עתליהו ועד מהירה הוא זנח את אשתו המשעממת והחל לבלות את עיתותיו בחדרה של הדודה הבשלה והמושכת.

על כס המלכות בשומרון ישב באותה עת יורם, בנו של אחאב, ואף שהיחס שאחזיהו הפגין כלפי אחותו, או אחותו למחצה, חרה לו עד מאד הוא לא היה מסוגל, לאחר שכוחו הותש במלחמות תכופות עם הארמים ברמות הגלעד, לכפות על המלך השכן לוותר על המאהבת ולחזור לאשה החוקית. בכל מקרה, יסוריה של בת אחאב לא ארכו זמן רב ועד מהרה היא נפלה למשכב ומתה - ייתכן משברון לב וייתכן כתוצאה מתככים שלנצח ישארו עלומים בחביונה של ההיסטוריה. מותה של המלכה האומללה סלל למלך יהודה את דרכו אל האושר והוא נשא את עתליהו, דודתה של אשתו הראשונה, והוליד עימה את יורשו אחזיהו.  

האם לפרשנות זאת ביסוס פחות מוצק מאשר לפרשנויות היותר מסורתיות? להיפך, פרשנות זאת המתבססת אך ורק על פשט הכתוב מבלי להניח שבעלי המקראת כתבו 'בַּת עָמְרִי' בעת שהם בעצם התכוונו להגיד 'בַּת אַחְאָב'. המקרא קובע חד-משמעית שיהורם בן יהושפט התחתן עם בתו של אחאב ואין לנו שום סיבה לפקפק בדברי הקודש הללו. במקביל, המקרא גם קובע במפורש שאמו של אחזיהו, בנו של אותו יהורם, היתה עתליהו בת עמרי וגם כאן אין שום סיבה להניח שבעלי המקראות חמדו עימנו לצון. לא נותר לנו אלא לשלב יחדיו את שני הפסוקים ולהניח שיהורם בן יהושפט התחתן בתחילה עם בת אחאב ולאחר מותה עם דודתה עתליהו. זאת אולי לא הפרשנות המחמיאה ביותר לבית דוד אבל היא היחידה שמתבקשת אם נרצה להשאר נאמנים לפסוקים עצמם.

חותנו של משה

המבוכות שהפסוקים הסותרים הצליחו לטעת בקרב הפרשנים אילצו אותם לפתח תירוצים שהיו מביישים גם ילדים שנתפסו כשידם בתוך צנצנת העוגיות. לשם דוגמה, את הבלבול שזרעו הפסוקים שמתייחסים לחותנו של משה הפרשנים לא היו מצליחים להחליק אם לא היה עולה בדעתם 'שהתינוקות קוראים לאבי אביהם בשם אבא' ולכן אך טבעי הוא שגם האל יעשה כך כל אימת שעולה בפניו הצורך.

עד כאן ניתן עוד לעכל את כל ההסברים ואולם, תירוצים שבמבט ראשון נראים שגרתיים ופשוטים יכולים לגלוש מהר מאד לתחום הדמדומים. ניקח למשל את הקטע הבא:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ.

 ...

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים.

וַיֹּאמֶר אֶל משֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ.

(שמות יח:א-ב, ה-ו )

מקטע זה לא נוכל אלא להסיק שכהן מדיין, אביה של ציפורה וחותנו של משה, נקרא בשם 'יתרו'. עם זאת, הקרקע המוצקה תיעלם מתחת לרגלנו כשנידרש להתעמת גם עם שלושת הקטעים הבאים:

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן ... וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. ... וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה.

(שמות ב:טז-כא)

וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.

(במדבר י:כט)

וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בְּצַעֲנַּיִם אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ.

(שופטים ד:יא)[יג]

למרות הבלבול, דאגה אמתית לא תציף את ליבנו שהרי ברור לחלוטין שלמשה לא היו שלוש נשים שהביאו עימן שלושה חותנים שונים שכולם במקרה שימשו ככוהנים במדיין. הנסיון שצברנו כבר מכתיב לנו את הפתרון המרגיע: יתרו, חובב ורעואל הם שמות נרדפים והמקרא בחר להתיחס לאותו אדם פעם בשם זה ופעם בשם אחר. בסדר, אבל עדיין נותרה בעיה קלה – אם חובב ורעואל הם שמות נרדפים האם עלינו להבין מהפסוק 'וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל' שגם כהן מדיין וגם אביו נקראו בשם 'רעואל'? האם חותנו של משה הוא בעצם 'רעואל בן רעואל'?

רש"י מדלג גם מעל משוכה זאת ומראה את הדרך אל מחוץ לסבך:

חובב - הוא יתרו שנאמר 'מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה'[יד]. ומה תלמוד לומר 'וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן'? מלמד שהתינוקות קוראים לאבי אביהם 'אבא'. ושמות הרבה היו לו: יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה, חובב על שחיבב את התורה וכו'.

(רש"י על במדבר י:כט שם הוא מצטט את הספרי, פרשת בהעלותך פיסקה כ)

יתרו וחובב הם שמות נרדפים, ניחא, עד כאן עוד לא השפלנו את השכל הישר אבל הקביעה שהביטוי 'וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן' נכתב בהשראתם של תינוקות שנוהגים לקרא לאב בשמו של הסב היא כבר צעד בכיוון מאד מסוכן. האחראי לניסוח 'וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן' הוא לא אחר מאשר המספר הכל-יודע של ספר שמות שהכתיב במו פיו את הפסוק הבעייתי ומה לו לאל שיתחיל פתאום להתנסח בשפתם של תינוקות? האם האל הוא ילד קטן שנוהג לבלבל בין אביו לסבו? נראה שרש"י בנסיונו להגן על כבודה של התורה החליט לוותר על כבודו של האל ולהציגו כמחבר מבולבל שמשום מה העדיף לנסח סיפורים פשוטים יחסית בצורה תמוהה ובלתי הגיונית.

מחבר אלוהי שקול ורציני היה מתמיד ולכנות את כהן מדיין רק בשם אחד, יהא זה יתרו, חובב או רעואל, והוא לעולם לא היה נוטש את הלשון הבוגרת והאחראית ומאמץ את שפתם של תינוקות שקוראים לאב בשמו של הסב. למך היה אביו של נח, תרח אביו של אברהם וישי אביו של דוד אך האם מישהו מעלה על דעתו שמחבר אלוהי כלשהו ינצל את ההתר ויכתוב פסוקים דוגמת: 'וַיּוֹלֶד למך אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת' או 'וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ תרח כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' או 'וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ ישי וַיֶּאֱהָבֵוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ'? סביר להניח שלא. מדוע, אם כך, עלינו לקבל כמובן מאליו שבתוך הביטוי 'וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן' מסתתר הביטוי 'ותבאנה אל יתרו אביהן'?

כל בר דעת היה ממהר לייחס את המבוכה למהדיר קדום שהתבלבל בין מקורותיו השונים ולכן יש לשאול מדוע דווקה הפרשנים, נאמניו הגדולים ביותר של האל, בחרו לתלות את הסתירה בנטיתו המוזרה של אלוהיהם לאמץ לעיתים את שפתם של התינוקות. האם אין הם מבינים שההתעקשות לייחס את הבלבול לגבורה ולא למחבר אנושי רק פוגעת בתדמיתו של האל שמוצג כאויל מצוי שהתחיל לפתע לקשקש כמו ילד קטן? האם באמת כדאי לסתום סדק קטן בחומת האמונה לפעור במקומו פרצה ענקית שמזמינה את כל המליזים?

נשותיו של עשו

מנגנון השמות הנרדפים יכול לשכך חלק מהמבוכות אבל לא תמיד הוא מסוגל להרחיקן לצמיתות. לשם דוגמה, את העובדה ששלושת נשותיו של עשו זכו לשישה שמות שונים הפרשנים לא הצליחו להסביר מבלי לגלוש לתיאור הפריצות המינית שאחזה בחלק מהאבות של נשות עשו. המספר האלוהי, כך מסתבר, אינו מוכן לגלוש לרכילות ואת הפרטים הפיקנטיים הוא מצניע דווקה בתוך הרמזים הדקים ביותר.

המקרא מספק לנו מידע על נשותיו של עשו בשלושה מקומות שונים:

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא  אֱדוֹם. עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת.

(בראשית לו:א-ג)

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי.

(בראשית כו:לד)

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

(בראשית כח:ט)

אם נצרף את כל הממצאים הללו נגלה שהמקרא מעניק לעשו שש נשים שונות:

עדה בת אילון החיתי

אהליבמה בת ענה בת צבעון החיוי

בשמת בת ישמעאל אחות נביות

יהודית בת בארי החיתי

בשמת בת אילון החיתי

מחלת בת ישמעאל אחות נביעות

עם זאת, נוכל להניח במידה רבה של סבירות שבשמת ומחלת הם באמת שמות נרדפים לבתו של ישמעאל ושעדה בת אילון החיתי היא לא אחרת מאשר בשמת בת אילון החיתי שעל פי רש"י זכתה לכינויה משום 'שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה'.[טו] אם נאחד את עדה בת אילון עם בשמת בת אילון ואת מחלת בת ישמעאל עם בשמת בת ישמעאל נוכל לצמצם את הרשימה לארבע נשים בלבד:

עדה/בשמת בת אילון החיתי

אהליבמה בת ענה בת צבעון החיוי

בשמת/מחלת בת ישמעאל אחות נביות

יהודית בת בארי החיתי

הבעיה היא שכל קורא סביר אמור להבין שאם המקרא מסכם ואומר 'וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא  אֱדוֹם' חזקה עליו שימנה את כל ארבעת נשותיו של עשו ולא רק שלוש מהן. האם האל אינו מסוגל לצרף כמה פסוקים ולהבין שאין התאמה בין האמירות השונות? אם בסיכום חיי עשו[טז] נאמר שהוא נשא רק שלוש נשים כיצד הוא מצליח למצא את עצמו בסופו של דבר עם ארבע נשים שונות?

אבן עזרא ורשב"ם ממהרים להעלות את אחד התירוצים המקובלים במקרים מעין אלה ולשיטתם לעשו אכן היו ארבע נשים אבל אחת מהן, יהודית בת בארי החיתי, מתה ערירית ובהיעדר בנים הכתוב בחר שלא להכלילה ברשימת תולדות עשו.[יז] המזרחי אינו יכול לאמץ פתרון בלתי מבוסס מעין זה שכן הפסוק משתמש בניסוח 'עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן' ולא בניסוח 'עשו לקח נשים מבנות כנען' ולדעתו לעשו אמנם היו רק שלוש נשים אלא שהכתוב, כרגיל, בחר לכנותן בשמותיהם הנרדפים.[יח] הסבר זה מחייב אותנו לאמץ את טענתו של רש"י שאהליבמה ויהודית הם שני שמות שונים לאותה אשה ועשו כינה את אשתו אהליבמה בשם יהודית רק כדי להטעות את יצחק אביו ולטעת בו את הרושם שאשתו כופרת בעבודה זרה.[יט]

עתה לא נותר לנו אלא לתהות כיצד אהליבמה בת ענה בת צבעון החיוי ויהודית בת בארי החיתי יכלו לגור בגוף אחד אם אהליבמה באה ממוצא חיוי ויהודית ממוצא חיתי. המקרא רוצה לקרא גם לאשה וגם לאביה בשני שמות נרדפים - שיבושם לו, אבל האם הוא לא מגזים ביחסו לאדם אחד שני מוצאים שונים בתכלית? האם אביה של אהליבמה/יהודית יכול להיות גם חיווי וגם חיתי? כמובן שכן! בעולמם של פרשני המקרא הכל אפשרי. כל שעלינו להניח הוא שהכתוב מייחס את ענה/בארי פעם אחת לעם החיוי ופעם שניה לעם החיתי משום שאביו היה חיתי ואימו חיווית או להיפך. לחליפין, ניתן לומר שגם איש חיתי וגם איש חיווי באו על אשה אחת וזו ילדה לימים את ענה/בארי ולכן המקרא מייחס את הממזר פעם לאב זה ופעם לאב אחר.[כ]

הממזרות, כך מסתבר, עברה בתורשה במשפחתה של אהליבמה בת ענה בת צבעון החיוי הידועה גם בשם יהודית בת בארי החיתי. הפסוק:

וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו.

(בראשית לו:כד)

מלמדנו שענה הוא שם של גבר שהיה בנו, ולא בתו, של צבעון. מתחיב מכך שהמקרא היה צריך לכנות את אהבלימה בתואר 'בת ענה בן צבעון החיווי' ולא כפי שנכתב בפועל, 'בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי'. בעיה זו אינה כה חמורה כפי שהיא נראית במבט ראשון וכל מי שמכיר את מנהגיהם של בני משפחת צבעון יבין מעצמו שאהליבמה היתה גם בתו של ענה וגם בתו של צבעון, או נכון יותר, שצבעון בא על כלתו, אשת ענה, ואהליבמה נולדה מבלי שאיש ידע מיהו אביה האמיתי[כא].

צבעון, אביה/סבה של אהליבמה, לא הגביל את הרפתקאות הזנונים שלו רק לאשת בנו ובידנו ראיות מוצקות שמוכיחות שהוא זנה גם עם נשים אחרות במשפחתו: מצד אחד ראינו זה עתה שענה היה בנו של צבעון ומצד שני אנו גם מוצאים פסוק שאומר:

אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה.

(בראשית לו:כ)

ממנו משתמע שענה היה אחיו של צבעון ולא בנו. כיצד יכול ענה להיות בנו של צבעון במקום אחד ואחיו במקום אחר? כן. ניחשתם. צבעון בא על אימו, אשת אביו, וזו הולידה את ענה. כמקובל במקרים הללו, איש אינו יכול לדעת בודאות מי הוא האב האמיתי והכתוב רומז לנו על כך בייחסו את ענה פעם לאב פוטנציאלי אחד ופעם לאב פוטנציאלי אחר.[כב]

מנגנון השמות הנרדפים התמודד עם בעית נשותיו של עשו ויכל לה אבל האם לא היה פשוט יותר לוותר על השמות הכפולים ולספר את תולדות עשו בצורה פשוטה וברורה מבלי לסבכנו בסודות האפלים של משפחת צבעון? אדרבה, עלינו לשאול אם האל נהג באחריות בעת כשכפה על עם ישראל להתמודד לבדו עם הסתירות המביכות במשך למעלה מאלפיים שנה, מהיום בו ניתנה התורה על הר סיני ועד ליום בו רש"י קבע שיהודית החיתית היא בעצם אהליבמה החיווית.

גיבורי דוד ובני ערפה

בין הסתירות שאינן תורמות את עצמן לנפנוף קל ניצבות גם הסתירות בין הפסוקים השונים שמתארים את הריגתם של בניה המפלצתיים של הרפה. למרות כל המאמצים, אף אחד מהפרשנים ששלחו את ידם בנושא לא הצליח להצביע בודאות על הגיבור הישראלי שבאמת הרג את גלית הפלשתי.

עד עתה דנו בסתירות שאינן מאתגרות את הרבנים יתר על המידה ואולם לא את כל המבוכות התנ"כיות ניתן להוריד מסדר היום בקלות כה רבה. לצד הסתירות הקלות קיימות גם סתירות שמחייבות את הרבנים לרמוס לא רק את כל תכתיביו של השכל הישר אלא גם שרידי כבודו של האל שכביכול שתל את הסתירות הללו בתורתו המושלמת. לשם משל, האם היה זה דוד שהרג את גלית בעמק האלה או שמא אלחנן בן יערי אורגים הרגו בגוב ואולי אלחנן לא הרג את גלית אלא רק את אחיו? הפסוקים שוב מסרבים להגיע לעמק השווה:

וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי (גולית) בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד.

(שמואל א' יז:נ)

וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

 
 (שמואל ב' כא:יט)

וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יָעִור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

 (דברי הימים א' כ:ה)[כג]

הבעיה מסתבכת שבעתים כשמוסיפים למרקחת גם את מניין בניה של  הרפה/הרפא בספרים שמואל ודברי הימים. בשני הספרים הללו ניתן למצא לא רק את שמות הבנים המפלצתיים אלא גם את שמות הגיבורים הישראלים שהרגו אותם ומסתבר שהדמיון בין שתי הרשימות הוא ניכר אך לא מושלם. נתבונן תחילה ברשימת בני הרפה בספר שמואל ב' פרק כא פסוקים טז-כב:

הבן המפלצתי

הגיבור שהרגו

סף

סיבכי החושי

איש מדון בעל ששת האצבעות

יהונתן בן שמעי אחי דוד

ישבי שמשקל קינו שלוש מאות נחושת

אבישי בן צרויה

גלית הגתי שעץ חניתו כמנור אורגים

אלחנן בן יערי אורגים

ספר דברי הימים אינו מזכיר כלל את הקרב בין דוד לגלית וממילא גם לא את העובדה שדוד הרג את גלית. כתוצאה מכך רשימת בני הרפא וגיבורי ישראל שהרגו אותם בספר דברי הימים א', פרק כ פסוקים ד-ח נראית כדלקמן:

הבן המפלצתי

הגיבור שהרגו

סיפי

סבכי החושתי

איש מידה בעל ששת האצבעות

יהונתן בן שמעא אחי דוד

לחמי אחי גלית הגתי

אלחנן בן יעיר

גלית הגתי, אחיו של לחמי

          ?

אם נצרף את כל האזכורים הללו, תוך איחוד השמות הדומים, ונוסיף למרקחת את דוד בן ישי, נקבל את התמונה הבאה:

הבן המפלצתי

הגיבור שהרגו

סף/סיפי

סבכי/סיבכי החושתי

איש מדון/מידה בעל ששת האצבעות

יהונתן בן שמעי/שמעא

לחמי אחי גלית הגתי

אלחנן בן יעיר

גלית הגתי

דוד בן ישי או אלחנן בן יערי אורגים

ישבי שמשקל קינו שלוש מאות נחושת

אבישי בן צרויה

שני המקורות מעניקים להרפה/הרפא רק ארבעה בנים ולכן עלינו למצא זוג שמות נרדפים בעזרתם ניתן יהיה לאחד שני בנים מפלצתיים ולצמצם את הרשימה לארבעה אויבים בלבד. ברור שלא ניתן להצמיד שני אחים שמופיעים באותה רשימה ולכן, אם נרצה שלא לחרוג ממכסת ארבעת הבנים, נהיה חייבים להניח שלחמי וישבי הם שמות נרדפים לאותו אדם, כלומר, שארבעת בניה של הרפה/הרפא הם: סף/ספי, איש מדון/מידה, לחמי/ישבי וגלית.

גם בזאת לא תמו כל בעיותינו והסתירות מזדקרות מייד לעיין: את ארבעת האחים הרגו ששה גיבורים ישראלים שונים אבל כל אחד מהישראלים הרג רק אויב אחד. שני גיבורים, דוד בן ישי ואלחנן בן יערי, הרגו את גלית ושני גיבורים, אלחנן בן יעיר ואבישי בן צרויה, הרגו את לחמי/ישבי. ולבסוף, אם אלחנן בן יעיר הוא בעצם אלחנן בן יערי אזי יש לייחס לו לא רק את הריגתו של גלית אלא גם את קטילתו של לחמי/ישבי אחיו של גלית.

הפרשנים, בקקופוניה מושלמת, ניסו להתעמת עם המוקשים שרוח הקודש זרעה בפסוקים ופרשנויותיהם חלוקות זו על זו בצורה שאינה ניתנת לגישור: רש"י קובע שאלחנן בן יערי הוא שמו הנרדף של דוד בן ישי ולכן אין כל סתירה בין הפסוקים האומרים שדוד הרג את גלית לפסוקים האומרים שאלחנן הרג את גלית.[כד]

הרד"ק, לעומתו, לא מצא טעם להצמיד את דוד לאלחנן ולכן הוא בחר להתעלל במילה 'אֵת' בפסוק 'וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי' ולפרשה במשמעות של 'את מי שהיה עם', כלומר, אלחנן הרג את מי שהיה עם גלית וכיוון שסביר להניח שעם גלית היה אחיו הרי שאלחנן הרג רק את לחמי אחי גלית בעוד שאת גלית עצמו הרג אך ורק דוד.[כה]  

רש"י, במקום אחר, מנסה גישה חדשה וקובע שגלית הגתי אינו גלית הפלשתי ולכן ניתן להרגע ולהניח שדוד הרג את גלית הפלשתי בעוד שאלחנן, שלצורך זה כבר אינו חייב להיות דוד עצמו אלא רק אחד מגיבוריו, הרג את גלית הגתי.[כו]  גם כאן הרד"ק אינו מוכן לשתף פעולה ולדעתו גלית הפלשתי הוא אכן גלית הגתי ודוד היה זה שהרגו בעוד שאלחנן, כאמור לעייל, הרג רק את אחיו.[כז]

כל הפרשנויות הללו אינן מצליחות להסיר את הבעיות מסדר היום שהרי אם, כדברי רש"י, אלחנן הוא שמו הנרדף של דוד אזי אלחנן אינו יכול להיות שמו הנרדף של אבישי בן צרויה שהיה אחיינו של דוד ומייד מתעוררת סתירה בין הפסוק שקובע כי אבישי בן צרויה הרג את ישבי/לחמי לבין הפסוק שקובע שאת הלוחם הפלשתי הזה הרג דווקה אלחנן בן יערי. מאידך, אם צודק הרד"ק ואלחנן בן יערי/יעיר אינו דוד בן ישי אזי בהכרח חייבים לזהותו עם אבישי בן צרויה אבל אז יסתבר שאלחנן/אבישי הרג את ישבי ולפסוק 'וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים' אין למעשה כל ביסוס במציאות שכן את גלית כזכור הרג דוד בן ישי.

מסתבר שאין שום פרשנות, נועזת ככל שתהא, שתצליח להתעמת בו זמנית עם כל הסתירות שמצאו את דרכן לכתבינו הקדושים וסתירות אלה צריכות לעמוד לגורלן עד שיבוא אליהו התשבי ויתרצן.

ילדיה של מיכל העקרה

גם אם הרבנים הרשו לאל להמיר בחופשיות בן משפחה אחד בבן משפחה אחר עדיין נאלץ להתעמת לעיתים עם תירוצים שפשוט מזלזלים בכל יסוד מקודש של ההגיון האנושי. דוד היה יכול להקריב לגבעונים את חמשת בני מיכל העקרה רק אם הכתוב החליט להחליף בין האם הטבעית, מירב בת שאול, לבין אחותה, מיכל, שלדעת הפרשנים טיפלה בילדים וגידלה אותם. הבעיה היא שהפסוק הבעייתי מצין במפורש שמיכל ילדה את חמשת הילדים לבעלה של מרב וההגיון הרבני מחייב אותנו להניח שמירב למעשה ילדה את ילדיה בסתר בעוד שאחותה מיכל הסתגרה עם גיסה בחדר השינה קבל עם ועדה.

בעל ספר שמואל, בתארו כיצד ניתנה לדוד הזדמנות פז להפטר משבעה טוענים פוטנציאליים לכתר המלוכה, מספר שהמלך הצדיק מסר לגבעונים בנוסף לבני שאול שנולדו לו מפילגשו, רצפה בת איה, גם את חמשת בניה של מיכל בת שאול. למרבה המבוכה, אותו מחבר עצמו קבע חמשה עשר פרקים קודם לכן שלמיכל בת שאול כלל לא היו לילדים:

וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.

(שמואל ב' כא:ח)

וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

(שמואל ב' ו:כג)

האם אשה שלא ילדה ילדים עד יום מותה יכולה לאבד חמישה מהם ביום אחד? על פי המקובל והמוסכם היינו מצפים מדוד שיקריב לגבעונים את חמשת בני מרב הפוריה ולא את ילדיה של מיכל העקרה. זאת ועוד, עדריאל בן ברזילי המחולתי היה דווקה בעלה של מרב, בתו הגדולה של שאול, ולא של הבת הצעירה, מיכל, כפי שאנו לומדים מהפסוק:

וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה.

(שמואל א' יח:יט)

לאור ממצאים אלה חובה עלינו להכנע לצו ההגיון ולהניח שבעל ספר שמואל פשוט התבלבל בין שתי האחיות וברגע של פיזור דעת הוא החליף את מרב באחותה מיכל. עם זאת, ההגיון יכול לצוות את אשר יעלה על ליבו אבל הוראותיו לעולם לא תשכנענה את הרבנים. רוח הנבואה אינה מתבלבלת וכתבי הקודש תמיד משקפים רק את האמת המוחלטת ולכן לא נותרה להם כל ברירה אלא להשתמש בתירוץ המקובל:

מה שנאמר 'חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל' - בני מירב היו אלא שגדלה אותם מיכל ונקראו על שמה. ומוכיח זאת הכתוב 'אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי' ומיכל לא הייתה אשת עדריאל אלא מירב הייתה אשתו.

(רד"ק על שמואל ב' כא:א)

כלומר, המחבר לא טעה ולא התבלבל, הוא רק העדיף להסתמך על העובדה הנסתרת שמיכל גידלה את ילדיה של מרב ולקבוע שהמקרא, כהרגלו, התייחס לאשה המגדלת כאילו הייתה האם הביולוגית.

האמנם? אם הכתוב היה נעצר אחרי 'וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל' היינו אולי מצליחים לכפות על עצמנו את הפרשנות הרבנית. למרבה הצער והמבוכה, הפסוק אינו מוכן להסתפק בנוסח המקוצר והוא מתעקש להוסיף עוד שש מילים - 'אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי' ותוספת זאת משנה את התמונה מקצה אל קצה. במקרים אחרים בהם הכתוב מבלבל בין בני המשפחה אנו נדרשים להניח שהמספר התנכי מאמץ את נקודת המבט של מתבונן מהצד שאינו מכיר את העובדות לאשורן. מתבונן זה יראה מבוגר מגדל ילד ולכן הוא יניח לתומו שהמבוגר הוא ההורה הביולוגי של הילד אף שלמעשה אותו מבוגר הוא הסבא, הסבתא או אחד מדודיו או דודותיו של הצעיר. אם נאמץ קו מחשבה זה גם למקרה שלפנינו נהיה חייבים להודות שמתבונן מהצד היה נוהג לראות את מיכל בת שאול נכנסת מידי ערב לחדר השינה של עדריאל בן ברזילי המחולתי ומכאן מסקנתו הבלתי נמנעת שמיכל נהגה לשכב עם עדריאל, להתעבר ממנו ולהוליד את ילדיו אף שבפועל הילדים הללו נולדו בסתר לאשתו החוקית של עדריאל, היינו לאחותה של מיכל, מרב בת שאול.

 תגובתו של יצחק א.

אדם דתי בשם יצחק א. ניסה להפריך את הטיעונים שהעליתי בפרק זה. כאן אני מביא את מכתבו ואת תשובתי הכללית. את התייחסויותיי המפורטות לטיעוניו אני מביא כתגובה בסוף כל מאמר אליו הוא התייחס וניתן להגיע אליהם באמצעות הקישורים במכתבו של מר א.

עדי אביר,

ראיתי שכתבת תחת כותרת "מבוכות תנכיות"  שאלות על שמות נרדפים בתנ"ך, כשאתה סבור ש"גילית" סתירות ש"מוכיחות" שספרי התנ"ך נכתבו ע"י בני אנוש רגילים והסיבה לחילופי הגרסאות הוא מפני שהיו "תעודות שונות", אז כתבתי לך כמה תשובות בקיצור, למעשה התשובות לא מיועדות כ"כ אליך, אך בכל זאת שלחתי לך, אם אתה רוצה אתה יכול להגיב. רק בבקשה תעמוד מאחורי הטענה המרכזית שלך בלי להעביר נושא, אתה טוען שיש סתירות בתנ"ך עצמו, אל תתחיל להתבסס לא על חז"ל ולא על מפרשים, תתמודד עם התנ"ך.

אם בתנ"ך אין סתירות רק נשארה לך שאלה למה חז"ל פירשו כך ולא אחרת, זו אומנם שאלה חשובה, אך בפירוש שונה ממה שהצגת בהתחלה .

יצחק

הפרכותיו של יצחק לסתירות שתיארתי במאמרים בפרק זה הינם:

א.

למאמר 'אביו של קורח':

יצהר או עמינדב?

מן הסתם כשעזרא כתב את ספר דברי הימים הוא השתדל לאסוף ולקבץ לפני כן את כל המסורות וספרי היוחסין, והיה לו הרבה מידע על שמות האנשים וכינוייהם, זה בהחלט מוסיף מידע על הדמות אם היה לו שם נוסף, הרבה פעמים אדם נקרא בשם מסויים ע"ש מאורע (עי' למשל עשו הוא אדום). במקרה שלנו אפשר להסביר שעזרא העדיף להשתמש בשם "עמינדב" משום כבודו של יצהר, שלא לייחס אליו באופן פרטני את קורח שהיה רשע.

ב.

למאמר 'אביו של זרובבל':

פדיה או שאלתיאל?

בזמן התנ"ך לא היו משתמשים בשמות משפחה, והדרך להבדיל בין אנשים הוא ע"י שאומרים "פלוני בן פלוני". יכולות להיות סיבות רבות למה לפעמים קראו לאדם על שם סבו ולא על שם אביו. למעשה זרובבל היה נקרא בפי העם "בן שאלתיאל", מאיזו סיבה שתהיה (יכולות להיות סיבות רבות), אך כשבאים לייחסו מזכירים את אביו האמיתי.

אפשר לפרש בפסוקים שפדיה ושאלתיאל היו אחים (לא הבנתי איך ניסית לדחות את זה), וגם לפדיה היה בן שקראו לו זרובבל וגם לשאלתיאל.

ג.

למאמר 'אבותיו של שאול':

אביו של קיש - נר או אביאל?

אביו של קיש נקרא שמו נר, אלא שהוא רצה לקרוא לאחד מילדיו בשם זה, זה דבר לא אפשרי שיקראו לאב ולבן באותו שם, ולכן מה שהיה נהוג במקרים כאלו שהאב משנה את שמו. ולכן שינה נר את שמו לאביאל.

ד.

למאמר 'אמם של אבים ואסא':

מעכה בת אבשלום או מיכיהו בת אוריאל?

אמו של אבים היתה נקראת מעכה בת אבשלום, והוא גם לקח אשה שקראו לה בשם זה, בשביל למנוע בלבול בשמות (וביחוד במשפחת המלוכה) החליפו את השם של אם אבים למכיהו בת אוריאל במקום מעכה בת אבשלום.

ה.

למאמר 'אמו של אחזיהו':

בת אחאב או עתליה בת עמרי?

א) כבר כתבתי לפני כן (אות ב) שהיה נהוג לקרוא אדם "פלוני בן פלוני" במקום שם משפחה, לפעמים קראו בשם הסב מכל מיני סיבות אפשריות, זה היה השם, לא הייחוס, היא היתה בת אחאב ונקראת "עתליה בת עמרי".

ב) יתכן שיהורם נשא שתי נשים מבית אחאב, בת של אחאב ובת של עמרי.

ו.

למאמר 'חותנו של משה':

אין בתנ"ך שום סתירה, ככהן מדין היה נקרא רעואל, משה כינה אותו יתרו, היו לו שני בנים לאחד קראו חובב, ולאחד קראו חבר הקיני,  המקרא קורא לאח של הכלה חותן ולא רק לאבי הכלה. כ"ז ע"פ פשט.

ז.

למאמר 'ילדיה של מיכל העקרה':

מרב אחות של מיכל מתה בגיל צעיר, והשיאו את אחותה מיכל לעדריאל המחולתי והיא ילדה לו חמשה בנים, לאחר מכן נתנה לפלטי בן ליש.

ח.

למאמר 'נשותיו של עשו':

לעשו היו בסה"כ ארבע נשים בימי חייו, בתחילה נשא את יהודית בת בארי ובשמת בת אלון, אח"כ נשא את בשמת בת ישמעל, בשלב זה, יהודית יוצאת מהתמונה, שמה של בשמת נהפך לעדה ובמקומה מחלת קרויה בשמת, אח"כ מצטרפת אשה נוספת - אהליבמה בת ענה.

ביאור הענין, הרקע לנשיאת מחלת בת ישמעאל "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו", כלומר, הוא לוקח את מחלת כאשה מועדפת במקום נשיו הקיימות, דבר זה גורם ליהודית לעזוב, הוא משנה את שמה של בשמת לעדה ושל מחלת לבשמת, דבר זה מחזיר אותנו לפרשת בראשית "שם האחת עדה ושם השנית צלה" ופרש"י "עדה.. ע"ש שמגונה ומוסר מאצלו, עדה תרגום של סורה, צלה ע"ש שיושבת תמיד בצלו", כאן ממש אותו דבר, בתחילה נקראת בשמת בת אלון בשם "בשמת" ע"ש שהיתה מבושמת ומטפחת, עכשיו שלקח עשו אשה אחרת במקומה ובשמת שוב אינה רצויה, לא יאה לה השם בשמת אלא עדה, ולמחלת שהיא האשה המועדפת נאה השם בשמת תחתיה.

ט.

למאמר 'גבורי דוד ובני ערפה':

אלחנן בן יעיר הרג את לחמי שהיה אח של גלית הפלישתי, כנראה שהיה דומה לו מאוד (אולי אחיו התאום), ולכן הפסוק בדברי הימים מזכיר דוקא עליו שהוא אחי גלית הגיתי (היינו הפלישתי), אין פלא אפוא שלאחר מיתת גלית הצמידו ללחמי אחיו את השם גלית כי הוא היה גלית השני, אך הפסוק בדברי הימים כתב את השם האמיתי "לחמי"

בשמואל ב כתוב "ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גלית הגיתי", די ברור שאין שם כזה "יערי אורגים" וזה רק כינוי שהצמידו לו על דרך השנינות ע"ש שהרג את לחמי, כי הוא היה נקרא אלחנן בן יעיר מבית לחם, וע"ש שהוא הרג את לחמי שבידו היה עץ כמנור אורגים, רמזו זאת בשמו, במקום "בן יעיר" "בן יערי אורגים" כלו' עצי אורגים, וקראו לו בית הלחמי כי באמת היה מבית לחם וזה מרמז שהרג את לחמי, ואח"כ כתב "את גלית הגיתי", ומי לא יודע שדוד כבר הרג מזמן את גלית, אלא שזה היה אחיו ממלא מקומו והיה מכונה גלית, ושמו האמיתי היה לחמי וזה כבר נרמז בפסוק, כך ששני הפסוקים משלימים זה את זה.

תשובתי הכללית ליצחק א.:

יצחק,

תודה על התייחסותך העניינית לדברים שכתבתי. על טיעונייך הפרטניים אענה לך במאמרים עצמם אבל הרשה לי להקדים בהתייחסות כללית:

נראה לי שההסברים שהבאת הם לא יותר מניחושים שלדעתך מסוגלים להסביר את הסתירות שהעליתי במאמרים אף שאין לך שום דרך לאמת את נכונותם. לשם דוגמה, אתה טוען שעזרא הסופר החליף את השם יזהר בשם עמינדב משום כבודו של יצהר. יש מי שיחשוב שההסבר הזה הוא הגיוני ויש מי שיחשיבו לאבסורדי אבל כיוון שאיש אינו יודע מה בדיוק עבר בראשו של עזרא איש גם אינו מסוגל להבטיח שזאת אכן הסיבה האמתית לקיומם של שתי ההתייחסויות הסותרות: 'וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי' ו'בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנו'.

אתה למעשה נוקט בשיטה ששירתה את הרבנים במשך מאות בשנים. הם לא ידעו מה באמת מסתתר מאחורי הפסוקים המקראיים אבל הם הניחו שגם קוראיהם אינם יודעים את האמת לאשורה ולכן הם הרשו לעצמם להעלות כל סברה שעלתה על דעתם בהנחה שאיש לא ירצה, ולא יוכל, לתפוס אותם בקלקלתם.

עם זאת, יש סברות הגיוניות יותר, יש סברות הגיוניות פחות ויש סברות שסותרות פסוקי מקרא מפורשים. בדפי המאמרים אני אנסה להפריך את סברותיך על סמך הפסוקים וההגיון הבריא ואם אצליח אוכל להמשיך לטעון שהתורה נכתבה על ידי בני אדם שלפעמים התבלבלו, לפעמים טעו ולפעמים הסתמכו על מקורות שונים. מאידך, אם יסתבר שקשה לי להפריך חלק מסברותיך אאלץ להודות שהצלחת להעלות הסבר לגיטימי אלטרנטיבי לסתירה ספציפית זו או אחרת והכבוד שאני רוחש לך רק יגבר.

עדי אביר