Skip to content

1VSDAT

שלישי, 03 אוגוסט 2010 21:07

סטיות תיאולוגיות

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
חכמי התלמוד דרשו מפסוקי התנ"ך את רבבות המצוות וההלכות שהם המיטו על עם ישראל ושומרי האמונים למדו לקדש את ההוראות הרבניות ולא לסטות מהן ימינה או שמלאה. מוזר, אם כן, לגלות שדווקא דמויות המופת התנכיות, והאל בראשן, לא תמיד הקפידו על קלות כחמורות ובמקרים לא מעטים הם פעלו בסתירה מוחלטת לתכתיבי המקרא.

 

 

פרקי המאמר

 

האל וקורבנות אדם

שיני הבנים תקהינה

פסלים ותמונות

איומיו של האל

בשר בחלב

 

 

 

 

 

האל וקורבנות אדם

 

 

 

בציווי האלוהי 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' ניתן לשים את הדגש על המילה 'וּמִזַּרְעֲךָ' ולפרש את הדברים כאיסור על הקרבת קורבנות אנושיים אבל בדיקה קצת יותר יסודית תשכנענו שאת הדגש יש לשים על המילה 'לַמֹּלֶךְ' וכוונת המחוקק הייתה להרחיק את הקורבנות, התרומות, המעשרים ומתנות הכהונה מכוהניהם של האלים המתחרים ולכוונם ליעד נכון יותר - כוהניו של האל היהודי.

 

אלוהיהם של העמונים נקרא מולך ולומדים זאת מהפסוק:

 

 

אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.

 

(מלכים א' יא:ז)

 

 

לא לגמרי ברור באילו תנאים ובאילו נסיבות אבל נראה שהאל מולך דרש קורבנות אדם ובטקסי הפולחן שלו נהגו להעביר ילדים באש התופת. נוהג זה חרה בעיני אלוהי ישראל והוא אסר, במילים שאינן משתמעות לשתי פנים, להעביר את הבנים והבנות באישו של המולך:

 

 

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.

וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

 

(ויקרא כ:ב-ה)

 

 

חומרת העבירה כה גדולה עד שהתורה מצאה לנכון לחזור על האיסור פעמיים נוספות. פעם אחת כשאמרה:

 

 

וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה.

 

(ויקרא יח:כא)

 

 

ופעם שניה כשהדגישה:

 

 

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

 

(דברים יב:לא)

 

 

האיסורים הללו מבליטים את הסלידה האלוהית מפולחן המולך אבל בהכירנו את הנפשות הפועלות עלינו לשאול: מה בדיוק העלה את חרון אפו של האל – אכזריות הפולחן או עצם העבודה הזרה? האם האל סולד משריפת ילדים או שפולחן המולך הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לטקסים פסולים שפוגעים במונופול האלוהי ובהכנסותיהם של המשרתים בקודש? במילים אחרות, האם בראש מעייניו של האל עומדים הפעוטות המועברים באש או הזכויות שנשללות מכוהניו כל אימת שעובדי העבודה הזרה מפנים את קורבנותיהם, מעשרותיהם ותרומותיהם למקדשיהם של האלים הזרים?

 

את ההנחה שחרון אפו של האל מתלקח בעקבות העוול שנעשה לילדים חפים מפשע נוכל לשלול על הסף לאור סיפור אחר שהשתמר במקורותינו:

 

 

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי.

וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהֹוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה.

וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיָדוֹ.

וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת.

 

(שופטים יא:ל-לד)

 

 

יפתח נודר שאם יהוה יעזור לו לנצח את בני עמון הוא יעלה לעולה את מי שיצא ראשון מדלתות ביתו. האל הכל-רואה וכל-יודע ידע שבתו של יפתח תצא ראשונה מדלתות הבית ותוקרב לו כעולה ובכל זאת הוא מסכים בשתיקה, גם אם לא ברצון, לקבל את הקורבן האנושי. אל שאמת סולד מקורבנות אדם יכול היה למנוע את יציאת הבת מדלתות הבית או לשלוח מלאך שיעצור את המאכלת ויחליף את הנערה התמימה באיל שנלכד בסבך. במיתולוגיה היוונית אגממנון נאלץ להקריב את איפיגניה, בתו, משום שהאלה ארטמיס לא הייתה מוכנה להסתפק באף קורבן אחר אבל האל היהודי אינו אמור להתעקש על קורבנות אדם והיינו רוצים לחשוב שהוא מוכן להסתפק גם בעולה אחרת. מההסכמה בשתיקה לקורבן הדמים אנו חייבים להניח שלאל אין התנגדות עקרונית לקורבנות אדם אף שהוא מעדיף קורבנות מהם גם כוהניו יכולים ליהנות.

 

למסקנה דומה יגיע גם כל מי שיתעלה מעבר למוסרי ההשכל העמוקים ויתבונן בסיפור עקידת יצחק בעיניים בלתי משוחדות. האל, בצוותו על אברהם אבינו:

 

 

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

 

(בראשית כב:ב)

 

 

למעשה יוצר תקדים ופותח את הדלת בפני קורבנות אדם עתידיים. במקרה של האב הצדיק ובנו ישר הדרך הוא אמנם החליט ברגע האחרון לוותר על הקורבן האנושי אבל מי כף לידינו יתקע שגם ילדים אחרים היו זוכים לאותה מחילה? ברגע שהאל בחר שלא לפסול מראש את האפשרות שילד יכול לשמש כקורבן הוא יצר תקדים עבור כל מי שירצה לפרש את מעשהו כהיתר כללי להקרבתם של בני אנוש בכלל וילדים קטנים בפרט. אדרבה, העובדה שהאל אמר 'וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה' ולא 'וזרוק אותו מצוק גבוה' מלמדת שהמרומים ניסו לשוות לדרישה אופי הגיוני ולגיטימי. הציווי 'זרוק את בנך מצוק גבוה' היה מעורר מייד סדרה של חשדות, שהרי מי שנראה במבט ראשון כמו אלוהים יכול באותה מידה להיות גם סתם מתחזה אבל ההוראה 'וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה' משתלב יפה עם שאר הציוויים האלוהיים והעובדה שאברהם לא פקפק במקורו של הציווי מלמדת שהדרישה להעלות את בנו לעולה לא נראתה לו חריגה או מוגזמת.

 

כאן כדאי להיעצר ולשאול כיצד אברהם בעצם ידע שהדובר הוא באמת בורא השמיים והארץ ולא סתם שטן מתחזה שמציג את עצמו כאלוהים? הפסוק אומר רק:

 

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

 

(בראשית כב:א)

 

 

וקשה להבין איך אברהם ווידא שהדובר הוא באמת האל האחד והיחיד. אנחנו לא היינו ממהרים לשחוט את בננו יחידנו בעקבות ציווי שניתן לנו במהלכו של חלום ולכן יש להניח שאברהם ראה דבר מה ששכנע אותו שהוראה האכזרית אכן באה מהמרומים ולא מדמיונו הקודח של מי שמתייסר בנדודי שינה או קלקולי קיבה. איזו הוכחה שכנעה את אברהם? האם הציווי הנורא הונחת עליו בעת שהוא ואלוהיו שוחחו פנים אל פנים? האם גם הוא, בדומה להרבה רבנים חשובים בעידן התלמוד, שמע בת קול בוקעת מהשמיים? האם אברהם ראה את הדמות העשויה מזוהר של רבי סעדיה גאון או שהיה זה הבזק של השגה שגרם לו לכבול את בנו האהוב ולקחת אותו להר המוריה? כך או כך, דרושה מידה גדושה של תמימות בכדי לרוץ ולשחוט את בנך מבלי לברר היטב שלא מדובר כאן בהפרעה רפואית, מעשה קונדס, חזיון אור-קולי או עוד התערבות מטופשת בין האל לשטן.

   

אברהם, אביו של הילד שבקרוב יוקרב לעולה, אינו ידוע כמי שהיסס להתווכח עם אלוהיו. בעבר כבר מצאנו אותו עומד על המקח עם האל הכועס ומשכנע אותו לרחם על סדום אם ימצאו בה חמישים, ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים ואפילו רק עשרה צדיקים[א] אבל בסיפור זה טענותיו מסתתמות והוא ממהר לבצע את הציווי האיום לא כל הרהור, ערעור או דיון נוסף.

 

מה היה טבעי יותר מאשר להפעיל שנית את כוח השכנוע האגדי ולשאת ולתת על גורל בנך יחידך אשר אהבת? אברהם הרי לא היה אמור לדעת שהאל בוחן את אמונתו ולכן הדבר הטבעי ביותר היה להפנות את תשומת הלב האלוהית לעובדה שמדובר בדבר תועבה ואין שום סיבה לא להסתפק בקורבן פחות שנוי במחלוקת, דוגמת האיל שזה עתה נאחז בסבך בקרניו. העובדה שאברהם קיבל עליו את הדין וויתר על הוויכוח מוכיחה כאלף עדים שהוא לא מצא כל פסול בקורבנות אדם ולפי דעתו האל היה רשאי לדרוש שיעלו לו ילד לעולה כל אימת שהרצון עלה לפניו.

 

הלגיטימיות של קורבנות האדם שבה ונרמזת גם בהזדמנות אחרת: האל, שהרג את כל בכורי מצריים והציל את כל בכורי ישראל, מצא לנכון לפצות את עצמו וציווה על משה:

 

 

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.

 

(שמות יג:ב)

 

 

בכורי ישראל היו אמורים להינתן לאל וכמו כל הבהמות שהוקדשו לאל גם הם היו אמורים לעלות על המזבח אבל האל בחסדיו הסכים להמיר את בכורי ישראל בבני שבט לוי. משה ואהרון הבינו את הדברים כפשטם והחלו להכשיר את הלויים לייעודם החדש כקורבנות ליהוה:

 

 

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם.

וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ.

וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת.

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם.

 

(במדבר ח:ה-יא)

 

 

בני ישראל כבר סמכו את ידיהם על הכוהנים, כפי שנהוג לעשות לגבי כל קורבן אחר, כשברגע האחרון האל החליט להציל את בני השבט והפכם לנטל על כתפי הציבור. המרוחקים ממסורת ישראל יכולים אולי לטעון שאין להבין את הדברים באופן מילולי והלוויים מעולם לא היו אמורים לשמש כקורבנות אדם אבל כל מי שהשקיע את עצמו באוהלה של תורה יודע שהלוויים בהחלט עמדו בפני סכנה ברורה ומוחשית. רש"י, למשל, מסביר:

 

 

'וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' - לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם.

 

)רש"י על במדבר ח:ט)

 

 

ופירוש 'העמק דבר' מסביר ביתר פירוט:

 

 

וסמכו וגו'. שהיו הלוים כמו קרבן המכפר.... משה נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה.

 

(העמק דבר על במדבר ח:י)

 

 

מכל מקום, בני ישראל ראו את הלווים המטוהרים ומיהרו לסמוך את ידיהם עליהם מבלי להעלות על דעתם שיש פסול כלשהו בהעלאת בני אדם כקורבן ליהוה.  

 

לאור כל זאת אנחנו חייבים להניח שחרונו של האל אינו ניצת עקב שריפת הילדים דווקא אלא בגין העבודה הזרה כשלעצמה ומבחינתו אין זה משנה אם בני ישראל מעבירים בניהם ובנותיהם באש המולך או שהם עובדים את אלוהי הניכר בכל דרך אחרת. למעשה, הכתוב עצמו מעניק לכל הפולחנים הזרים משקל זהה באומרו:

 

 

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

 

(דברים יח:ט-יב)

 

 

ואנו חייבים להבין מכך שכל מי שהמעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, חובר חבר, שואל אוב וידעוני, דורש את המתים, הולך לעבוד אלוהים אחרים ו/או משתחווה לשמש, לירח וצבא השמיים מעלה עליו את אותה מידה של זעם אלוהי. מבחינתו של האל כל סוגי העבודה הזרה הם פסולים ואין הבדל בין אלו שמקריבים את ילדיהם למולך לאלו שמשתתפים בפולחנים אחרים שמתקיימים במקדשיהם של האלים הזרים. כולם חוטאים ב'עבודה זרה', היינו, נטילת הקורבנות, התרומות, המעשרים ומתנות הכהונה[ב] מידיהם של כוהני יהוה והעברתם לכוהנים שמשרתים במקדשיהם של האלים המתחרים.

 

 

 

שיני הבנים תקהינה

     

 

 

האל שאמר 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' הוא אותו האל שהמית את תינוקו של דוד כעונש על חטא אביו, העלים עיין מהריגתם הזדונית של שבעה טוענים פוטנציאליים לכתר והעניש את דוד עבדו בהריגתם של שבעים אלף נפשות חפות מפשע. 

 

האל שרק המוסר והצדק ניצבים מול עיניו קבע בצורה חד משמעית:

 

 

 

 

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

 

(דברים כד:טז)

 

 

 

ציווי זה קיבל משנה תוקף בדברי הנביאים:

 

 

 

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה.

כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.

 

(ירמיה לא:כח-כט)

 

 

 

וכן:

 

 

 

הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת ָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה.

 

(יחזקאל יח:כ)[ג]

 

 

 

חוש הצדק האלוהי השפיע גם על אמציהו מלך יהודה שהרג את המורדים באביו וחס על בניהם כפי שסופר:

 

 

 

וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יֻמָות.

 

(מלכים ב' יד:ו)[ד]

 

 

 

לאור כל ההצהרות והתקדימים קשה להבין מדוע בעל ספר שמואל בוחר לצטט לנו את דו-השיח הבא:

 

 

 

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהֹוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהֹוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת.

אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהֹוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת.

וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.

 

(שמואל ב' יב:יג-טו)

 

 

 

דוד מפתה אישה נשואה, מעבר אותה, גורם למותו של בעלה ומתחתן עימה אבל האל הרחום והחנון מחליט לסלוח לו ולהמית במקומו את תינוקו החף מפשע. כמה צדק הנביא: האב אכל בוסר ושיני בנו אכן לא קהו – למעשה, הם אפילו לא הספיקו לצמוח.

    

למחברו של ספר שמואל לא די בסתירה אחת להבטחה 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים' והוא החליט לתאר בפרוטרוט סיפור זוועה נוסף ששולל לחלוטין את משמעותו של הכלל היפה: רעב גדול היה בארץ ישראל במשך שלוש שנים רצופות. המלך דוד שואל ביהוה וזה מודיע לו שהרעב בא כעונש על כך ששאול הרג מספר גבעונים. זאת בהחלט סיבה מצוינת להרעיב את עם ישראל גם אם התנ"ך לא טרח לספר לנו מתי וכיצד יצא לשאול לפגוע בגבעונים. המחדל התנכי תוקן עד מהרה על ידי רש"י שסיפק שני הסברים: בעת ששאול הרג את הכוהנים בנוב[ה] הוא המית גם שבעה גבעונים: שני חוטבי עצים, שני שואבי מים, שמש, חזן וסופר. לחליפין, אין סיבה לא להניח שכוהני נוב סיפקו לגבעונים את מזונם וכששאול הרג אותם הוא גרם גם למותם של מספר גבעונים.[ו]

 

כך או כך, דוד קרא אליו את הגבעונים וביקש לדעת כיצד ניתן לכפר על העוול שנגרם להם. הסתבר לו שהגבעונים רצו נקמת דם, ולא פיצוי כספי, והם דרשו לקבל לידם שבעה צאצאים של שאול. דוד, בלית ברירה, נאלץ להסכים לדרישתם והוא נתן להם את שני הבנים שרצפה בת איה ילדה לשאול ואת חמשת בניה של מיכל/מרב בת שאול[ז]. הגבעונים נקמו את נקמתם, הרגו את שבעת החפים מפשע וזרקו את גוויותיהם למאכל עוף השמיים וחיית השדה[ח].

 

צאצאיו של שאול לא ביצעו שום פשע אבל האל, שמלכתחילה ידע איזה גורל אכזר מצפה להם, לא היסס להרעיב את בני ישראל ולגרום לכך שדוד יכפר על חטאי האב בהמתת הנכדים. כמו בהרבה מקרים אחרים, האל דורש נאה ואחר כך מוצא נסיבות מקלות שמתירות לו לעקוף את כל הצהרותיו היפות. בהחלט אסור להעניש בנים על חטאי אבות אבל אם הגבעונים דורשים נקמה, נו, זה כבר משהו אחר לגמרי ואין שום סיבה לא למסור לידיהם את שבעת הקורבנות התמימים, במיוחד אם תוך כדי כך יורדים מהבמה גם שבעה מתחרים פוטנציאליים לכס המלכות שנתפס בכוח על ידי דוד, עבדו הנאמן.

    

יש מי שינסה אולי לטעון שבניה של רצפה בת איה ובניה של מיכל בת שאול (או אולי מרב בת שאול) השתתפו בטבח הכוהנים בנוב יחד עם המלך ובניו הבוגרים אבל תירוץ זה יוסר מהשולחן ברגע שנזכור שבנותיו של שאול ניתנו לבעליהן רק במהלך ימי מלכותו של שאול[ט] ושאול מלך רק שנתיים, שנאמר 'בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל'[י]. בנתונים אלה הנכדים המסכנים לא היו יכולים להיות יותר מעוללים יונקי שד בעת ששאול הרג את כוהני נוב וממילא אין להאשים אותם בשום פשע שמצדיק את מותם האכזרי.

 

כיצד, אם כן, ניתן ליישב את מעשיהם של האל ונעים הזמירות עם ההבטחה 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ'? לנו זה נראה כמעט בלתי אפשרי אבל הרד"ק אינו מתקשה למצוא את ההתפתלות הגואלת:

 

 

 

כשאמר הכתוב 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת' לא דיבר אלא במיתה בידי אדם שאין לבית דין לענוש האב על הבן ולא הבן על האב אבל בידי שמים (מותר) כפי שכתוב 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי' והוא כאשר הבנים אינם צדיקים, כמו שאמרו: כשהבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וזו המיתה, אף על פי שהיתה בידי אדם, במצות האל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים.

 

(רד"ק על שמואל ב' כא:א)

 

 

 

בקיצור, לבני אדם אסור לפקוד עוון אבות על בנים אבל לאל דווקא מותר. הוא, כרגיל, אינו מחויב באמות הצדק והמוסר של החגבים שלרגליו. הבעיה היא שאת שבעת המוצאים להורג דוד בחר מתוך שמונה מועמדים אפשריים[יא] ובכך הוא הפקיע את זכות הנקם מידי האל, ניכס לעצמו את הזכות לקבוע מי לשבט ומי לחסד ושמט את הקרקע מתחת טענותיו של רד"ק. אם רק לשמיים מותר להמית בנים בעוון חטא אביהם כיצד זה שבסופו של דבר דוד הוא זה שקבע מי יחיה ומי ימות?

 

אם אין די בשתי הדוגמאות שפורטו לעייל, המתת בנו של דוד והריגת צאצאיו של שאול, בא בעל ספר שמואל ומראה לנו שאין צורך בקרבה משפחתית בכדי להיענש על פשעיו של אדם אחר. הסיפור המסופר בפרק האחרון של ספר שמואל ב' מתחיל בפסוק מבשר הרעות:

 

 

 

וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה.

 

(שמואל ב' כד:א)

 

 

 

כלומר, יהוה, מסיבה בלתי מוסברת, ממשיך לכעוס על העם ולכן הוא מסית את דוד וכופה עליו לערוך מפקד של בני השבטים. עריכת מפקד, אפילו אם היא באה בהסתה אלוהית, היא חטא חמור שמצדיק את הענשתו של המלך החוטא:

 

 

 

וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֶה דָוִד לֵאמֹר.

הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהֹוָה שָׁלשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.

וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהֹוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה.

וַיִּתֵּן יְהֹוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

 

(שמואל ב' כד:יא-טו)[יב]

 

 

 

האל הכועס מאפשר לדוד לבחור אחד משלושה עונשים אלטרנטיביים: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מנוסה או שלושה ימי דבר. המלך אינו מעוניין לבלות את שלושת החודשים הבאים בדרכים מאובקות ולכן הוא בוחר להפקיד את גורלו בידיו של אב-הרחמים וזה אינו מהסס אפילו לרגע ופותח בשלושה ימי קטל במהלכם עם ישראל מכפר על עוולות מלכו בשבעים אלף הרוגים. שבעים אלף הרוגים! גברים קשי יום שלא יצאו עוד לשדות להביא אוכל למשפחותיהם הרעבות, נשים שלעולם כבר לא יוכלו להניק את עולליהן, נערות מסורקות למשעי שעדיין לא הספיקו לחלום את חלומות האהבה, נערים שלא יגשימו אף אחת מהתקוות שגאו בליבם ותינוקות תמימים שעדיין לא טעמו את טעמו המתוק של החטא. שבעים אלף גברים, נשים, זקנים וטף שמר גורלם המליך עליהם מלך שהוסת לערוך מפקד אסור. שבעים אלף איש שנפגעו ממחול השדים של דוד ואלוהיו. שבעים אלף איש ששבים ומוכיחים שהגבורה אינה בוחלת בענישה קולקטיבית ומבחינתה אין שום סיבה שלא להרוג חפים מפשע בגין עוונם של אחרים.

 

 

 

 

פסלים ותמונות

 

 

 

האל אסר עלינו לעשות פסלים ותמונות שמתארים את היצורים שנמצאים בשמים ממעל, בארץ מתחת ובמים אשר מתחת לארץ אבל האיסור הזה כנראה לא כל כך הפריע למשה ושלמה שקישטו את המשכן והמקדש במגוון יפה של דמויות שמימיות וארציות.

 

בדיברה השנייה אנו מוצאים ציווי ברור וחד-משמעי:

 

 

 

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

 

(שמות כ:ד)

 

 

 

והדעת נותנת שניסוח כה פסקני היה אמור להרחיק מעלינו לצמיתות את כל הפסלים והתמונות שנועדו לתאר דמויות שמימיות, ארציות או תת-ימיות כלשהן. מפליא, אם כן, שעוד בטרם גמרו ליפול ארצה הנתזים האחרונים משני לוחות הברית אנו כבר מוצאים את האל מצווה:

 

 

 

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.

וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו.

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.

 

(שמות כה:יח-כ)

 

 

 

למה? מה קרה? האם הכרובים אינם יצורים שמימיים שאסור לחקקם ולציירם? כיצד אפשר לאסור משהו ומייד לצוות על עשייתו? האם המרומים אינם מתחשבים בבלבול שהם יוצרים בקרבנו?

 

מסורת ההתעלמות מהציווי המפורש נמשכה גם בימי שלמה המלך:

 

 

 

וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ. וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו.

וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים.

קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי.

וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף.

וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב.

וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן.

וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב.

(מלכים א' ו:כג-כט,לב)

 

 

 

הפסוקים האחרונים אינם נהירים די צרכם והמפרשים, בכדי שלא נתעלם מהחטא שנוסף על הפשע, מיהרו להסבירם:

 

 

*

'פִתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים' - חקוקי צורת כרובים ודקלים וחבלים ופרחים.

 

(רש"י על מלכים א' ו:כט)

 

 

 

 

*

'קָלַע' - שם במשקל דקדוקי 'פעל' ופירושו ציור. רוצה לומר, כי סביב הבית צייר ציורים כרובים מפותחים לא שהיו בולטין.

 

(רד"ק על מלכים א' ו:כט)

 

 

 

 

*

'קִירוֹת הַבַּיִת' - הם הצלעות שבפנים. 'מֵסַב קָלַע' - מסובב בציורים, וחוזר ומפרש מה היו הציורים, ואמר שהיו פתוחי ציורי כרובים וגומר.

 

(מצודות דוד על מלכים א' ו:כט)

 

 

 

לשלמה כנראה לא היה די בפסלי הכרובים, בפיתוחי הכרובים ובציורי הכרובים ולכן הוא החליט להוסיף להם עוד אי אילו פסלים ותמונות שתיארו יצורים שנמצאים בשמים ממעל או על הארץ מתחת:

 

 

 

*

עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה.

 

(מלכים א' ז:כה)

 

 

 

 

*

וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל הַשְׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד.

 

(מלכים א' ז:כט)[יג]

 

 

 

 

*

וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל ומִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב.

 

(מלכים א' ז:לו)[יד]

 

 

מי, אם כן, היא הדמות הדומיננטית והקובעת - האל שאסר פסלים ותמונות של חיות או משה ושלמה שבחרו לקשט את המשכן והמקדש דווקא בפסלים ותמונות אסורים?

 

 

 

 

איומיו של האל

 

 

 

האל איים להרוג את האדם הראשון אם יאכל מעץ הדעת. אדם הראשון המרה את פי אלוהיו ולכן האל נאלץ להמיתו עוד לפני יום הולדתו התשע מאות ושלושים ואחד. אנו אולי מתקשים להבין מדוע האל מימש את איומו מאות שנים לאחר שהאדם הראשון המרה את פיו אבל לרבנים היה ברור שלבעיה חייב להיות הסבר פשוט ולכן הם העלו שלושה תירוצים שונים שכרגיל פותרים את הקושי על חשבון כבודו השדוד של האל.

 

על פניו האיסור לאכול מעץ הדעת אינו יכול להיות יותר ברור:

 

 

 

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

 

(בראשית ב:יז)

 

 

 

אבל למרות האיסור המפורש האדם הראשון התפתה בסופו של דבר לאכול מפרי העץ האסור:

 

 

 

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

 

(בראשית ג:ו)

 

 

 

אנו היינו מצפים מהאל שכל דבריו אמת שיוציא לפועל את איומו וימית מייד את האדם שזה עתה שם את מצוותו ללעג ולקלס אבל אל דאגה, באגדות היגיון לעולם אינו פוגם בשטף הסיפור. האיום האלוהי שהדהד בחללו של גן העדן לא מנע מאדם הראשון לחיות עוד מאות שנים רבות ולמות בשיבה טובה רק בגיל תשע מאות ושלושים:

 

 

 

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

 

(בראשית ה:ה)

 

 

 

המבוכה מחריפה שבעתיים כשמסתבר שהדמות האמינה היחידה בכל הסיפור הוא דווקא הנחש שאמר לחווה:

 

 

 

... לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

 

(בראשית ג:ד-ה)

 

 

 

האדם הראשון בחר להתעלם מהמצווה האלוהית ולאמץ את דברי הנחש. ההימור הצליח ובמקום להיענש על חטאו הוא זכה לראות שמונה דורות מיוצאי חלציו ולמות שבע ימים והישגים בגיל תשע מאות ושלושים. מהו מוסר ההשכל של הסיפור המוזר? האם כולנו צריכים להבין שאת אריכות הימים נוכל להשיג אם נלך בדרכו של האדם הראשון ונתעלם ממצוותיו המפורשות של האל?  

 

הרבנים לדורותיהם לא יכלו כמובן להתעלם מהמבוכה והתפתלויותיהם שופכות אור לא רק על סוגית דחיית עונשו של האדם הראשון אלא גם על חייהם הקשים של הפרשנים והתלאות שעומדות בפני כל מי שרוצה לרדת לסוף דעתם.

 

לכאורה, הבעיה נפתרה כבר על ידי חכמי התלמוד שרמזו על האפשרות שלולא חטא האדם הראשון באכילת פרי עץ הדעת הוא לא היה מת לעולם:

 

 

 

אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון ....

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון?

אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה


(שבת נה:א, וראה גם ויקרא רבה כז:ד וקוהלת רבה ג:טו)

 

 

 

ומכאן קצרה הדרך להנחה שכאשר האל הזהיר את האדם הראשון 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' הוא לא התכוון להוצאה להורג מיידית אלא להפיכתו של האדם, שלפני חטאו היה אמור לחיות חיי נצח, לבן תמותה רגיל שסכנת המוות תמיד מרחפת מעל לראשו. הפתרון הקסום הזה הניח כנראה את דעתם של רבני עידן התלמוד שהורגלו בחשיבה המיתולוגית של התנ"ך וגם הרבנים המאוחרים יותר[טו] לא יכלו שלא להזכירו, ולו רק מפאת כבודם של חכמי התלמוד. מצד שני, פרשנים כמו הרמב"ן, שכבר נחשפו לפילוסופיה האריסטוטלית, היו חייבים להעלות גם אפשרויות אחרות שהרי הפיזיקה האריסטוטלית קובעת שכל עצם שמורכב מארבעת היסודות הארציים חייב בשלב זה או אחר להתכלות ולהתפרק למרכיביו[טז] וברור שהאדם הראשון שנהג לאכול את פירות עצי גן עדן[יז] היה חלק ממחזור ההתהוות והכיליון ולכן הוא היה אמור לסיים את חייו גם אם האל לא היה גוזר עליו את עונש המוות.

 

כיוון שהתורה האריסטוטלית שוללת את האפשרות שהאדם הראשון התברך מלכתחילה בחיי נצח, הרמב"ן ודומיו נאלצו לזנוח את האפשרות שבאיום 'מוֹת תָּמוּת' האל התכוון לומר 'תחדל להיות נצחי ותהפוך להיות בן תמותה' ולחפש הסבר שיהלום גם את ההיגיון ה'מודרני' של הפילוסופים האריסטוטליים. פתרון מתאים אכן נמצא בעונש הכרת[יח] במסגרתו האל מקצר את ימיו של החוטא וממית אותו בטרם עת. כלומר, כשהאל אמר 'מוֹת תָּמוּת' הוא למעשה התכוון לומר שאם האדם הראשון יאכל את הפרי האסור הוא ייענש בעונש הכרת ובמקום למות בעיתו הוא יפגוש מוות פתאומי ובלתי צפוי[יט], או כפי שמסביר הרמב"ן:

 

 

 

ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה (עתיד למות) מתחלת היצירה (מיום שנוצר) מפני היותו מורכב (מארבעת היסודות), אבל (האל) גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך (כל) חייבי (ה)מיתה בידי שמים בעבירות, כגון זר האוכל תרומה, ושתוי יין, ומחוסר בגדים ששמשו וזולתם, שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש 'עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב'[כ] - בטבעך (כפי שהטבע גזר עליך) וגם מתחילה (קודם שאכל מפרי עץ הדעת) היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן (ולכן) היתה בו התכה (מיזוג יסודות) וסבת הויה והפסד (וכיוון שכך הוא השתתף במחזור ההוויה והכיליון).

 

(רמב"ן על בראשית ב:יז)

 

 

 

עתה יש בידנו שני תירוצים שונים לאיום הסתמי 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת': האחד טוען שהאל התכוון לומר שביום שהאדם יאכל את פרי עץ הדעת הוא יחדל להיות בן אלמוות ויהפוך לבן תמותה והשני קובע שביום אכלו את הפרי האסור האדם יתחייב בעונש כרת והאל יוכל להמיתו גם שלא בעיתו. נהדר. הרבנים שוב הצליחו להציג את האל כזקן מעורר רחמים שאינו מסוגל להסביר את עצמו ללא עזרתם של בוגרים אחראיים שמתרגמים את דבריו המבולבלים למשפטים בעלי תוכן ומשמעות. הוא אולי אמר 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' אבל אפוטרופסיו עתירי הניסיון הבינו מייד שהוא בעצם התכוון לומר 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ תהפוך לבן תמותה', או לחליפין, 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ ייגזר עליך עונש הכרת'. נותר רק לשאול מדוע אחרי כל כך הרבה השפלות האל עדיין לא הסיק שהגיע הזמן לעקוף את כל הפרשנים ולפרסם מהדורה חדשה של תורתו הנצחית והבלתי משתנה שמחליפה את הפסוקים המביכים בניסוחים ברורים, חד-משמעיים וברורים לכל.

 

אם היינו מסתפקים בשני תירוצים בלבד היינו חוטאים לנורמות הרבניות שמחייבות לפחות שלושה תירוצים סותרים לכל מבוכה ראויה לשמה ואכן אין שום סיבה שלצד ההתנכלות בצמד המילים 'מוֹת תָּמוּת' לא נתעלל קצת גם בביטוי 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ'. לעזרתנו יבוא הפסוק המקראי:

 

 

 

כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.

 

(תהילים צ:ד)

 

 

 

אותו מפרש רש"י באופן הבא:

 

 

 

'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ' - אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה ועוד מן הלילה עמו (ומתווסף אליו חלק מהלילה שקדם ליום זה) כי יום א' (אחד) של הקב"ה ומעט מן הלילה (הקודם) של הקב"ה הם אלף שנים שהרי לא אמר הכתוב שיהא יומו של הקב"ה אחד כאלף שנים אבל כשיצא מעט מן הלילה עמו אז יומו שלם והוי (אז יומו יהיה) אלף שנים ולכך (ולכן) מת אדם הראשון תוך אלף שאם היה חי אלף היה יותר מיומו של הקב"ה (והאיום לא היה מתממש כי האדם הראשון לא היה מת באותו יום אלוהי) ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים ואנן לא ידעינן (ואנו לא יודעים) כמה הוי (היא) אותה אשמורה כי אם מסברא (אנו יכולים לדעת באיזו אשמורת של היום אדם הראשון מת רק באמצעות ההיגיון – הסברא).

 

(רש"י על תהילים צ:ד)

 

 

 

כלומר, האיום 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' התגשם במלואו במושגי הזמן של האלוהים ולא ביומם של הבריות. התובנה החדשה מסבירה היטב גם את הקטע הבא:

 

 

 

דבר אחר: (אדם וחווה) שמעו קולן של מלאכים אומרים: ה' אלהים הולך לאותן שבגן (כמשתמע מהפסוק, 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם'[כא]).

 

רבי לוי ורבי יצחק (חלקו בפירוש הפסוק):
רבי לוי
אמר: (המלאכים קוננו:) מת אותו שבגן (כלומר, הם חשבו שאדם הראשון עומד למות בעקבות האיום 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת').

רבי יצחק אמר: (המלאכים לגלגו: אדם) מת הלך לו אתמהא (כלומר, האם האדם שחטא כבר מת בעקבות איומך)?

 

אמר להם הקב"ה: (את הביטוי) לְרוּחַ הַיּוֹם' (יש להבין כ)'לריוח היום' (כלומר,) הריני מחיה (מאריך) לו את היום. כך (אמנם) אמרתי לו 'כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' (אבל) אין אתם יודעים אם (זהו) יום משלי אם יום א' (אחד) משלכם אלא הרי (עכשיו דעו לכם ש)אני נותן לו יום א' (אחד) משלי שהוא אלף שנים והוא (האדם הראשון) חי (יחייה) ט' (תשע) מאות ול' (ושלושים) שנה ומניח (ויניח) לבניו ע' (שבעים שנים) הה"ד (כפי שנאמר) 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה'[כב]

 

(בראשית רבה יט:ח)

 

 

 

הפרשנים שוב הצליחו להסיר את המבוכה מסדר היום אבל גם הפעם הם נאלצו לדמות את האל לילד שמנסה להתחמק מעונש באמצעות משחקי מילים מתוחכמים. גרוע אף מזאת, אם נגלוש לתירוצים מביכים מעין אלה אזי לעולם לא נוכל לרדת לסוף דעתו של האלוהים. לשם משל, בקראנו את הציווי 'כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי'[כג] יהיה קשה לנו לפסול את האפשרות שהאל הורה לנו להקריב את העגלים והטלאים רק בחלוף שבעת אלפים שנה מרגע היוולדם. באותו אופן, אנו כנראה לעולם לא נדע בוודאות מתי צריך למול את עורלת התינוקות שהרי גם כאן האל הסתפק בציווי המעורפל 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'[כד]. מאידך, האפשרות שהאל התכוון מפעם לפעם ליום שאורכו אלף שנה פותחת פתח לתקווה שקצת רצון טוב יאפשר לנו לפרש בצורה הרבה פחות נוקשה ומציקה פסוקים דוגמת 'שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת'[כה]. בכל אופן, הפרשנים[כו] שאימצו את המדרש הזה מאפשרים לנו להגדיל לשלושה את מספר התירוצים האלטרנטיביים לאיום הסרק שהאל הפריח לחללו של גן עדן אבל אף אחד מהם אינו מסביר מדוע האל לא הקדים תרופה למכה ולא חסם את הדרך לעץ הדעת בלהט החרב המתהפכת[כז] עוד לפני שהנחש פיתה את חווה וחווה פיתתה את אדם?

 

 

 

 

בשר בחלב

 

 

 

האל שלא הטיל כל פסול באברהם שהגיש לארוחה אחת חלב, חמאה ובן בקר מפריך למעשה את כל האיסורים שהרבנים הצליחו לסחוט מהפסוק 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' ומעלה את האפשרות שהניקוד הרבני לא בהכרח תאם את ההיגוי הכוהני.

 

כשהאל אמר ליצחק,

 

 

 

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

 

(בראשית כו:ד-ה)

 

 

 

הוא למעשה קבע בצורה מפורשת שאברהם שמר את כל משמרותיו, ציווייו, חוקיו ותורותיו. מצד שני אנו גם יודעים כי:

 

 

 

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

 

(בראשית יח:ז-ח)

 

 

 

ושתי האמירות הללו, כשהן נלקחות יחד, מחייבות אותנו להסיק שהאל אינו רואה כל פסול בהגשת בן-בקר צלוי יחד עם חמאה וחלב ולדבי דידו אין בכך משום עבירה על משמרותיו, מצוותיו, חוקיו או תורותיו.

 

תורת משה אמנם אוסרת על בישול גדי בחלב אימו[כח] ואולם רק הרבנים הוציאו ציווי זה מפשטו וראו בו איסור גורף לשים בשר וחלב בקדירה אחת, או על צלחת אחת, אפילו כאשר אין כל קרבת משפחה בין ספק הבשר לספקית החלב. אדרבה, איסור הבישול חל גם במקרה שמדובר בבשר עוף שאימו, אפילו אם רצתה, לא היתה מסוגלת לספק לקדירה את החלב הדרוש לביצוע העבירה.

 

הסיפור על אברהם ובן הבקר מלמד שהאל אינו מוכן לסמוך את ידיו על הפרשנות הרבנית ודי לו בצמצום תכולת האיסור למינימום המוגדר בפשט הפסוק. לאור מסקנה זאת עלינו לשוב ולבחון את האפשרות שתמיכתו של האל ניתנה דווקא לאלו שבחרו להיצמד לפשט המקראי ובתוככי ליבו הוא חש רתיעה מסוימת מנטייתם של הרבנים לדרוש את דבריו לחומרה.

 

ניתן, בהקשר זה, להעלות גם השערה נוספת: התורה נוקדה עמוק בתוך התקופה הרבנית ולמעשה לא ידוע לנו כיצד היא נהגתה בעידן הכוהני. משום כך כלל לא ברור אם המילה 'בחלב' בפסוק 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' יש לנקד בחתף-פתח המסורתי או, מה שנראה הרבה יותר סביר, בסגול. הניקוד המקובל, בחתף-פתח, עונה יפה לצרכי הרבנים והללו אכן ניצלו אותו להפקת אינספור דינים וסייגים שהגבירו את הדרישה לשירותי ההוראה והפסיקה שהם כה שמחו לספק. הניקוד בסגול, נושא עימו ציווי הומאני חשוב – שלא לבשל את הגדי בחֶלב של אימו, היינו, שלא לשחוט את הגדי ואת אימו באותו היום, אבל לרבנים היה קשה לרתמו לצרכי פרנסתם ולכן אין פלא שפרשנות זאת לא זכתה לתהודה מקבילה בקרב חברי הגילדה שתמיד שמחו להעדיף את הגישה הרווחית על פני הגישה ההומנית.

 

             

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[א]        

בראשית יח:כ-לג

[ב]             

ראה המאמר 'היתרונות הכלכליים של הכהונה'

[ג]      

'ָרָשָׁע' - קרי: 'הָרָשָׁע'

[ד]      

'יֻמָות' - קרי: 'יוּמָת'

[ה]             

שמואל א' כב:יז-יט

[ו]        

רש"י על שמואל ב' כא:א

[ז]             

ראה המאמר 'ילדיה של מיכל העקרה'

[ח]             

שמואל ב' כא:א-ט

[ט]      

שמואל א' יח:כ, שמואל א' יח:כז, שמואל א' כה:מד

[י]      

שמואל א' יג:א

[יא]     

שמואל ב' כא:ז

[יב]      

רַחֲמָו - קרי: רַחֲמָיו 

[יג]      

'לֹיוֹת' - רש"י: כמין זכר ונקבה מחוברין זה בזה

[יד]      

'ומִסְגְּרֹתֶיהָ' - קרי: 'מִסְגְּרֹתֶיהָ'

[טו]

למשל, הרמב"ן ורבנו בחיי כאחד ההסברים האפשריים ורבי יוסף בכור שור, חזקוני והטור הארוך כהסבר יחיד, כולם בפרשנותם לבראשית ב:יז.

[טז]

ראה הפרק 'חומר, צורה ותנועה' במאמר 'ההשפעה האריסטוטלית'

[יז]

בראשית ב:טז

[יח]            

ראה הערך 'כרת' בויקיפדיה

[יט]            

הלוואי על כולנו בגיל תשע מאות ושלושים

[כ]             

בראשית ג:יט

[כא]           

בראשית ג:ח

[כב]            

תהילים צ:י

[כג]            

שמות כב:כט

[כד]            

ויקרא יב:ג

[כה]           

שמות לא:טו

[כו]            

למשל, פירושי הריב"א וסבר פנים יפות על בראשית ב:יז

[כז]            

עליהם נאמר: 'וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים' (בראשית ג:כד)

[כח]     

שמות כג:יט, שמות לד:כו ודברים יד:כא

 

נקרא 4481 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה שבת, 17 ינואר 2015 20:32 הוסף ע״י ניר כהן

    דוד המלך הסיפור האמיתי !

    חז"ל צינו כבר ,כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה !
    ואכן נסביר בעזר השם את מקרה דוד ויתבאר שבת שבע בהחלט היתה ,פנויה ,והיא זיווגו של דוד המלך בעצם ,
    ואף דוד שילם על כך בעונשים ,שלא דן אוריה החיתי בסנהדרין ,כמקובל ,והתנקה מכל חטא ,והעידו עליו דלתות ההיכל בבחת המקדש שבנה בנו שנפתחו לפניו !!

    בהרחבה :
    מעשה דוד ובת שבע מתואר בספר שמואל ב', פרקים י"א-י"ב. דוד המלך ראה מגג ארמונו את בת שבע על גג ביתה, זימנה אליו ונשאה לאישה , היא הרתה לו, בשעה שבעלה לשעבר (לאומרים שבעלה התגייר ונשאה לאישה ונתן לה גט שיצא למלחמה , ולסוברים שבעלה גוי היה הרי נישואין אלו ביהדות לא תופסים הרי היא כפנוייה ) אוריה החתי, היה רחוק, במלחמה. בסוף הסיפור מתוארת חרטתו של דוד והעונש הכבד שנגזר עליו מפי נתן הנביא.

    חטאו של דוד במעשה זה, אשר לכאורה מטיל צל כבד על דמותו הרוחנית, משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות.
    שניסו להבין מן הכתובים מה היה כאן כי הרי ,הנושא אישה בדרך זו ובודק בבעלה ומוצאה גרושה\פנוייה, פנויה היא לו ,אם כן למה נענש ?!
    דבר נוסף אם היה אוריה החיתי - חיתי (כלומר אינו יהודי) מדוע יש מי שאומר שדוד המלך עליו השלום היה עם אשת איש חלילה , הרי אין אישות אצל גויים? והתשובה בוודאי שיש אישות אצל גויים. אין קידושין אצלם, והאישות אינה נוהגת כמנהגי יהודים, אולם עצם העובדה שיש התקשרות בין איש ובין אשתו, שאסור להפר אותה ושאסור לפגוע בה – קיימת גם אצל גויים (הרב יובל שרלו)
    אי לכן מציין הכתוב -"אשת אוריה החיתי " (הכתוב מציין זאת הן לגבי גוי והן לגבי יהודי )

    מעשה דוד ובת שבע התרחש בעת שצבא ישראל צר על עמון. דוד יצא באחד הלילות לגגו ומשם ראה את בת-שבע, שהייתה "טובת מראה מאוד" על גג ביתה. הוא בירר את זהותה ונאמר לו שזו בת שבע אשת אוריה החתי הנמצא במלחמה ,והרי היא כפנויה בעיניו ,כי ממילא היוצא למלחמת בית דוד היה כותב גט לאישתו מספק לשלושים יום והרי כבר עברו והיא פנוייה,(למנועה מלהיות עגונה ושאר בעיות ). דוד שלח שליחים להביאה אליו ונשאה לאישה , כעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה שהיא הרה. דוד קרא לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו אל אשתו כנראה כדי שתבשרו על הדבר , אך אוריה סירב להיכנס לביתו בנימוק: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.....עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה." דוד ערך לו משתה ושכרו , אך עדיין אוריה ישן עם החיילים האחרים בפתח הארמון. בפקודה שכתב ליואב, שר צבאו, הורה לו דוד לקדם את אוריה בחזית הקרב, שם המלחמה קשה ומסוכנת יותר כי עבר אוריה על ציווי דוד לרדת לביתו וסירב והיה בדין מורד במלכות כי לא רצה לדונו ולהרגו בעצמו ,את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו. יואב מימש את פקודת דוד, ואוריה נהרג. יואב השתמש בבשורת מותו בשביל להמתיק לדוד את הדיווח על אבדותיו במערכה, בגמר אבלה של בת-שבע על אוריה, דוד נשאה והיא ילדה את הבן בו הרתה לדוד.

    סיפור זה רע בעיני ה', ששלח את נתן הנביא להוכיח את דוד. נתן השתמש במשל כבשת הרש בשביל לגרום לדוד להכיר בחומרת המעשה לפני שיבין שמושא הביקורת הוא הוא בעצמו, ונתן לו להבין מעשהו ולשפוט את הדין על כן אמר לו שני אנשים היינו אתה השופט בדינם, מייד לאחר מכן בישר לדוד על עונשו:

    אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ--עַד-עוֹלָם: [...] כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ;.....ָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

    דוד הודה בחטאו מייד ,ויאמר דוד "חטאתי לה' " שהבין שחטא כלפי השם לבדו, נתן הבטיחו שה' העביר חטאו ולא ימות, אך הבן שנולד לו ימות. התינוק חלה אנושות ודוד התפלל עליו, צם ושכב על הארץ, בניסיון לבטל את הגזרה. אך ביום השביעי התינוק מת. בנה הבא של בת שבע מדוד ,היה שלמה לימים מלך ישראל .

    העדרות דוד מהמלחמה
    מעשה דוד ובת שבע התרחש בעת שצבא ישראל צר על עמון. ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47. דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו, מעשה לא אופיני לדוד היוצא לקרב בדרך כלל, אם כי דבר זה נתון למחלוקת עקרונית הנובעת מהמורכבות של אחריות המנהיג מצד אחד על העם ומצד שני אם יאונה לו רע העם גם כן עלול מאוד להיפגע בהיעדר מנהיג. "אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי-דָוִד לוֹ לֵאמֹר, לֹא-תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, וְלֹא תְכַבֶּה, אֶת-נֵר יִשְׂרָאֵל."‏, זאת אומרים עבדי דוד לאחר קרב עם הפלשתים, אחרי שהחזירו את עצמות שאול ויהונתן לקבר ישראל. באותו קרב הפלשתים ציידו את אחד הלוחמים בהגנה משודרגת במטרה שיהרוג את דוד. היה צורך שעבדי דוד ישביעו אותו בכך שלא יבוא איתם לשדה הקרב, ומבחינה זו ייתכן לומר שדוד למד מאנשיו ונשאר בעורף בזמן שהעם יוצאים להילחם.

    המעשה עם בת שבע
    בעודו מסתובב על גג ארמונו חזה דוד באישה "טובת מראה מאוד" . הוא בירר את זהותה ונאמר לו "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי"‏, אוריה החתי היה אחד משלושים ושבעת גיבורי דוד, ואליעם היה בנו של אחיתופל הגילוני יועץ דוד. לפי פרשנויות בתלמוד, בתשובה זו דוד הבין שהיא פנויה ולא נשואה : הן מפני שהיא אשתו של אוריה החתי - מלוחמי דוד שכולם היו מגרשין את נשותיהן לפני שיצאו למלחמה‏, והן מפני שהייתה נכדתו של אחיתופל, שהיה ככל הנראה מיועצי דוד ומי שיעץ את העצה לצוות על כל הגברים לגרש את נשותיהם לפני היציאה למלחמה כדי למנוע בעיות עגינות,‏ דבר נוסף הוא שהכירה שנאמר "הלוא זאת " וידע נישואיה לאוריה רק לא יכל להפרידם עד עתה, דוד שלח שליחים להביא את בת שבע והרתה לו . בפסוק מובא כי היא לא הייתה טמאה באותה שעה בטומאת נידה, כי באותו יום טבלה מטומאת נידה - "וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ".

    הניסיון להוריד את אוריה לביתו
    כעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה כי היא הרה. תגובתו המיידית של דוד , למנוע חילול השם ומרידה במלכות‏. דוד קרא לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו כנראה שכך רצה שיתבשר בעניין בת שבע שתאמר לו שמרצונה הלכה " ותבוא אליו " ולא להודיעו שיחשוב שנלקחה בכוח . אולם אוריה שיבש את התוכנית. הוא נשכב בפתח בית המלך, סירב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך וסירב לסור לביתו: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת .... אִשְׁתִּי? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" גם ניסיון דוד לשכרו, אינו צולח. אוריה אינו פונה אל ביתו .

    את התנהגותו של אוריה ניתן להבין כהיצמדות נאצלת לאחוות הלוחמים.

    בתלמוד מובא, כי מילותיו של אוריה "אדוני יואב", שבו כינה את יואב "אדוניו" בפני המלך, החילו עליו דין של מורד במלכות והוא התחייב מיתה.

    שליחת אוריה למלחמה בחזית
    משהתייאש דוד מהאפשרות להביא את אוריה לביתו, ולאחר שגם על פי ההלכה חלה החובה על דוד המלך להרוג את אוריה החיתי שמרד במלכותו, גמלה בלבו ההחלטה לא להורגו בעצמו אולי ,עקב זה שסירב לרדת לביתו כדי שיתבשר בעניין בת שבע ,שזה עניין אישי בו גם דוד קשור ונמנע מחילול השם מה יאמרו הורידו דוד מהמלחמה להורגו בגלל עניין בת -שבע ?! ולא רצה להיות הגורם למותו, אף שנתחייב כמורד - מסרב פקודה למלכות ,ואמר אם נגזר עליו למות הקרב יוכיח! , בפקודה שכתב ליואב, שר צבאו, הורה לו לקדם את אוריה בחזית הקרב ,שם המלחמה סוערת ,פקודה שלכעורה מותר למלך לעשות כמנהיג הקרב . את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו.

    יואב, המקבל את מכתב המלך, פועל כדי ליישם את הוראתו ואכן, אוריה נהרג בין לוחמים אחרים. כדי לשכך את כעסו האפשרי של דוד על שצבא יואב ניגש אל החומה להלחם, פעולה שהציבה אותו בעמדת נחיתות והביאה לאובדן הלוחמים מורה יואב לשליח שיבשר לדוד על תוצאות הקרב להודיע לו כי גם אוריה מת. תגובת דוד לאבידות: "כזה וכזה תאכל החרב", כזה הנהרג במלחמה ,וכזה שהתחייב למלכות.

    העונש
    משעברה תקופת האבל על אוריה לקח דוד את בת שבע לאישה, והיא ילדה לו את הבן , אך דוד לא יצא מהעניין בלא כלום. נתן הנביא הגיע להוכיחו‏.

    בפי נתן היה "משל כבשת הרש":

    "שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָשׁ; לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד; וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת; וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו"
    במשל מדובר על לקיחת כבשה, לא על לקיחת אישה ובוודאי שלא על הריגת אוריה, מפרש רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סימן כה): כותב "ואבא מארי זצו"ל הרמב"ם היה סובר שאוריה החתי גר תושב ( גוי המקבל על עצמו לשמור על שבע מצוות בני נח, וכן מקבל את השלטון היהודי בארץ ישראל וניתן לו שנה להפוך לגר צדק אם אינו מתגייר הוא במעמד גוי , בבלי עבודה זרה, סד, ב ). לשיטת הרמב"ם, אוריה החתי היה גוי - וה"נישואים" שלו לבת-שבע היו אסורים וחסרי תוקף)
    {תוקפם של נישואים אלו (אוריה - בת שבע) היה רק לשיטת אחיתופל סבה ( יועץ דוד ) , ואליעם אביה חבר אוריה לקרב שסברו שאוריה יכול לקחת מבנות ישראל כי הוא נלחם במלחמות ישראל וככזה הוא ישראלי והרמב"ם סבור שאדרבא, אליעם היה מיוזמי הנישואים של בתו לאוריה החתי , אחיתופל היה קיצוני בהשקפתו הגשמית בעם היהודי ,הוא התיר נישואים של ישראלית לגוי שחש את זהותו כישראלי; וההשקפה הזו הוצבה בראש המרד של אבשלום אליו חבר אחיתופל בעתיד} הרמב"ם מסתמך על המדרש להלן ולא כפשוטו. כאשר דויד היכה את גלית, דויד לא מלך עדין; ואף גוי לא הוצרך לקבל ממנו אישור לנישואים עם בת ישראל. נוסף על כך, לפני שדויד מאשר נישואים כאלו; ראוי שקודם לכן יצליח לאשר את נישואיו שלו. דויד עצמו התקשה לאשר את נישואיו לבת ישראל, מפני שהיה צאצא של רות המואביה - שנחשבה אצל רבים לפסולת חיתון .
    לשיטתו של הרמב"ם דויד היה צריך להפריד בין אוריה לבין בת שבע , דויד לא הכיר אותה עד שהוא ראה אותה מעל הגג; וה"נשואין לאוריה" לא נעשה על דעתו כאמור אלא על דעת אביה וסבה , לאחר שראה אותה על הגג ושנודע לו על כך מן השליחים שנישאה לאוריה
    , כאותו "פרס" במלחמה מול גולית ( "כמו שאמרו חז"ל, כשבא עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות את ראשו. אז אמר לו אוריה (נושא כליו של גלית): אם אפתח לך תתן לי אשה? אמר: אתן. אמר הקב"ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו! היא בת שבע הראויה לדויד.) וזהו שאמר: 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם' שאתה נתת כ"פרס" ל'אוּרִיָּה הַחִתִּי' ,דוד נכנס לדילמה בשעת המלחמה ליקוחיה היו שלדוד עוד לא היה בסמכות לעצור זאת, עכשיו משנהיה למלך והדבר בסמכותו להפריד יהודיה מגוי בתור מלך עליו לעשות זאת יש שמחשבים זאת אפילו כפדיון שבויים (ועוד שהיא מבנות ירושלים המבואר בהמשך טעם זה שראה לנכון להביאה אליו ,לרצונו להביא את שלמה ,ועוד שהבין כנראה שניתנה לאוריה כעונש בשבילו על כי הבטיח לאוריה אישה " מהשם אישה לאיש " ),ונתן הנביא הוכיח אותו על הדרך שהדבר נעשה במקום בסנהדרין בדין, עשיית זאת בלקיחה "ויקח את כבשת האיש" היינו קידושין הנקראים לקיחה - " כי יקח איש אישה " .
    ויבא הלך - (אורח יצר הרע ) ,לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו ( נוסף על נשיו )
    ויקח ( לאישה ) את כבשת ( כתוב כבשה ולא אישתו של אוריה כי כפי שכבשה עוזרת לבעליה כך בת שבע עזרה לאוריה ,בגידול ילדיו מאשתו הראשונה , שהרש מאכילה ומשקה ככבשה ,והיא לו לעזר לילדיו ,שהיה אוריה אלמן וילדיו מהראשונה בת שבע טיפלה בהם והייתה להם ככבשה - שמספקת צרכיהן ) והעשיר לקח אותה משם ,מן הסיפור והדין שדוד פסק שחמל על הרש והודעת דוד חטאתי נודע שדוד ידע כרגע בדיעבד שבת שבע הייתה לאוריה לא כאישה - אלא כעזר ואף כי מין הדין היא שהיא לא תשהה עם אוריה ובניו עוד כי אסורה לו ,סנהדרין היו צריכים לעשות הפרדה זו לא העשיר ( היינו גזרת בית הדין שתבוא ותקבע שאין הכבשה שייכת לבית הרש עוד) ,לכן אמר חטאתי - בשוגג בלי ידיעה ,ולא עוויתי או פשעתי לשון מזיז כמו "גדול עווני מנשוא "

    דוד לא הבין שהמשל מכוון אליו ושדן הוא את עצמו , והציג בנימה חמורה את הקנס שגזרה התורה‏ ,ובחמלה על האיש הרש "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל"


    "ילדם של דוד ובת שבע"
    אחר הצגת המשל, קרא נתן באוזני דוד האשמה : "אתה האיש!", ובישר לו על דין ה'. "לא תסור חרב מביתך עד עולם... לקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ...". דוד מגיב בוידוי: "חטאתי לה' ". נתן משיב לו כי הוא עצמו לא ימות, אך בנו מבת שבע ימות. ואכן, התינוק לקה במחלה קשה ( ובעניין איך יומתו בנים על חטא האבות ,דע שבחשבון הילד הוא נתחייב להיות מומת בלידתו ( חשבון מגילגול קודם של הילד) והתגלגל לדוד המלך,לסבול הצער לכפר ,וכך הבורא שדן כל אדם כפי מעשיו , ואין להקשות שהבן מת בעקבות דוד כי התגלגל לו נשמת בן שהיה חייב בדין מיתה )

    דוד צם והתפלל שבעה ימים למען הילד, ונסיונותיהם של אנשיו להאכילו עלו בתוהו. משמת הילד לבסוף חששו האנשים לבשר לו, שמא יתאבל ויצטער יותר מידי ,מכאן לומדים שאין מודעים בשורה רעה כשאפשר לרמוז . כשראה אותם מתלחשים הסיק דוד שהילד מת, קם, אכל ורחץ עצמו. לפליאתם של האנשים: "בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם ?", השיב:

    "בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד. ועתה מת – למה זה אני צם. האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי".
    יש בתגובה זו אבטיפוס פסיכולוגי להתנהגות שאינה בלתי שכיחה בהתמודדות עם מחלה ועם אבל: התנהגותו של אדם המייסר עצמו כל עוד חש שמוטלת עליו האחריות לחייו של זולתו במקרה זה ילדו לבקשת רחמים עליו , וכשמת הזולת הילד , הגם שמסב לו צער, משחררו מנטל אחריות זה, ובכך מפחית מהמצוקה שהוא מפגין ,דבר נוסף שאבלות ממושכת מרמזת "לאי קבלת הדין"

    הקללה שרבצה על בית דוד לא סרה עם מות הילד. אחריו הגיעו מעשה תמר בידי אמנון, הריגת אמנון בידי אבשלום ומרד אבשלום בדוד ומותו של אבשלום לבסוף. על פי רש"י דוד לקה בארבעת בניו כפי שגזר את דינו של העשיר בכבשת הרש, "את הכבשה ישלם ארבעתיים".

    לפי פרשנות חז"ל וחלק מהחוקרים החדשים, הייתה בת שבע נכדת אחיתופל, והמעשה עימה הוא שהוביל לימים את אחיתופל לבגוד בדוד ולסייע למרד אבשלום. פרשנות זו מתבססת בעיקר על הכתוב בספר דברי הימים בו מצוין כי בת שבע היא בתו של אליעם (או עמיאל) בן אחיתופל. פרשנים מהאחרונים גם מציינים כראיה נוספת את האופי החיתי של השמות המופיעים בפרשה: בת שבע נזכרת בספר דברי הימים בשם "בת שוע", שם חיתי מובהק, זיהויו של אוריה כחיתי מצוין במפורש, השם "אחיתופל" גם הוא שם חיתי ומקום מגוריו - גילה, היה ישוב חיתי.

    בפרשנות המסורתית ובמדרשי חז"ל
    הפרשנות המסורתית מתקשה לקבל את המעשה שדוד חטא , ובלשון חז"ל:
    "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א; יח, יד). אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?

    – תלמוד בבלי, מסכת שבת דף נו עמוד א
    בתלמוד‏ מובאים דברי רב יהודה בשם רב, לפיהם שערי ההיכל נפתחו לאחר ששלמה הזכיר‏ את זכותו של דוד ודבר זה היווה אות ברור משמים למחילת עוונו. וטהרת שמו של דוד לחלוטין מן מעשה בת שבע ,ואולי רמז שכל מה מעשה דוד ובת שבע היה לעניין בניית בית המקדש שנמנע מדוד לבנותו עקב שהיו ידיו מגועלות בדם מהמלחמות השם, ורצה לבנותו והודיע לו השם שלא הוא יבנה אלא בנו היוצא ממנו יבנה, דויד קיבל נבואה אישית מהקב"ה (דברי הימים א כב, ח-י): "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה'... הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ... הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי". לדויד נולדו כבר ילדים, אולם הוא הבין מדברי הקב"ה שהם אינם מתאימים למשימה של בניית המקדש. דויד העריך שהבן שיתאים למשימה - צריך להיות קשור באופן מיוחד לירושלים. לפיכך, הוא חיפש אישה ירושלמית, כדי שהיא תוליד לו בירושלים את הבן המיועד. הכתוב מרמז לכך ואומר (שמואל ב ה, יג-יד): "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם ...". המיוחד בנשים היה - שהן היו מירושלים. דויד תכנן לקיים את נבואת הקב"ה; ולקרוא לאחד מהבנים הירושלמים האלו – שְׁלֹמֹה (שם שקשור לעיר שָׁלֵם, שמה הקדום של ירושלים); ושהבן הזה ימלוך תחתיו ויבנה את המקדש. וכשנבנה המקדש נסגר המעגל רמז השם בנוסף שהכל התגלגל בזכות דוד ורצונו ,ונפתחו דלתות ההיכל בזכותו !
    גדול המעשה יותר מן העושה !

    מאמר של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי מובא בתלמוד:‏

    לא היה דוד ראוי לאותו מעשה... אלא למה עשה? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו לך אצל יחיד...

    כלומר, חטאו של דוד, ובפרט העובדה שנזכר בתנ"ך, לא היה באשמתו ובבחירתו, כי לדוד המלך לא היה יצר הרע כלל והוא אמר על עצמו "ולבי חלל בקרבי" - כלומר ליבי ריק בקרבי ואין בו יצר הרע‏, אלא ללמד דרך תשובה ליחידים, כפי שאומר דוד בעצמו בתהלים פרק נ"א. על דרך זו אומרים אף כי דוד המלך הקים "עולה של תשובה", כלומר הראה לרבים כי יש אפשרות חזרה בתשובה אף על חטאים שנראים כחמורים.

    בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, נידונה בהרחבה סוגייתו של דוד ובת שבע . בהקשר למעשה האמור, מביאה הגמרא את דבריו של רבי יהודה הנשיא דורש את פסוקי המקרא, כך שנשתמע מהם שהמקרא אינו רואה את מעשה דוד כחטא חמור: "את אוריה החתי הכית בחרב [בני עמון] - שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. ואת אשתו לקחת לך לאשה - ליקוחין יש לך בה. [כי היא גרושה]" רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".‏

    על בסיס הסוגיא התלמודית הנ"ל פרשן המקרא האברבנאל מציין אף הוא, הוא דבר ה': "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (ש"ב יב,ט) והפסוק הנתון בפי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שם,יג) ,כלומר הבין התחרט ,והודה. ,וקיבל עונשו

    אז איך הוא נענש אם הוא לא חטא בכלל?

    במדרש חז"ל מובא שדוד ובת שבע נועדו זה לזה, אלא שדוד הקדים את השעה, ולא המתין לזמן הנכון. אם כן היה חטא, אבל לא החטא שמבינים מתוך קריאה ראשונה. דוד חטא רק בכך שהוא לקח את בת שבע כשהיא עוד לא הייתה ראוייה לו, מה שמפחית את מידת חומרת החטא:


    דרש רבא: מאי דכתיב 'כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד' - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה...


    – תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז א
    האמוראים מרחיבים ומפרשים מדוע אין במעשה דוד חטא הלכתי. את גרימת מותו של אוריה הם מצדיקים בכך שהם מוצאים את דיבורו של אוריה אל המלך כלא ראוי וכמזלזל, ומשום כך הוא נחשב כמורד במלכות שדינו מיתה, אם כי הם מוסיפים שהתלונה נגדו "ואת אוריה החיתי הרגת בחרב" באה על כך שהיה עליו לדונו בסנהדרין ולא לחרוץ בעצמו את דינו. את המעשה עם בת שבע, מפרשים האמוראים שבת שבע לא הייתה נחשבת כנשואה לאוריה באותה שעה, ומשום כך רשאי היה דוד לשאת אותה אם היה רוצה. הסיבה שבת שבע לא נחשבה כנשואה באותה שעה היא שלפי המקובל בידי חז"ל, כל חיילי צבא דוד היו כותבים גט לנשותיהם לשלושים יום על תנאי ,וכאן כבר עברו שלושים יום ,ועוד בחשבון של שלושה חודשים המתנה גם עברו ,והייתה נקייה להנשא כי היא פנוייה. בטרם יצאו למלחמה, כדי למנוע מנשותיהם להישאר עגונות אם יעלמו במלחמה. על סמך פרשנות זו אומר האמורא רב, שהחטא היחיד של דוד במעשה זה הוא רק גרימת מותו של אוריה החיתי דלא בדרך המקובלת בסנהדרין ,כי על כבוד המלכות אין מחילה "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" . "רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א; טו, ה)

    אלא שאי אפשר להבין את האימרה ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" כפשוטה, אלא יש כאן מורכבות שדורשת בירור. לעיל הוסבר כבר שהכוונה שהוא לא חטא באשת איש. על פי הסברים אלו הכוונה היא שהוא לא חטא עם בת שבע, שהייתה ראויה לו והוא טעה בתיזמון ( בדיעבד) שקידם אותה לפניו כנסיון וברצונו לבנות הבית המקדש ,ובעוד היא פנויה מכל החשבונות ההלכתיים האוסרים אותו עליה,היה חייב לקחתה כרגע דווקא כדי להפרישה גם כן מאיסורה לאוריה החיתי המבואר לעיל , זמן מועט לפני שהייתה ניתנת לו ממילא כי הייתה מיועדת לו שממנה יצא שלמה ושאר צאצאיו עד מלך המשיח, אלא הוא חטא בגרימה למות אוריה החיתי במלחמה בלי שידעו מזה הבריות ( על אף שהיה מחוייב מיתה למלכות )לכאורה ורק הבורא ידע על כך שנשלח אוריה מחוייב מיתה למלחמה והיה מרחף מעליו הדין בסכנת המלחמה ומת ( והוכח שהוא מחויב מיתה למלכות ) !,ולא שפט אותו במערכת המקובלת בסנהדרין אף שדינו היה דומה ! אך פה זה גלוי הדין ,ובמעשה דוד רק הבורא ודוד יודעים .לכן הוכיחו נתן הנביא בעונשו "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה ( בדין בלי סנהדרין מבוזה דבר השם)לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי ( לעשות דבר שנראה רק בעיני כרע ואין איש יודע ,לשנות הדרך המקובלת בתורה,ואף שרציית למנוע חילול שם שמים, רע בעיני לשנות) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה( אם הוא היה נידון בסנהדרין היא הייתה נקייה להינתן לך על ידי בזמן ובמועד,דבר נוסף סנהדרין היו מפקיעים לגמרי נישואיה לאוריה שהיו באיסור ולא היו אומרים הבריות שהייתה בעברה אשתו, ושלקחת את אשתו ,היה מתברר הדין בסנהדרין כשהיו דנים אותו כמורד במלכות היה בדיון מסופר מדוע ירד אוריה אליך כדי שתשלחו לביתו לאשתו ,להתברר לו שבאה אליך וסנהדרין היו מודעים לאוריה שאין נישואיה לאוריה תופסים בדין) וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן( ולא בדין תורה) " (שמואל ב יב,ט).... והפסוק הנתון בפי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שם,יג)....והעונש: וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ( מידה כנגד מידה על חרב בני עמון)--עַד-עוֹלָם: [...] כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיך ( לתקן ענין אוריה מידה כנגד מידה כפי שעשית לעיני) ָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ;.....ָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת( בגלוי מידה כנגד מידה ,אתה עשית הדין בסתר והיה עליך לעשותו בסנהדרין בגלוי ואני יעשה הדין איתך בגלוי)

    אחריות על החטא
    מופיע בספר הזוהר, המפרש את המקרא על פי הסוד, הסבר שדוד הועמד בפני ניסיון בת שבע כדי להעלות את דרגתו הרוחנית כדי שתשתווה לזו של האבות, אלא שהשטן הכשילו.

    ישנה מקבילה למדרש הזוהר בתלמוד שמבארת שהחטא של דוד היה בכך שהוא הכניס את עצמו לידי מצב של ניסיון. והרי אם הקב"ה לא מעמיד אותך במצב של ניסיון כנראה זה בגלל שלא תוכל לעמוד בו. זאת משום שאין הקדוש ברוך הוא מביא ניסיון על האדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו ובלשון חז"ל: "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן" במדרש שמות רבה לד, א.

    אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון! שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ואין אומרים אלהי דוד. אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני.( אותם ניסיתי בנסיון של מבחן שהוא לא פשוט ובדרגה גבוהה,ועמדו בו בהצלחה ,מיד אמר לו דוד נסני ובחנני ,ויש הבדל כי הבורא ניסה את האבות מעצמו ,ופה דוד ביקש להביא עליו הנסיון שהוא לא פשוט!)

    – במסורת ישראל, אף על פי כן, לא פגם מעשה בת שבע בזכרו של דוד כנעים זמירות ישראל וכאבי שושלת המלוכה שממנה ייצא המשיח כהוכחה שהוא נקי מעוון ,שכן משיח יצא דרך מעשה מקולקל ?! וודאי שלא !!
    ולא חסר לבורא מהיכן להביא את המשיח אך דוד נקי מחטאו כלפי השם " לך לבדך חטאתי" ,כששב התוודה ,וקיבל עונשו התנקה
    אגב חטא זה בשוגג ,לא במתכוון ,היינו לא התכוונתי ונפל בידי הדבר, ופירושו "חסר" הכוונה שהחטא מחסר משלמות האדם במעשיו
    כמו שאמרה בת שבע לדוד המלך " והיינו אני ובני שלמה חטאים " - במה חטאו ?! אלא חסרים מהמלוכה למה ניגרע?!

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים