Print this page
שלישי, 02 אפריל 2013 14:53

מי כתב את סיפור הבריאה בתחילת ספר בראשית

דרג מאמר זה
(11 מדרגים)
במאמר קודם, 'איך בדיוק נברא העולם על פי המסופר בספר בראשית', טענתי שסיפור הבריאה שפותח את המקרא שיקף את תמונת העולם שהצטיירה בעיני כותבו ולכן לא ניתן לייחס את הסיפור הזה לאל הכל-יודע אלא לבן אדם שרק התיימר לדבר בשם האל. במאמר הזה אנסה להוכיח - בעזרת סיפורים מיתולוגיים שהדיהם עדיין נשמעים מתוך פסוקי המקרא, הקבלות לסיפורים המיתולוגיים של הבבלים והכנענים וההתאמה בין סיפור הבריאה למצוות השבת - שתיאור הבריאה שפותח את ספר בראשית הוא אחד מהסיפורים האחרונים שנוספו לתורה ויש להניח שהוא נכתב לאחר שיבת ציון, ואולי אפילו בימיו של עזרא הסופר.
 
 
 
הבריאה בשישה ימים מול סיפורי בריאה מקבילים
 
אנו נטיב להבין את יחודו של סיפור הבריאה הראשון בספר בראשית אם נשווה אותו לסיפורי בריאה אחרים שנשתמר גם בתנ"ך וגם במיתולוגיות הקדומות של העמים השכנים:
 
קוסמולוגיות ותיאורי בריאה נוספים שנשתמרו בתנ"ך
 
מסתבר שבמקביל לתיאור הבריאה שבתחילת ספר בראשית נשמרו בתנ"ך לא מעט הדים לסיפורים שתיארו אירועים קדומים שונים לחלוטין, רובם כאלו שאינם מתיישבים כלל עם תיאור הבריאה בשישה ימים. בסיפורים הללו מככב האל האנתרופומורפי, בעל הגוף והצורה, שהתמודד עם כוחות הטבע הקדמונים, הכאוטיים והמאיימים, הכניעם, כלאם והחליפם בסדר האלוהי שאפשר לצמחים, חיות, בני אדם וחברות אנושיות להתפתח ולשגשג. אחת עשרה ההתייחסויות המקראיות הנוספות לבריאת העולם הן:  
 
1.
בראשית ב:ד-כב
 
 
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.
וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.
וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
...
וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
 
סיפור בריאה זה מופיע מיד אחרי סיפור הבריאה בשישה ימים אך הסמיכות בין שני הסיפורים אינה מונעת מהם מלסתור זה את זה כמעט בכל פרט אפשרי:
א.
'אֱלֹהִים' של הסיפור הראשון נזקק לששה ימי בריאה בעוד ש'יְהֹוָה אֱלֹהִים' של הסיפור השני יצר את האדם, נטע את גן עדן, הצמיח את הצמחים, יצר מהאדמה את כל חיות השדה ועופות השמים ובנה את האישה כבר 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם', כלומר, בסיפור השני הבריאה כולה ארכה רק יום אחד.
 
ב.
'אֱלֹהִים' של הסיפור הראשון ברא את 'כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ' ביום החמישי ואת 'חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ' ביום שישי, מספר שעות לפני שהוא ברא את האדם. 'יְהֹוָה אֱלֹהִים' של הסיפור השני, לעומת זאת, יצר 'אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה' ורק לאחר מכן הוא יצר 'מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם'.
 
ג.
'אֱלֹהִים' ברא את הנקבה יחד עם הזכר, כמסופר 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם' בעוד ש'יְהֹוָה אֱלֹהִים' הפיל תרדמה על האדם, לקח אחת מצלעותיו ובנה ממנה את האישה.
 
ד.
'אֱלֹהִים' של הסיפור הראשון מוצג כדמות נשגבת ומרוחקת שמסתפקת בהורדת פקודות לצבא המלאכים שהוציא לפועל את רצונותיו והנחיותיו. 'יְהֹוָה אֱלֹהִים', לעומתו, אינו מתבייש ללכלך את ידיו וליצור את ברואיו מאדמת הארץ. האל הפעלתן הזה גם נופח נשמת חיים באפיו של האדם, נוטע גן, מצמיח עצים מהאדמה, מביא את בעלי החיים אל האדם, מבקש ממנו לקרוא לחיות בשמם, מפיל עליו תרדמה, לוקח את אחת מצלעותיו, סוגר את הבשר עליה, בונה מהצלע את האישה ולבסוף מביא את המוצר המוגמר אל האדם.
 
כיוון שרק אקרובטיקה פרשנית נועזת יכולה להתאים סיפור אחד למשנהו עלינו להניח שמדובר בשני סיפורים עצמאיים ובלתי תלויים שהוצמדו זה לזה על ידי עורך מאוחר כלשהו. הפרקים הבאים של ספר בראשית ממשיכים באופן טבעי את סיפור הבריאה השני ולכן הדעת נותנת שהסיפור הראשון נשתל לפני השני ולא להיפך. 
 
2.
ישעיה מ:יב
 
 
מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.
 
האל של ישעיהו השני[א], כך נראה, לא יצר את העולם באמירה בלבד והוא נאלץ לקחת חלק פעיל במלאכת הבריאה: למדוד בשעלו, לתכן בזרתו, לכול בשליש ולשקול בפלסו ובמאזניו. זהו לבטח אינו האל שברא ללא כל פעילות פיזית וללא כל כלי עבודה.
3.
ישעיה מה:יב
 
 
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי.
 
גם באזכור זה ישעיהו השני סותר במפורש את סיפור הבריאה בששת הימים ולו רק משום שבעל הסיפור בספר בראשית עשה כל מאמץ להתרחק מביטויים דוגמת 'אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם'. ברור, אם כן, שישעיהו השני הכיר והתייחס לסיפור בריאה שונה שדומה לסיפור הבריאה השני בספר בראשית יותר משהוא דומה לסיפור הראשון.
 
4.
ישעיה מה:יח
 
 
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד.
 
האל האחד והיחיד ברא, יצר, עשה וכונן את הארץ ואף שאין כאן חריגה מהותית מסיפור הבריאה הראשון ברור שהמילה 'כוֹנְנָהּ', לכל הפחות, אינה מתיישבת בקלות עם הבריאה בששה ימים שכן משמעותה, כאן ובמקומות אחרים[ב], היא 'להציב', 'להניח', 'לשים על', 'להשעין על', 'להושיב על', 'להקים', 'לבסס' וכדומה, כלומר, ביצוע פעולה פיזית של הנחה, ייצוב וקיבוע. מילה זאת מחייבת אותנו להניח שהאל של ישעיהו השני קודם ברא את הארץ ואחר כך הציב אותה על יסודותיה וזאת בניגוד לרושם שבעל הסיפור הראשון בספר בראשית רוצה לטעת בנו.
 
5.
ישעיה נא:ט-טז
 
 
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִיםהֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין.
הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.
...
וְאָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.
וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.[ג]
 
כאן הנביא, כנראה על סמך מסורת קדומה שעמדה מול עיניו, מנסה לשכנע את 'זְרוֹעַ יְהֹוָה' לחזור על מעלליה מקֶדם, שעת שהיא לחמה ברהב[ד] ובתנין[ה], ניצחה את 'יָם'[ו], אל המים הקדום של המיתולוגיה הכנענית, נטעה שמים ויסדה ארץ. לאירועים הללו אין מקום בסיפור הבריאה בששה ימים ועלינו להניח שסיפור זה 'נשתל' בתורה בדיוק בכדי לכסות ולהשכיח סיפורי בריאה מיתולוגיים, דוגמת הסיפור שהדיו נשמעים כאן, בהם האל נאלץ להפעיל את כוחותיו המופלאים בקרבות פנים מול פנים נגד הים הקדמון ועוזריו המפלצתיים.
6.
תהילים עד:יג-יז
 
 
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם.
אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים.
אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן.
לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ.
אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם.[ז]
 
כאן אנו שוב שומעים על אל שהשליט סדר בעולמו על ידי הכנעת הכוחות הקדומים של העולם הכאוטי: 'יָם', ה'תַנִּינִים' ו'לִוְיָתָן'[ח]. מאידך, על בקיעת ה'מַעְיָן' וה'נָחַל' ויבוש ה'נַהֲרוֹת' האיתנים אנו לומדים כאן לראשונה, שלא לדבר על הצבת גבולות הארץ ויצירת הקיץ והחורף. סיפור זה חושף בפנינו מסורת קדומה שמזכירה במידה רבה את הבריאה המתוארת באנומה אליש, האפוס הבבלי עליו עוד נדון בהמשך. גם כאן גם שם האלים הגיבורים נאלצים להילחם עם אלי מים קדמוניים ועוזריהם האימתניים, שם אלת הדרקון תיאמת ובניה המפלצתיים וכאן 'ים' ובני לווייתו המאיימים, התנינים והלוויתנים, לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ[ט] וְלִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן[י].
 
7.
תהילים פט:י-יג
 
 
אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.
אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.
לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם.
צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ.
 
גם מקטע זה מבצבץ ועולה יהוה רב הכוח שהצליח למשול ב'גֵאוּת הַיָּם' (ואין זה משנה אם מדובר בגלי הים ממש או באל שמייצג אותם) ולדכא את 'רָהַב', המפלצת הקדומה אותה כבר פגשנו בקטע מספר 5.
 
8.
תהילים קד:ב-לה
 
 
עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
הַמְקָרֶה בַמַּיִם עַלִיּוֹתָיו הַשָֹּם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.
עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.
יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.
מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.
יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל.
מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהֹוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.
תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר.
הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.
מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת.
שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.
כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.
יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו.
הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
אָשִׁירָה לַיהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.
יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָה.
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה הַלְלוּ יָהּ.
 
בקטע ארוך מזכיר במידה רבה את סיפור הבריאה הראשון ולכן לא נמצא בו את המאבק האלים בין אלוהי ישראל למים הקדמונים ולמפלצות המימיות. עם זאת, הדיו של המאבק הזה עדיין לא נמחקו כליל והקטע מתאר את הכנעת המים הקדומים שכיסו את הארץ, אמנם רק בגערה וללא הפעלת כוח של ממש, ואת מנוסתם של המים הללו למקווה שהאל הכין עבורם, סביבו הוא הציב גבול שיבטיח שהמים לא ישובו לכסות את פני האדמה. מספר פסוקים מאוחר יותר אנו שבים ומוצאים את 'הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם' בו נמצא 'לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ' ולא ממש ברור אם מדובר באותו המקווה אליו נסו המים מגערתו של האל או בים גדול שהקיף את היבשה עוד משחר הבריאה. כך או כך ברור שבסיפור זה האל כבר אינו משבר ראשי תנינים על המים, מרוצץ ראשי לוויתן ומדכא את רהב בזרוע עוזו והמפלצת הקדומה הופכת לחיית שעשוע בלתי מזיקה שמוכיחה שיהוה שולט על הכל היצורים הקדמוניים ולכן הוא יכול 'לְשַׂחֶק' עימם במקום להיאבק בהם.
9.
משלי ח:כב-לא
 
 
יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז.
מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ.
בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם.
בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי.
עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל.
בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם.
בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם.
בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ.
וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת.
מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם.
 
כאן נכנסת לתמונה דמות חדשה, ה'חכמה', שמתיימרת להיות שותפה פעילה בתהליך הבריאה. תיאורטית ניתן להניח שה'חכמה' במקרה זה היא לא יותר מאשר מליצת שיר שבאה לתאר את תבונתו של האל ואת עומקה של תורתו אבל עלינו לזכור שספר משלי הוא אחד מאחרוני הספרים שמצאו את דרכם למקרא ולצד המשלים העתיקים ניתן למצוא בו גם תובנות מהתקופה ההלניסטית בה ה'חכמה', בדמותה של סופיה (Sophia[יא]), כיהנה גם כאלה בפנתיאון הגנוסטי. פילון האלכסנדרוני, שניסה להתאים את תורת ישראל לתורות אפלטוניות וסטואיות, העניק ל'חכמה' את התגית 'לוגוס'[יב] ובעקבות כך הבשורה על פי יוחנן כבר יכלה לקבוע שישו, האל הבן, הוא ה'לוגוס' שהתגשם בבשר. לפיכך, אין להוציא מכלל אפשרות שמי ששם בפי ה'חכמה' את התיאור שלעייל ראה בעייני רוחו ישות ממשית שהייתה מסוגלת לדווח על הבריאה שהיא ראתה במו עיניה.  
 
בכל אופן, ה'חכמה' מספרת שהיא נוצרה עוד לפני תחילת בריאתו של העולם ולכן אין עד אמין ממנה שמסוגל לתאר את מצבו של העולם ביום שלפני תחילת העבודה ולספר על שלביה השונים של הבריאה. מסתבר שבעולם הקדמון עדיין לא היתה 'ארץ' ולא תהומות או מעיינות אבל במהלך הבריאה נוצרו 'אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל', השמים הוצבו על כנם, לפני התהום הושם גבול, השחקים חוזקו, ההרים הוטבעו, הגבעות הורמו, עמודי הארץ קובעו והמים הקדומים נכלאו מאחורי הגבולות אותם הם כבר לעולם לא יחצו. תיאור זה אינו סותר במפורש את המסופר בפרק הראשון של ספר בראשית אף שמוטיב הכנעת הים וכליאתו, שנעלם כליל מסיפור הבריאה בששה ימים, עדיין משחק כאן תפקיד די משמעותי.
   
10.
איוב כו:א-יד
 
 
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר.
מֶה עָזַרְתָּ לְלֹא כֹחַ הוֹשַׁעְתָּ זְרוֹעַ לֹא עֹז.
מַה יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה וְתֻשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ.
אֶת מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין וְנִשְׁמַת מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ.
הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשְֹׁכְנֵיהֶם.
עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן.
נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה.
צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם.
מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ.
חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חשֶׁךְ.
עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ.
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְובנָתוֹ[יג] מָחַץ רָהַב.
בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ.
הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָו[יד] וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ וְרַעַם גְּבוּרֹתָו[טו] מִי יִתְבּוֹנָן.
 
כאן אנו שוב מוצאים את האל הגיבור שהרגיע וכלא את הים, מחץ את רהב, חולל את נחש בריח וגרם לעמודי השמים להתרופף מגערתו וברור שהשורות הללו משמרות הדים של סיפורי בריאה קדומים יותר בהם כוחו, ידו, גערתו ורעם גבורותיו שיחקו תפקיד חשוב יותר מהבל פיו. 
 
11.
איוב לח:א-מא
 
 
וַיַּעַן יְהֹוָה אֶת אִיּוֹב מִנ[טז] הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר.
מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת.
אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי.
אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה.
מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו.
עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ.
בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים.
וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא.
בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.
וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.
הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר יִדַּעְתָּהַ שַּׁחַר[יז] מְקֹמוֹ.
לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה.
תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ.
וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר.
הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ.
הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה.
הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.
אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר וְחשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ.
כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל גְּבוּלוֹ וְכִי תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ.
יָדַעְתָּ כִּי אָז תִּוָּלֵד וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים.
הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה.
אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה.
אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יֵחָלֶק אוֹר יָפֵץ קָדִים עֲלֵי אָרֶץ.
מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת.
לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ מִדְבָּר לֹא אָדָם בּוֹ.
לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא.
הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב אוֹ מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל.
מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ.
כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ.
הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ משְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ.
הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם.
הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ.
הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ.
הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ.
מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה.
מִי יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב.
בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ.
הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא.
כִּי יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ אָרֶב.
מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָו[יח] אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל.

 
בהתנשאות האלוהית על איוב המסכן אנו מוצאים מספר אלמנטים בעלי אופי מיתולוגי מובהק: האל המנצח מכניע ואוסר את הים הקדום ושומע את רינתם של כוכבי הבוקר ואת תרועתם של כל בני האלוהים. האזכורים המיתולוגיים משתלבים יפה עם תיאורים שמשקפים את קוסמולוגית שלושת השכבות ומדבריו המגמדים של האל אנו יכולים להסיק בנקל את קיומם של שכבת הארץ, שכבת התהומות ושכבת הרקיעים.[יט]
 
סיפורים פוקחי עיניים מהמיתולוגיות הבבלית והכנענית
 
סיפור הבריאה של ספר בראשית לא נכתב בחלל הריק ולצדו ניתן למצוא מספר רב של סיפורים מיתולוגיים ששופכים עליו אור רב. חשיבות מיוחדת לעניינינו יש לסיפורים המיתולוגיים של הכנענים והבבלים, עמים דוברי שפות שמיות שאת אמונותיהם אבותינו מן הסתם הכירו היטב. סקירה קצרה של השני סיפורים רלוונטיים, האחד מהמיתולוגיה הבבלית והשני מהמיתולוגיה הכנענית, תחשוף בפנינו את השונה והדומה בין אמונותיהם לאמונות שאבותינו שימרו בספרי המקרא:
 
סיפור הבריאה הבבלי
 
התיאור השומרי-בבלי של הבריאה נשתמר באפוס בשם 'אנומה אליש'[כ] שזכה לתרגום מעולה לשפה העברית[כא]. הפואמה מתחילה בימים שלפני בריאתו של העולם המוכר לנו:
 
לפני שנבראו השמים מלמעלה
ולפני שנבראה האדמה מלמטה
היו רק האל אפסו, האב הראשון, המוליד,
והאם תיאמת שילדה את כולם
והמים של שניהם התערבבו אלה באלה.
 
מימיו של אפסו, אל מי התהום המתוקים, התערבבו במימיה של תיאמת[כב], אלת המים המלוחים[כג] וערבוב המים הקדומים של שתי תופעות הטבע היווה כמעין הזרעה ראשונית של האלה הנקבה בזרעו/מימיו של האל הזכר. מזיווג זה נולדו בני הדור השני של האלים: לַחְ'מוּ ולַ'חַמוּ, שני מצבורים של אדמות סחף שבהדרגה התמזגו והפכו ליבשה. מהאיחוד ביניהם נוצרו האלים אנשר וכשר ומהם נולד בנם, אנו, שהיה אביהם של האל 'אא' ואֵחיו. האלים הצעירים הללו נהגו להשתובב על פני המים הקדומים ומשחקיהם הטרידו את מנוחתם של אפסו ותיאמת והפרו את ההרמוניה הבלתי משתנה ששלטה בעולם המים. אפסו ששאף לשמר את חוסר המעש הקדמון החליט לפעול נגד האלים הצעירים אבל הם שמעו על המזימה, הקדימו תרופה למכה והרגו את האב הקדמון עוד לפני שהיה סיפק בידו להזיק להם.
 
תיאמת, ביגונה ובכעסה על רצח בעלה ועל הפרת השלווה הקדומה, יצרה צבא של מפלצות שיעזור לה להשליט מחדש את מרותה על צאצאיה המרדניים. אנשר, אנו ו'אא' ניסו להילחם בתיאמת ובמפלצותיה אבל כוחם לא עמד להם והם כשלו בקרב. בשלב זה מרדוך[כד] הצעיר, בנו של 'אא', עשה את הצעד הגורלי בדרכו להפוך לשליט העליון של הפנתיאון הבבלי: הוא הציע להכניע את תיאמת ועוזריה המפלצתיים אם שאר האלים יסכימו להכיר בו כמלכו של היקום כולו. האלים, בלית ברירה, הסכימו לתנאיו של מרדוך וזה התחמש ויצא לקרב עם תיאמת שהפכה את עצמה למפלצת דמוית דרקון אימתני והסעירה בהשתוללותה הפראית את המים הרגועים. גודלה ועוצמתה של האלה הקדומה לא הועילו לה והאל מרדוך הרג את האם הראשונה ופילח את גופה השדוד לשנים. מחציה האחד הוא יצר את השמים, תחתיהם הוא קשר יריעה שתמנע ממימיה של תיאמת לדלוף מהשחקים. בחצי גוף זה מרדוך הציב את הכוכבים והמזלות, ובעקבותיהם את הירח והשמש שהופקדו על שמירת קצבם של יחידות הזמן: השנים, החודשים, השבועות, הימים והלילות. לאחר מכן מרדוך עיצב מחצי הגוף השני של תיאמת את ההרים, הגבעות, המישורים והעמקים שהרכיבו את הטופוגרפיה של הארץ. בתום מעשה הבריאה, האלים היללו את מרדוך ובתמורה הוא הורה לאל 'אא' לעצב מעצמותיו ודמו של 'קינגו', בנה/מאהבה המפלצתי של תיאמת, את בני אדם שידאגו לכל צרכיהם של האלים ויאפשרו להם להעביר את זמנם בשקט ובמנוחה.
 
המלחמה ב'ים' במיתולוגיה הכנענית
 
מעט מאד היה ידוע על המיתולוגיה הכנענית לפני חשיפתה בשנת 1928 של העיר אוגרית[כה] באתר החפירות בתל 'ראס שמרה' שבסוריה. הארכיאולוגים שחפרו את העיר בין השנים 1928 ל-1966 (למעט הפסקה מאולצת מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד שהשטח נרגע מספר שנים לאחר סיום המלחמה) גילו כמות גדולה של מסמכים שנכתבו על לוחות חרס בכתב אלפביתי ובשפה שדמתה מאד לשמות שמיות מערביות אחרות, ובכללן השפה העברית. המסמכים הללו תוארכו לשנים 1,400 עד 1,200 לפני ספירת העמים אף שברור לחלוטין שהם מכילים סיפורים מיתולוגיים הרבה יותר עתיקים.
 
אף שמספר רב של טבלאות חרס נשברו, נסדקו או נמחקו במהלך השנים, ופענוחם בהכרח חייב להסתמך במידה רבה על ניחושים והשערות, עדיין ניתן לחלץ מהטבלאות הללו את הקווים הכלליים של הסיפורים המיתולוגיים שרווחו המרחב הכנעני[כו] באלף השני לפני ספירת העמים. אותנו יעניין בעיקר הסיפור על מלחמתו של האל 'בעל' באל המים, 'ים-נהר'. בסיפור זה פועלים האלים והאלות הבאים:
 
אל[כז]:
אל השמים ואבי האלים. בורא המים והנהרות ויוצר האדם. כונה 'בורא שמים וארץ'. מקום מגוריו הוא 'שדה אל' שבמקור הנהרות.
 
אשרה[כח]:
אשתו של 'אל', אלת האדמה והפריון ואם האלים.
בעל[כט]:
 
בנם המורד של 'אל' ואשרה. שימש כאל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים שמרווים את פני האדמה ומחיים את כל מי שנמצא עליה. שמו החליפי היה הדד ולכן הוא נקרא לפעמים בשם בעל-הדד. הוא גם כונה לעיתים בתואר 'רוכב העבים'.
 
עשתורת[ל]:
בתם של אל ואשרה, אחותו ואשתו של בעל. אלת היופי, הפריון והתשוקה.
 
ים-נהר[לא]:
בנם של 'אל' ואשרה ואחיו של בעל. אל הימים, הנהרות ומקוואות המים שמסמל את הפן המפחיד והמאיים של המים שמסוגלים בזעמם להציף את עולמם של בני האדם. עוזריו היו לווייתן נחש בריח, נחש עקלתון בעל שבעת הראשים והתנינים הגדולים.
כושר-וחסיס[לב]:
אל האומנויות.
 
שפש[לג]:
בתם של 'אל' ואשרה ואחותו של בעל. אלת השמש.
 
 
הטבלאות המשובשות אינן מאפשרות לספר את סיפור מלחמתו של בעל בים-נהר בשלמותו אבל אנו נוכל להסתפק בתיאור הבא:
 
'אל' בחר בים-נהר כיורשו בתפקיד מלך האלים ואף שרוב האלים הסכימו למהלך, בעל התמרד וסרב להכיר בעליונותו של ים-נהר. כאות למריו הוא שלח שליחים לאחיו האימתני והודיע לו על כוונתו להילחם עמו. עתה היה זה תורו של ים-נהר לשלוח שליחים לבעל ולהודיע לו שהוא מוכן לצאת למלחמה. בעל הרג את שליחיו של ים-נהר וכך נפתח קרב הענקים שעמד לחרוץ את גורלו של העולם כולו. בתחילה ידו של ים-נהר הייתה על העליונה והוא הציף את הארץ במי מלח והרס את היבולים אבל אחותו, שפש, אלת השמש, עזרה לו לייבש את הקרקע המוצפת ולהחזירה לשימושם של בני האדם. האל האומן, כושר-וחסיס, נחלץ עתה לעזרתו של בעל ויצר עבורו שני כלי נשק קסומים, ירגוש ואימור, עימם בעל יצא לקרב פנים אל פנים עם אחיו ים-נהר ועם עוזריו האימתניים: לווייתן נחש בריח, נחש עקלתון והתנינים. בעל הכה על חזהו של ים-נהר עם הכלי הפלאי ירגוש, אבל המכה לא הצליחה להכניע את אל הימים והנהרות ולכן בעל הנחית את אימור על מצחו של ים-נהר והפיל אותו ארצה. עתה, לאחר תבוסתו של ים-נהר, כל האלים השתכנעו בזכותו של בעל לרשת את אביו והכתירו אותו למלך כל האלים ולשליטה הבלעדי של כל הארץ.
הסיפורים המיתולוגיים והתנ"ך
    
שני הסיפורים המיתולוגיים שסקרנו זה עתה מספרים על קרבות בין אלים צעירים וגיבורים לבין אלי מים אימתניים ועוזריהם המפלצתיים שהסתיימו, כמצופה, בניצחונם של האלים הצעירים, הכנעתם של אלי המים וכליאתם של המים האימתניים עצמם. עורכי התנ"ך הפכו את האלים הקדומים לאיתני טבע וניקו מהספרות המקראית את ההתייחסויות היותר בוטות למאבקי האיתנים בין יהוה, אל המלחמה הצעיר שעלה מהדרום[לד], לבין אלים מתחרים, דוגמת 'ים', שסימלו את הפן המאיים והמזיק של הטבע. אין לדעת אם מדובר בעורכים רשלניים במיוחד או בקטעים מוכרים לכל שאיש כבר לא הרשה לעצמו לשנותם אבל העובדה היא שלמרות כל מאמצי ההסתרה וההרחקה נותרו בידינו שרידים של מסורות עתיקות שמעידים על קיומם של רבדים קדומים שהוסתרו, טושטשו או רוככו על ידי עורכים שניסו להעלים את יהוה הישן ולהציג במקומו יהוה חדש ומשופר שיודע לברוא גם ללא מאמץ פיזי ולהשליט את מרותו גם ללא מאבקים אלימים.
 
שרידים רבים מעידים על הרבדים המיתולוגיים הקדומים שהועלמו ממקורותינו[לה] אבל בהקשר זה נתייחס רק לשלוש קטגוריות בלבד:
 
1.
האזכורים, חלקם ברורים וחלקם קלושים, לניצחונו של יהוה על ה'ים'.
2.
ההתייחסות המאנישה ל'תהום'.
3.
והמפלצות הימיות שאת זכרם הכתוב שב ומעלה פעם אחר פעם.
 
את 'ים', אל המים של המיתולוגיה הכנענית, העורכים הפכו למקווה גדול של מים, את אלת המים הקדומים הם הפכו למי התהום[לו] שמתחת לארץ ורק המפלצות הקדומות הצליחו לשמור על תפקידן המקורי אף שלבסוף גם הן התאימו את עצמן לסדר החדש והפכו לחיות המחמד של האל. השרידים המיתולוגיים הללו ראויים לדיון קצר:
 
מלחמתו של יהוה ב'ים'
 
הקרב המיתולוגי בין יהוה לאל 'ים', מייצגם של המים המאיימים, הפך בידיהם של עורכי התנ"ך לאירוע של השלטת המרות האלוהית על המים עצמם. היעד המרכזי אמנם הושג והכתוב טוהר מסממניו המיתולוגיים אבל נראה שהעורכים הקדומים לא השלימו את משימתם וברשלנותם הם הותירו אחריהם מספר רב של ביטויים תמוהים שאיבדו כל משמעות בטקסט המצונזר. הכתוב, במתכונתו הנוכחית, מעלה שאלות רבות, למשל: מדוע נאמר על המים 'וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ'? למה יהוה נקרא 'רֹגַע הַיָּם' (היינו, מרגיע הים) ומה זיכה את זרועו בכינוי 'הַמַּחֲרֶבֶת יָם'? על איזה אירוע נאמר 'גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ'? האם יהוה באמת פורר את המים, כמתואר בביטוי 'אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם' ועל איזה כוח מדובר בביטוי 'בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם'? למען האמת, אל שבורא באמירה בלבד אינו צריך להחריב, לפורר או לדכא את ברואיו והוא אמור להרגיעם בהוראה קצרה דוגמת 'שקט שיהיה שם' או 'חאלס עם הבלגן'. העובדה שהאל בכל זאת נאלץ להפעיל כוח פיזי על ה'ים' מלמדת שהסיפור האורגינלי דיבר על ישות ממשית, אותה אכן ניתן היה להחריב ולפורר, ולא על מקווה תמים של מים, סוערים יותר או סוערים פחות.
 
הפסוקים הבאים חושפים את הבעיה בכל חומרתה והם מחייבים אותנו להניח שלפני עריכתם המקורות שלנו תיארו קרב הרבה יותר עקוב מדם במהלכו יהוה הפעיל את כל עוצמתו, ומן הסתם גם את כלי הנשק שבידו, ובסופו עלה בידו להחריב את יריבו ולהשמיד את עוזריו. נפילת האל האחראי שללה מהמים את מגינם ואפשרה ליהוה להרחיק אותם מתחומי הישוב, להציב להם גבולות ולוודא שהם לא ישובו לסכן את בני האדם שבחרו בו למלכם ולבורא עולמם:  
  
1.
הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְהֹוָה אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ.[לז]
 
2.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.[לח]
 
3.
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.[לט]
 
4.
וְאָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.[מ]
 
5.
גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל.[מא]
 
6.
הֲבִנְהָרִים חָרָה יְהֹוָה אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה.[מב]
 
7.
וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ יְהֹוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ.[מג]
 
8.
קוֹל יְהֹוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהֹוָה עַל מַיִם רַבִּים.[מד]
 
9.
עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים. יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה.[מה]
 
10.
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם.[מו]
 
11.
רָאוּךָ מַּיִם אֶלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת.[מז]
 
12.
אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.[מח]
 
13.
תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.[מט]
 
14.
בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ.[נ]
 
15.
חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חשֶׁךְ.[נא]
 
16.
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְובנָתוֹ מָחַץ רָהַב.[נב]
 
17.
וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא. בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.[נג]
 
 
האנשת ה'תהום'
 
גם מבלי להעניק משקל יתר להקבלה הלשונית בין שמה של האלה הבבלית 'תיאמת' ל'תהום' עליו שרה החושך בפסוק 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם', לא נוכל להתעלם ממספר התייחסויות שגובלות בהאנשה של ה'תהום' ומרמזות על כך שגם ה'תהום' הייתה בשעתו דמות ששיחקה תפקיד של ממש במיתולוגיה היהודית. עם זאת, אני חייב להודות שהעדויות לקיומה של ישות מיתולוגית שהפכה בידי העורכים לתופעת הטבע הנקראת 'תהום' הן הרבה פחות משכנעות מהעדויות המקבילות במקרה של 'ים' ובהחלט ייתכן שכאן באמת מדובר במליצות שיר תמימות ולא, כבמקרה של 'ים', cניסיון להחליף דמות מיתולוגית בתופעת הטבע שהיא מייצגת.
 
1.
מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ אֶת נַהֲרֹתֶיהָ הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה.[נד]
 
2.
רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא.[נה]
 
3.
תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.[נו]
 
4.
רָאוּךָ מַּיִם אֶלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת.[נז]
 
5.
הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת.[נח]
 
 
תפקידן של המפלצות הקדומות
 
את ההוכחה הניצחת ביותר לקיומו של רובד מיתולוגי קדום בו סופר על מלחמתו של יהוה באל 'ים' ובעוזריו המפלצתיים מספקים לנו הלווייתנים[נט] (לוויתן נחש בריח ולוויתן נחש עקלתון), התנינים הגדולים ורהב, שאיכשהו חמקו מידם של העורכים ושרדו לרמוז לנו על ימי הבראשית בהם יהוה נאלץ להילחם באלים מתחרים, להשליט את מרותו בכוח הזרוע ולרסן את איתני הטבע שבחסות האלים האחרים איימו על בני האדם.
 
1.
בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.[ס]
 
2.
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין.[סא]
 
3.
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים.[סב]
 
4.
אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.[סג]
 
5.
הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר.[סד]
 
6.
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְובנָתוֹ מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ.[סה]
 
את האלמנטים המיתולוגיים המפחידים והעוינים שעורכי התנ"ך ניסו, לא תמיד בהצלחה מלאה, להעלים מתחת לפני השטח לא נמצא כלל בסיפור הבריאה הראשון של ספר בראשית ואת מקומם יתפסו מקווה המים התמים, התהום שמתחת לאדמה והתנינים שלמרות גדלם אינם מצטיירים כמאיימים יתר על המידה. להצגה הנינוחה יחסית של סיפור הבריאה בשישה ימים יש כמובן סיבה טובה ובעזרתה נוכל לשער מתי נכתב סיפור הבריאה הזה ומה הייתה מטרתו. 
 
מתי נכתב סיפור הבריאה בשישה ימים
 
תיארוך לפי רובדי האמונה שבמקרא
 
את הדיו של סיפור הבריאה בששה ימים, מבחינת התוכן או מבחינת הטרמינולוגיה, ניתן למצוא גם במקומות אחרים בתנ"ך, למשל:
 
1.
בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.[סו]
 
2.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד.[סז]
 
3.
בִּדְבַר יְהֹוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם.[סח]
 
4.
לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.[סט]
 
5.
אַתָּה הוּא יְהֹוָה לְבַדֶּךָ עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים.[ע]
 
אבל אם נרד לפרטים נראה שאת כל הפסוקים הללו ניתן לייחס לקטעים שנכתבו לאחר שיבת ציון וקימום הבית השני[עא]. את פרק לא בספר שמות נהוג לייחס למקור הכוהני[עב] שאחראי להרבה קטעי מקרא שעוסקים בקורבנות, ענייני טומאה וטהרה ודקדוקי מצוות, דוגמת אלו שאנו מוצאים בספר ויקרא. את המקור הזה נוהגים לתארך לתקופת הרפורמציה הדתית של עזרא הסופר וייתכן מאד שעזרא עצמו הוא זה שהעניק לתורה את עריכתה הסופית תוך שהוא מצרף לארבעת הספרים האחרים את ספר ויקרא הכוהני ושותל קטעים כוהניים רבים בספרים בראשית, שמות ובמדבר.
 
את פרק מה בספר ישעיה נוהגים לשייך לנביא המכונה ישעיהו השני[עג] שרוב החוקרים מתארכים לראשית ימי שיבת ציון. גם ספר נחמיה[עד] חייב היה להיכתב לכל המוקדם בימיו של נחמיה בן חכליה, שהיה בן תקופתו של עזרא הסופר. ספר תהילים מאגד מזמורים מקדשיים מכל תקופת התנ"ך, החל ממזמורים קדומים שהלוויים נהגו לשיר בתקופת המלוכה הקדומה וכלה במזמורים שהושרו בבית השני במאה השנייה לפני ספירת העמים, כשתקופת התנ"ך כבר עמדה בפני סיומה. כיוון שכך, נוכל למצוא בו הדים למסורות בריאה שונות, מיתולוגיות יותר ואף מיתולוגיות פחות. הפרקים לג ו-קלו אינם מייחסים את עצמם לבעל מזמורים זה או אחר ואין כל סיבה שתמנע מאתנו לתארכם לתקופה מאוחרת, לאחר שסיפור הבריאה באמירה בלבד כבר הפך לנורמטיבי ומחייב.   
 
כיוון שאנו מוצאים במקרא הדים לסיפורים מיתולוגיים מחד וסיפורים שכבר טוהרו מסממניהם המיתולוגיים מאידך, אנו נאלצים להניח שאמונתו של עם ישראל חוותה לפחות שלוש תקופות שונות שהשאירו את רישומיהם בשלושה רבדים שונים של התנ"ך:
 
1.
התקופה המיתולוגית
 
 
הרובד המיתולוגי הקדום באמונתו של עם ישראל הועלם כמעט לחלוטין מהספרים שהגיעו לידינו ובידינו נותרו רק הדים קלושים במספר לא קטן של פסוקים שהצליחו לחמוק מבעד לידיהם של העורכים. בסיפורים המקוריים של המיתולוגיה העברית הקדומה לבטח היינו מוצאים אלים נוספים שנכחו 'בַּעֲדַת אֵל' וביניהם, ככל הנראה, גם את האל 'ים', יריבו המר של יהוה והאל שאיים על שלומם וביטחונם של בני האדם.[עה]
 
2.
התקופה המונותאיסטית
 
 
לקראת סוף ימי הבית הראשון התחוללה מהפיכה שהפכה את הדת היהודית מדת שסובלת מקדשים רבים לדת של מקדש אחד בלבד. כוהני המקדש הירושלמי שזכו למונופול דתי בכל רחבי ממלכת יהודה, מיהרו החליף את הרובד המיתולוגי[עו] של התנ"ך ברובד מונותאיסטי[עז] שהעלים את הפנתיאון היהודי והפך את האלים שייצגו את איתני הטבע לתופעות הטבעיות עצמן.
  
3.
התקופה התיאוקרטית
 
 
התקופה התיאוקרטית החלה לאחר שובם של בני ישראל מגלות בבל[עח], שם הם באו במגע עם הדת הזורואסטרית[עט] שלימדה אותם לא רק על קיומו של הממד הרוחני אלא גם על הריחוק והנשגבות של האל שלא נהג ללכלך את ידיו בדמם של אלים, תנינים, ולווייתנים או ב'עָפָר מִן הָאֲדָמָה'. לאחר שיבת ציון, כוהני המקדש השני פעלו בחסות השלטון הפרסי והם אלו שעמדו בראש הקהילה היהודית במחוז 'יהוד'. כבעלי העניין הכל-יכולים של הדת היהודית הם יכלו לשתול במקרא הן את החוקים והתקדימים ההיסטוריים שמטפחים את מעמדם, סמכותם ורווחתם והן את האל החצי-טרנסצנדנטלי שמסוגל לברוא עולם שלם במאמר בלבד.    
 
לא את כל ספרי התנ"ך ניתן היה לטהר באמצעות עריכה מחודשת. חלקם לבטח היו מוכרים מידי בעוד שאחרים שירתו את היהודים שנשארו בבבל וקשה היה לשנותם מבלי לגרום לשסע בתוך העם היהודי. במקרים בהם התערבות גסה מידי בטקסט הייתה גורמת להתמרמרות מיותרת, כוהני הבית השני נקטו בגישה שהשיגה את
אותה מטרה בשיטה הרבה יותר מתוחכמת: הם הוסיפו לטקסט המקראי קטעים חדשים שהתפלמסו עם הדעות שהשתמרו ברבדים הקודמים וכך הם יכלו לקדש את החדש ולהמעיט בערכו של הישן. לשם משל, הלווייתנים אותם יהוה היה צריך לפקוד 'בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה' הפכו כהרף עין לחיות מחמד בפסוק 'שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ'[פ] והתנינים שיהוה שיבר את ראשיהם על המים הצטרפו לעדת מהללי יה המוזכרת בפסוק 'הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת'[פא].
 
תיאור הבריאה שנשתל בתחילת ספר בראשית הינו הדוגמה המובהקת ביותר להוספת סיפור חדש שמדחיק ומגמד את הסיפורים הקודמים. השפה המונוטונית והיבשה והגישה המרוחקת שיוותה לסיפור טון רשמי ואוטוריטטיבי שעמד בניגוד מוחלט לנימה הסיפורית ולתכנים המיתולוגיים של סיפור הבריאה הקדום יותר, שנדחק לפרק השני ואיבד את כל משמעויותיו הקודמות. כשהסמכות בידו, סיפור הבריאה בשישה ימים יצק לתוך הדת היהודית את המסרים החדשים הבאים:
 
1.
יהוה הוא האחראי היחיד לכל המציאות וכל שאר הישויות האלוהיות לשעבר הפכו בהכרח לדמויות משנה הסרות לפקודתו של האל האחד והיחיד[פב].
2.
האל התנ"כי נמצא הרחק מיצירתו[פג] ולא ניתן ליצור אתו קשר ישיר כך שרק הכוהנים יכולים למלא אחר רצונותיו ולעשות את רצונו. המסקנה היא שעם ישראל כולו חייב לדאוג לכבודם, סמכותם ורווחתם של כוהניו.
3.
כל מעשי האל הם טובים ולכן הבריאה כולה היא טובה ואין בה טביעות רגל של בורא רע כלשהו.
 
4.
גם האור והחושך נבראו על ידי יהוה לבדו ולא על ידי שני אלים מתחרים.
 
5.
המאורות והכוכבים נבראו על ידי אלוהים ולכן הם בהכרח אינם אלים בזכות עצמם.
 
6.
יהוה ברא את התנינים הגדולים וממילא הם לא נבראו על ידי איזה אל מתחרה שניצל את כוחם בעת שהוא לחם באל של עם ישראל.
 
אנו חייבים, אם כך, לשייך את סיפור הבריאה בשישה ימים לרובד האחרון של התנ"ך ולתארך את כתיבתו לתקופה בה התורה זכתה לעריכתה ולעיצובה הסופי, כלומר, פחות או יותר לימיו של עזרא הסופר באמצע המאה החמישית לפני ספירת העמים.
 
תיארוך לפי משקלה של מצוות השבת
 
אישור למקורו המאוחר של סיפור הבריאה הראשון בספר בראשית נוכל למצוא בעובדה שיום השבת, שמככב בסיפור זה, אינו תופס מקום מרכזי בספרים ופרקים שנכתבו לפני שיבת ציון וכשהשבת כבר מוזכרת במקורות לא כוהניים היא אינה מקושרת לסיפור הבריאה שבתחילת ספר בראשית. את הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זאת ניתן למצוא בספר דברים, שכנראה נכתב לקראת סוף ימי הבית הראשון[פד], שם מצוות השבת נתלית בצורך להעניק יום מנוחה לעבדים ולשפחות, כמשתמע מסיפור יציאת מצריים:
 
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.[פה]
 
וזאת בניגוד לאמור בקטע הכוהני המקביל שקושר את השבת למנוחה האלוהית ביום השביע לבריאה:
 
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.[פו]
 
גם כשהנביא ירמיהו[פז], שבימיו חרב הבית הראשון, הטיף לשמירת השבת בשערי ירושלים הוא לא טרח להזכיר את המנוחה האלוהית ביום השביעי לבריאה:
 
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם.
וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם.
וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁומֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר.
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם יְהֹוָה לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בֹּה כָּל מְלָאכָה.
וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם.
וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית יְהֹוָה.
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַם וְלֹא תִכְבֶּה.[פח]
 
ואפילו הנביא יחזקאל[פט] בן בוזי הכהן, שחי ופעל בתקופת גלות בבל, לא הציג את יום השבת כתולדה של שביתת האל ביום השביעי לבריאה אלא כאות לברית בין האל לבני ישראל:
 
וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם.[צ]
 
למעשה, להוציא את הקטעים שמיוחסים לימי הבית שני בספרים שמות, ויקרא וישעיה; לדיברה הרביעית בספר דברים; לקטע המצוטט לעיל מספר ירמיה ולמספר לא קטן של אזכורים בספר יחזקאל יש בספרי תורה והנביאים רק שלוש התייחסויות תמימות ליום השבת:
 
1.
וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה.
וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּי הֹלֶכֶתי אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם.[צא]
 
2.
וַיְצַוֵּם לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן הַשְּׁלִשִׁית מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת וְשֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ.
וְהַשְּׁלִשִׁית בְּשַׁעַר סוּר וְהַשְּׁלִשִׁית בַּשַּׁעַר אַחַר הָרָצִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת מַסָּח.
וּשְׁתֵּי הַיָּדוֹת בָּכֶם כֹּל יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת בֵּית יְהֹוָה אֶל הַמֶּלֶךְ.
וְהִקַּפְתֶּם עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ וְהַבָּא אֶל הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת וִהְיוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ.
וַיַּעֲשׂוּ שָׂרֵי הַמֵּאֹיות כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן.[צב]
 
3.
לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.[צג]
 
הבעל ששאל את אשתו מדוע היא הולכת אל 'אִישׁ הָאֱלֹהִים' ללא כל צורך נראה לעיין (בציטטה השנייה) למעשה מרמז שגם אם אותו היום אכן היה יום השבת עדיין לא היה כל פסול ברכיבה על אתון עד לביתו של 'אִישׁ הָאֱלֹהִים' ונראה שגם 'אִישׁ הָאֱלֹהִים' עצמו לא היה מתרעם יתר על המידה ממה שבימינו נחשב לחילול שבת חמור. גם הסברו של רש"י לשני הפסוקים הראשונים בציטטה השנייה, 'הַשְּׁלִשִׁית מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת - המשמרות היו מתחדשות ובאות בשבת, משמרות כהונה ולויה, אחת נכנסת ואחת יוצאת, וצוה את המשמר הנכנס להתחלק לשלשה חלקים, השלישית בבית המלך, לשמור שלא יעמוד איש על המלך להרגו. והשלישית בשער סור - הוא שער המזרחי שבעזרה שער הסירה. והשלשית בשער הרצים - אף הוא משערי העזרה.'[1] יכול להוות בעיה לאלו ששמים לב לתפקיד שהוטל על משמרות הכוהנים והלוויים הללו: 'וְהִקַּפְתֶּם עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ וְהַבָּא אֶל הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת וִהְיוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ.' במילים אחרות, איש לא מצא פסול בכהן שמצווה על לוויים חמושים להרוג כל מי שמתקרב למלך אפילו ביום השבת וראה שבאותה העת איש כנראה גם לא העניק לשבת את המשמעויות שהיא לבשה מאות שנים מאוחר יותר.  
 
ממצאים אלו מחזקים את התחושה שאף שהשבת הייתה מוכרת גם בימי הבית הראשון היא זכתה לקדושתה המיוחדת רק בבבל, ובימי הבית השני היא נקשרה עם סיפור הבריאה במאמר בלבד, שהומצא אך לאחרונה, וביחד הם הפכו ליסודות מרכזיים באמונה היהודית.
 
ניתן לתמצת את התהליך באופן הבא:
 
1.
במהלך רוב ימי הבית הראשון השבת הייתה בעיקר תופעה מקדשית ובני העם לא הקפידו על שמירת השבת במתכונת שהייתה מוכרת לחכמי התלמוד ולא היו מודעים למשמעויות שכוהני הבית השני עוד ייצקו לתוך היום הזה.
 
2.
עם התחזקות מעמד הכוהנים במהלך המהפכות של חזקיהו ויאשיהו, הנכס הכוהני הפך למכשיר נוסף באמצעותו הכוהנים הכבידו את עולם והגבירו את נחיצותם וזאת בהנחה שריבוי הדרישות הדתיות מגביר את ההזדמנויות לחטוא ובאותה מידה את הצורך בקורבנות מכפרים. בשלב זה, כפי שאנו לומדים מתוכחתו של ירמיהו, הגילדה הכוהנית החלה לשווק את השבת כאחד המוטיבים המרכזיים של הדת היהודית ולדרוש מכלל האומה להקפיד על שמירת השבת.
3.
לאחר שיבת ציון הכוהנים הפכו לשכבה השלטת ועזרא הסופר ניצל את כוחם להשלטת משטר תיאוקרטי שהקפיד על טוהר הגזע, שטיפת מוח מתמדת באמצעות הקראות חוזרות ונשנות של התורה (שרבים מחלקיה החשובים נכתבו על ידי כוהנים ושתרגומה לארמית שיקף את הדעות הכוהניות) והקפדה על מצוות כוהניות, ובראש וראשונה על שמירת השבת. בתקופה זאת אחד מחברי הגילדה השלטת, אולי אפילו עזרא בעצמו, כתב סיפור בריאה שמעלה לחזית הבמה את האל המעודכן והמשופר של הכוהנים ומעגן את יום השבת בדוגמה שהאל עצמו נתן ביום השביעי לבריאה. מאותה העת, סיפור הבריאה הראשון הפך לאוטוריטטיבי, הסיפורים המיתולוגיים נדחקו אל מתחת לשטיח, האל המתוקן תפס את מקומו של האל האנתרופומורפי והחל השלטון הכוהני שיחזיק מעמד, בצורה זו או אחרת, לפחות עד לימי המרד החשמונאי.
 
 
סיכום
 
את הדיון ניתן לסכם בנקודות הבאות:
 
1.
ברבדיו השונים של התנ"ך נשתמרו הדים לסיפורים שונים על ראשית הימים, בכללם גם לסיפורים בעלי אופי מיתולוגי מובהק שדומים במהותם למיתוסים הבבלים והכנענים.
2.
סיפור הבריאה בששה ימים נכתב על ידי הגילדה הכוהנית שבחסות המושלים הפרסיים השליטה על עם ישראל משטר תיאוקרטי שהחזיק מעמד לפחות עד לתחילת המאה השלישית לפני ספירת העמים.
3.
סיפור הבריאה בששה ימים נכתב במטרה להרחיק את האלמנטים המיתולוגיים, לנגח את האמונות הזורואסטריות, לקדש את מוסד השבת בקרב כל שכבות הציבור ולבסס את מעמדו של יהוה, האל שברשות הגילדה הכוהנית, כבורא היחיד של השמים והארץ ובהכרח גם כמי שרשאי לדרוש מברואיו לציית לכל מצוותיו ותכתיביו.
  
4.
הסיפור הכוהני נשתל בתחילתו של הספר הראשון בתורה ועל ידי כך הוא הפך לתיאור האוטוריטטיבי של הבריאה. כל הסיפורים האחרים שדנו בימים הקדומים איבדו במחי יד אחת את הרלוונטיות שלהם וגורלם נגזר לצאת מהקשרם ולשמש רק כאלגוריות או מליצות שיר.
   
5.
הפרק הראשון של ספר בראשית מסתמך על הקוסמולוגיה התלת-שכבתית שהוחלפה לימים על ידי הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית של אריסטו, התוכן תלמי והרמב"ם. בקוסמולוגיה זאת היקום כולו מורכב משלוש שכבות בלבד: שכבת התהומות, שכבת הארץ ושכבת הרקיעים.
6.
הרבנים נחשפו לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית לקראת סוף התקופה התנאית ומאז הם לא חדלו לחפש בעומקי הכתוב את הרמזים והסודות שיצקו תוכן לא מגוחך לסיפור שפותח את ספר בראשית. בראיה לאחור ניתן להגיד שכל המאמצים הרבניים כשלו ואין בידינו אף הסבר ממצה שמאפשר לנו לצייר את תמונת העולם שמסתתרת מאחורי סיפור הבריאה בששה ימים.
 
אין, כמובן, שום הכרח לאמץ דווקא את הפרשנות שלי ולא אעלב אם הקוראים יעלו פירושים אחרים שלדעתם מסבירים טוב יותר את ההדים המיתולוגיים ששרדו במקרא, את הדמיון לאגדות הבבליות והכנעניות ואת הצמדת השבת לסיפור הבריאה במקורות שנכתבו לאחר שיבת ציון, תופעה שאנו לא מוצאים בקטעים שנכתבו לפני כן.  
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
החוקרים מייחסים לנביא המכונה ישעיהו השני את הפרקים מ' עד נ"ה בספר ישעיה ויש הטוענים שהוא כתב גם את הפרקים נ"ו עד ס"ו של ספר זה. ראה הערך 'ספר ישעיהו' בויקיפדיה
[ב]             
למשל, 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ' (שמות טו:יז), 'הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם' (שמואל ב' ז:יג), 'וְעַתָּה חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֱכִינַנִי וַיּוֹשִׁיבַינִי (קרי – וַיּוֹשִׁיבַנִי) עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ' (מלכים א' ב:כד), 'הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה' (חבקוק ב:יב), 'כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה' (תהילים ח:ד), 'וַיהֹוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ' (תהילים ט:ח), 'כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ' (תהילים כד:ב), 'וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי' (תהילים מ:ג), 'כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה' (תהילים מח:ט), 'יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ' (תהילים קיט:עג), 'לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד (תהילים קיט:ס).
[ג]              
ישעיה נא:ט-טז
[ד]              
ראה תהילים פט:יא, איוב כו:יב
[ה]             
ראה בראשית א:כא, ישעיה כז:א, ישעיה נא:ט, איוב ז:יב
[ו]              
ראה הערך 'ים' בויקיפדיה
[ז]              
תהילים עד:יג-יז
[ח]             
הפרשנים מתעקשים לזהות את ה'לִוְיָתָן' עם פרעה אבל ההקשר מוכיח שמדובר כאן בסיפור בריאה קדום ולא בהעלאת זיכרונות מימי יציאת מצרים.
[ט]             
ראה ישעיה כז:א, איוב כו:יג
[י]              
ראה ישעיה עז:א
[יא]            
ראה הערך 'Sophia' בויקיפדיה באנגלית
[יב]            
ראה הערך 'לוגוס' בויקיפדיה
[יג]             
קרי: וּבִתְבוּנָתוֹ
[יד]             
קרי: דְּרָכָיו
[טו]            
קרי: גְּבוּרוֹתָיו
[טז]            
קרי: מִן
[יז]             
קרי: יִדַּעְתָּה הַשַּׁחַר
[יח]            
קרי: יְלָדָיו
[יט]            
בפרק 'הקוסמולוגיה התנ"כית' ניתחתי בפרוטרוט את מבנה העולם המשתקף מתוך פרק לח של ספר איוב והמתעניינים מוזמנים לקרוא את המאמרים שבפרק הזה.
[כ]              
קטעים מהפואמה המיתית הזאת נכתבו בכתב יתדות על חרסים כבר סמוך לשנת 2,500 לפני ספירת העמים. את הנוסח המוכר ביותר של האנומה אליש, שנכתב באכדית, ניתן לתארך לחגיגות שנבוכדנצר הראשון ערך לכבוד החזרת פסלו השדוד של האל מרדוך לעיר בבל, סביב בשנת 1,100 לפני ספירת העמים. ראה הערך 'אנומה אליש' בויקיפדיה ואת הניתוח המצוין באתר מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, שם ניתן למצוא את הסיפור המלא.
[כא]            
תרגומה של ש. שפרה, 'מעלילות ראשית עד מלכים ונביאים', הוצאת עם עובד, 2003.
[כב]            
ראה הערך 'תיאמת' בויקיפדיה
[כג]             
שני האלים הללו לא רק סימלו את תופעות הטבע אלא שהם אף שימשו כהאנשה של תופעות הטבע עצמן, באותה מידה שהליוס, אל השמש במיתולוגיה היוונית, הוא גם האל וגם התופעה שהוא מסמל. ראה הערך 'הליוס' בויקיפדיה. התייחסות דומה לתופעות טבעיות אנו מוצאים ב'יד החזקה', ספרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם, שם הכוכבים והגלגלים (כדורי הבדולח האריסטוטליים שעוטפים את הארץ המרכזית), הם מצד אחד תופעות טבעיות לכל צורך ועניין ומצד שני יצורים חיים, נשגבים ואולי אפילו כמעט אלוהיים, בעלי נפש, דעה ושכל. ראה הפרק השלישי של היד החזקה הלכות יסודי התורה.
[כד]            
ראה הערך 'מרדוך' בויקיפדיה.
[כה]            
ראה הערך 'אוגרית' בויקיפדיה
[כו]             
ראה הערך 'מיתולוגיה כנענית' בויקיפדיה
[כז]             
ראה הערך 'אל (אל כנעני)' בויקיפדיה
[כח]            
ראה הערך 'אשרה (אלה)' בויקיפדיה
[כט]            
ראה הערך 'בעל (אל)' בויקיפדיה
[ל]              
ראה הערך 'עשתרת' בויקיפדיה
[לא]            
ראה הערך 'ים (אל)' בויקיפדיה
[לב]            
ראה הערך 'כושר וחסיס' בויקיפדיה
[לג]             
ראה הערך 'שפש' בויקיפדיה
[לד]            
המקרא כלל אינו מנסה להסתיר את מוצאו הדרומי של האל ואת נדודיו במדבר בדרכו לארץ כנען: 'יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן' (דברים לג:ב), 'יְהֹוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהֹוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' (שופטים ה:ד-ה) ו-'אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן' (חבקוק ג:ג). פסוקים אלו אינם יכולים להתייחס לאל שהתלווה לנדודי ישראל במדבר שכן מסופר בהם על צעידה בשדה אדום בעוד שעל בני ישראל נאסרה הכניסה לממלכת אדום (במדבר כ:יח-כא) והם נאלצו לעקוף אותה ממזרח (במדבר כא:ד). בני ישראל לא עברו דרך הר שעיר, הנמצא במערבה של ארץ אדום, וממילא הם לא יכלו לספק את האליבי הדרוש להצדקת מסעו המדברי של אלוהיהם.
[לה]            
ראה למשל את הפרק 'ההנותאיזם היהודי'
[לו]             
יש הסוברים שאין קשר ישיר בין תיאמת הבבלית לתהום התנ"כי והצליל הדומה של שני המושגים נובע מהקשר האטימולוגי שבין השפה האכדית לעברית הקדומה ולא מניסיון להעלים את האלה תיאמת ולהחליפה בתופעת הטבע 'תהום'.
[לז]             
ירמיה ה:כב
[לח]            
ירמיה לא:לד
[לט]            
ישעיה נא:ט-י
[מ]             
ישעיה נא:טו
[מא]            
נחום א:ד
[מב]            
חבקוק ג:ח
[מג]            
תהילים יח:טז
[מד]            
תהילים כט:ג
[מה]            
תהילים מו:ג-ד
[מו]            
תהילים עד:יג
[מז]            
תהלים עז:יז
[מח]            
תהילים פט:י
[מט]            
תהילים קד:ו-ט
[נ]              
משלי ח:כט
[נא]            
איוב כו:י
[נב]            
איוב כו:יב. 'וּבִתְובנָתוֹ' קרי: 'וּבִתְבוּנָתוֹ'.
[נג]             
איוב לח:ח-יא
[נד]             
יחזקאל לא:ד
[נה]            
חבקוק ג:י
[נו]             
תהילים מב:ח
[נז]             
תהילים עז:יז
[נח]            
תהילים קמח:ז
[נט]            
ראה הערך 'לוויתן (מיתולוגיה)' בויקיפדיה
[ס]             
ישעיה כז:א
[סא]            
ישעיה פרק נא:ט
[סב]            
תהילים עד:יג-יד
[סג]            
תהילים פט:יא
[סד]            
איוב ז:יב
[סה]            
איוב כו:יב-יג. 'וּבִתְובנָתוֹ' קרי: 'וּבִתְבוּנָתוֹ'
[סו]            
שמות לא:יז
[סז]            
ישעיה מה:יח
[סח]            
תהילים לג:ו
[סט]            
תהילים קלו:ה-ט
[ע]             
נחמיה ט:ו. 'אַתָּ' קרי: 'אַתָּה'.
[עא]            
ראה הערך 'בית המקדש השני' בויקיפדיה
[עב]            
ראה הערך 'ביקורת המקרא' בויקיפדיה ומאמרו של פרופסור יצחק אבישור, 'מבוא לספר שמות: הרכב הספר לפי "השערת המקורות"' באתר מת"ח.
[עג]            
ראה המאמר 'ישעיהו השני' והמאמר 'ישעיהו השני: סקירה היסטורית'. שני המאמרים הללו נכתבו על ידי שלום מ. פאול ושניהם מופיעים באתר מקראנט.
[עד]            
ראה המאמר 'ספר נחמיה' בויקיפדיה
[עה]            
בתנ"ך נשתמרו פסוקים רבים מהם ניתן להסיק שבני ישראל הכירו בקיומם של אלים רבים שתחום שלטונם משתרע מחוץ לגבולות ארץ ישראל. את נאמנותו, עם זאת, עם ישראל חב רק לאל ששומר עליו, היינו, ליהוה אלוהי ישראל בלבד. ראה דיון מפורט בסוגיה זאת בפרק 'ההנותאיזם היהודי'.
[עו]            
כל רובד מחליף את קודמו על ידי עריכה מחודשת של הטקסטים במהלכה משמיטים קטעים שאבד עליהם הקלח, מנפים ביטויים שליחם כבר נס ומוסיפים קטעים, פרקים ואפילו ספרים שלמים שמשקפים את האמונה החדשה והמשופרת.
[עז]            
להערכתי עם ישראל החל חשוב במושגים מונותאיסטים לקראת סוף ימי הבית הראשון אבל את המונותאיזם הצרוף הוא אימץ רק לאחר שיבת ציון. ראה את הפרק 'ההנותאיזם היהודי'
[עח]            
ראה הערך 'גלות בבל' והערך 'שיבת ציון' בויקיפדיה
[עט]            
ראה הערך ' זורואסטריות' בויקיפדיה
[פ]              
תהילים קד:כו
[פא]            
תהילים קמח:ז
[פב]            
זאת בניגוד לדעתם של הזורואסטרים שזיהו שני בוראים, אחד שברא את הטוב ואחד שברא את הרע וראה הערך 'זורואסטריות' בויקיפדיה.
[פג]             
קשה לומר עליו שהוא טרנסצנדנטלי המושג הזה עדיין לא תפס את מקומו במערכת המושגים של עם ישראל, אבל ניתן לראות את ההבדל בינו לבין האל שהכניע מפלצות בזרוע עוזו ויצר אדם מעפר האדמה. 
[פד]            
ראה המאמר 'לידתו של ספר'
[פה]            
דברים ה:יב-טו
[פו]             
שמות כ:ח-יא
[פז]             
ראה הערך 'הנביא ירמיהו' בויקיפדיה
[פח]            
ירמיה יז:כא-כז. 'וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁומֹעַ' קרי: 'וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ'. 'לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בֹּה' קרי: 'לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ'.
[פט]            
ראה הערך 'יחזקאל' בויקיפדיה
[צ]             
יחזקאל כ:יב
[צא]            
מלכים ב' ד:כב-כג. 'אַתְּי' קרי: 'אַתְּ'. 'הֹלֶכֶתי' קרי: 'הֹלֶכֶת'.
[צב]            
מלכים ב' יא:ה-ט. 'שָׂרֵי הַמֵּאֹיות' קרי: 'שָׂרֵי הַמֵּאוֹת'.
[צג]            
ישעיה א:יג


[1]          
רש"י על מלכים ב' יא:ב
נקרא 19647 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

14 תגובות