Skip to content

1VSDAT

חמישי, 12 מרס 2015 15:53

זכותנו על הארץ המובטחת

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
 
בורא שמיים וארץ אכן רשאי להעניק כל ארץ בעולמו לכל עם ששובה את ליבו וכיוון שתורתו הקדושה מבטיחה את ארץ כנען לאבות האומה ולזרעם אנו רשאים לנופף בקושן האלוהי ולתבוע לעצמנו בעלות על ארץ ישראל השלמה שהובטחה לאבותינו ולנו. די בעיון שטחי בתורה הקדושה כדי להצדיק את הטיעון הזה אבל די בבדיקה קצת יותר מעמיקה כדי להבהיר שהמקראות מבטיחות את אותה ארץ גם למיליוני גויים ונוכרים, ובכללם אפילו לגדולים שבשונאינו. מדינת ישראל חבה את קיומה לחוק הבינלאומי ולהכרת האומות וטוב נעשה אם נסתפק בכך ולא ננסה לבסס את זכות קיומנו על קושן אלוהי שהתנ"ך עצמו הופך לחסר כל ערך.
 
רקע
 
הפרשנות של הרבנים
 
רש"י פותח את פירושו לתורה בחשיפת המשמעות שחבויה במילה הראשונה בתורה:
 
'בְּרֵאשִׁית' - אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'[א] שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח ב'בְּרֵאשִׁית'? משום 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם'[ב] שאם יאמרו אומות העולם לישראל 'ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים' הם אומרים להם - כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
 
כלומר, המילה 'בְּרֵאשִׁית' טומנת בחובה את התשובה הניצחת למלעיזים שעוד יטענו שבני ישראל גזלו בכח הזרוע את מולדתם של שבעת העממים שהרי הארץ כולה שייכת לבוראה והוא רשאי לעשות עימה כראות עיניו ולתתה למי שרק ירצה. איש, אם כן, אינו יכול להלין אם בורא השמים והארץ החליט לקחת את הארץ מתושביה הקודמים ולהעניקה לעמו הנבחר, בין אם הדבר מותר על פי החוק הבינלאומי ובין אם לאו.
 
זאת דרכם של הרבנים. אמורא בשם רבי יצחק דרש דרשה שהגיעה באמצעות רבנים אחרים[1]  לאדם בשם רש"י ולכן לא יכול להיות כל ספק בכך שמדובר באמת אלוהית עליה איש כבר אינו רשאי לערער. אם האמת הזאת מכשירה את גזל אדמותיהם של שבעת עממי כנען, ובהשלכה גם את ההשתלטות על שטחים נרחבים באזורי יהודה והשומרון, מה טוב. מי אנחנו שנפקפק בזכותו של האל לחלק את אדמותיו כראות עיניו ולגרום סבל וכאב למי שרק ירצה?  

הרב משה צבי נריה מסביר בפרוטרוט מדוע התוקפנות והשתלטנות של היהודים אינה צריכה לפגוע ברגישות המוסרית העמוקה 'של העם, אשר נבחר לשמש כדוגמא לחיי צדק ויושר':    
 
אולם חכמינו ז"ל לא הסתפקו רק בעובדת ההתחלה ההיסטורית העתיקה של קשרי העם והארץ בהבטחה לאבות, אלא עמדו ופירשו לנו, כי כבסיס להבטחה הזאת, משמש ספר בראשית מתחילתו ושכל עיקרו של סיפור ראשית הבריאה לא בא, אלא בשביל לאשר ולאמת מלוא זכותם של ישראל עם ד' על ארץ נחלתם נחלת ד' - "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים" (תהלים קיא).
                            
אכן, חכמינו ראו צורך מיוחד בהנמקה-הסברה זו, הואיל ועמוקה הרגישות המוסרית של העם, אשר נבחר לשמש כדוגמא לחיי צדק ויושר, של צאצאי האב הראשון הזוכה להערכה מיוחדת על אשר הוא מצוה "את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח יט).
 
בשביל העם הנושא חזון צדק עולמים, אשר אינו דוחה את הגשמתו לאחרית הימים, אלא הוא רואה אותו כחובת כל דור ודור, כחובת הגוף של כל יחיד ויחיד בכל עת ובכל שעה, קריאת "ליסטים אתם!" אינה רק פגיעה אישית מעליבה, אלא היא גם פוגעת קשות בכל יעודו, היא כביכול מערערת את כל שליחותו המוסרית בעולם.
 
וזו ודאי גם היתה והווה כוונת הזדון של שונאינו-מנדינו: להציגנו כעם תוקפני-שתלטני, כעם אשר רוממות אידיאלים בפיו וחרב פיפיות בידיו.
 
ועל כן כה יסודיים הם דבריו של רבי יצחק, אשר בגלל חשיבותם הובאו ברש"י בראש ספר בראשית: "לא היתה התורה צריכה להתחיל מבראשית, ולמה התחילה מבראשית, משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם..."
 
ה"אם" הזה היה חזוי וצפוי מראש, הם ודאי יאמרו כך, ויש להקדים תשובה לטענה, והתשובה האחת והיחידה היא, לא פוליטית אלא אמונתית, תשובה העולה מתוך "ברוך שאמר והיה העולם" מתוך מעשה בראשית: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".[ג]
 
בחסות ענני עשן מליציים שמסתירים את דלות התשתית העובדתית והלוגית, הרב נריה מכשיר את כל עוולות הכיבוש על ידי לא יותר מאשר מדרש אמוראי חסר כל בסיס שלימים אומץ גם על ידי רש"י, רב ימי-ביניימי שהרבה לסמוך את פירושיו את המדרשים ההזויים ביותר. לרב נריה נדמה שמדרשים של בני אדם מסוגלים להכשיר את גזל האדמות הפלסטינאים ואת התעללות באוכלוסייה המקומית, שתי עוולות שלדעתו אינןמערערות כלל את הרגישות המוסרית העמוקה של העם 'אשר נבחר לשמש כדוגמא לחיי צדק ויושר', אבל לנו צריך להיות ברור שאם איננו רוצים שפסוקים תמימים אחרים יתירו לרבנים להתעמר בכל מי שמפריד בינם לבין מאווייהם עלינו להתנקות מכל המדרשים והפרשנויות שבני אדם אינטרסנטיים הדביקו לשברירי הפסוקים אלו או אחרים ולבדוק מה באמת כתוב בתורה שכביכול נמסרה מפיו של האל עצמו. בהמשך המאמר נתעלם, אם כן, מפרשנויות ומדרשים אנושיים ונבדוק באמצעות פשט הפסוקים מה בדיוק האל הבטיח ומי בעצם אמור ליהנות מההבטחות הללו.
 
פרובינציית כנען
 
ארץ כנען, עליה בבא היום ישתלטו השבטים שיקראו לעצמם 'בני ישראל', הייתה בין אמצע המאה השש עשרה לסוף המאה השלוש עשרה לפנה"ס פרובינציה מצרית שנשלטה על ידי שליטים מקומיים שפעלו בחסות חילות המשמר שהפרעונים הציבו בנקודות אסטרטגיות לאורך דרכי הסחר לסהר הפורה. השלטון המצרי הותיר אחריו לא רק ממצאים ארכיאולוגיים רבים אלא גם מכתבים ומסמכים ששרדו בארכיון שנמצא באל עמארנה מהם ניתן ללמוד רבות על קורותיה של ארץ כנען באמצע המאה הארבע עשרה לפנה"ס, עשרות שנים בלבד לפני שבני ישראל היו אמורים לצאת ממצריים ולעשות את דרכם אליה.
 
ככל הידוע לנו, גבולותיה של הפרובינציה הכנענית השתרעו מגבול מצריים בדרום, לאורך חוף הים התיכון במערב ועד לתחומן של הממלכות שבזמן זה או אחר שלטו בצפון סוריה, מיתאני והאימפריה החיתית. במהלך מאות שנות כיבושים וכיבושי נגד, קו הגבול בין פרובינצית כנען לממלכות הצפוניות נע הלוך וחזור אבל נראה שהגבול המקובל נח על נהר האורונטס, באיזור העיר קדש, בה נערך הקרב המפורסם בין המצרים לחיתים, או כמה עשרות קילומטרים צפונה משם, בסביבת העיר חמה (הנקראת גם חמאת).

ביטוי לגבולותיה המוכרים של ארץ כנען ניתן למצוא בתיאור די מהימן שהשתמר בספר במדבר:
 
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:
 
וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיֻה תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה.[ד]
 
וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם.
 
וְזֶה יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תתהוּ לָכֶם הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר תתאמוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִּהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן.
 
וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב.[ה]
 
תיאור זה מתייחס אמנם לאתרים שמיקומם המדוייק כבר נמחק מזכרוננו אבל עדיין ניתן להעריך שמדובר בגבולות הבאים:
 
מדרום:
קו שנמתח מקצהו הדרומי של ים המלח ועד לנחל מצרים ולאורך ערוצו של נחל זה עד לים התיכון. שני המועמדים העיקריים ל'נחל מצרים' הם השלוחה המזרחית ביותר של דלתת הנילוס, עליה ניצבת העיר פלוסיום או, מה שנראה כסביר יותר, ואדי אל-עריש. פוריותה וחשיבותה האסטרטגית של רצועת החוף שבין פלוסיום לאל-עריש מעלים את הסיכויים שהמצרים הרחיקו מזרחה וצפונה את הגבול בינם לבין הפרובינציה שבשליטתם ולכן לבטח לא נטעה הרבה אם נסיק שהגבול הדרומי של כנען נתחם על ידי קו שקישר את קצהו הדרומי של ים המלח עם ואדי אל עריש.    
 
ממערב:
הים התיכון.
 
מצפון:
אף שלא ניתן לאמת זאת בוודאות, סביר להניח שהגבול עבר פחות או יותר בקו הרוחב של העיר חמה/חמאת, או מעט דרומה משם, והוא נמתח מהים התיכון ועד למקום בו נפסק האיזור המיושב ומתחיל המדבר הסורי.
 
ממזרח:
הגבול שמפריד בין האיזור הפורה למדבר הסורי ובהמשך הגבול שעובר דרך ים כינרת, הירדן וים המלח.
 
ניתן להבין, אם כן, שארץ כנען לא כללה את השטחים שממזרח לירדן ואת צפון ומזרח סוריה. המרחק מחמה/חמאת לנהר הפרת דרך המדבר הוא כ-180 קילומטר ודרך חאלב (אלפו) והאיזורים המיושבים למעלה מ-250 קילומטר. סביר, אם כן, להניח שפרובינצית כנען מעולם לא השיקה לנהר הפרת, במיוחד לאחר עלייתן של ממלכות ארמיות דוגמת מעכה, גשור, ארם דמשק, פדן ארם, ארם רחוב, ארם צובה וארפד שהשתלטו על כל המרחבים שמצפונה וצפון מזרחה של ארץ כנען וחסמו את דרכי הגישה מחמת לנהר הפרת.
 
מה הובטח?
 
המקרא אינו מתאמץ למנוע בלבולים ואי-הבנות ולכן מפסוקיו ניתן להסיק שלאבות ולזרעם הובטחו בה בעת גם כל השטחים עד לנהר הפרת וגם ארץ כנען לבדה, שף גבולה הצפוני נמצא מרחק רב מנהר הפרת. ננסה לבחון את שתי ההבטחות הסותרות הללו:   
 
אפשרות אחת: לבני ישראל הובטחו כל השטחים ממערב לנהר הפרת
 
ההבטחה המפורסמת ביותר, זו שניתנה לאברהם אבינו בעת כריתת ברית בין הבתרים, העניקה לזרעו את כל המרחב מנהר מצרים ועד נהר הפרת:
 
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.[ו]
 
את הגבולות הפנטסטיים שהובטחו לאברם בעת שהוא ואלוהיו כרתו ברית בין בתרי החיות המתות ניתן להסיר מסדר היום בקלות רבה. אם לאברהם כבר הובטחה 'הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת' לא היה כל צורך לפרט את שמות העמים שחיו באותה הארץ, הַקֵּינִי, הַקְּנִזִּי, הַקַּדְמֹנִי, הַחִתִּי, הַפְּרִזִּי, הָרְפָאִים, הָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַגִּרְגָּשִׁי וְהַיְבוּסִי, במיוחד לאור העובדה שהרשימה שוכחת למנות מספר רב של עמים בהם בני ישראל בסופו של דבר נתקלו בבואם להתנחל בארצם המובטחת: פלישתים, אדומים, מואבים, עמונים, פיניקים, ארמים וכדומה. כל העמים הללו חיו בין נהר מצרים לנהר הפרת והדעת נותנת שגם הם היו צריכים להיכלל ברשימה אם נחלתם אכן הובטחה לזרעו של אברהם. יתר על כן, מידת ה'כלל ופרט' בה נדרשת התורה קובעת שאין בכלל אלא מה שבפרט, כלומר, פריטים שנמנים אחרי הכלל מצמצמים את תכולת הכלל לפריטים שברשימה ותו לא. אם נחיל את המידה הזאת גם על הדברים שנאמרו לאברם בברית בין הבתרים נגלה שהאל מן הסתם התכוון לציין שההבטחה מתייחסת רק למקומות בהם ישבו העמים שנמנו בפועל, כלומר, רק לארץ כנען ההיסטורית ונראה שכוונתו הייתה מלכתחילה להוציא מגבולות ההבטחה את כל השטחים שנמצאים היום בתחומי ממלכת ירדן וחלק ניכר מהשטחים שנכללים היום בתוך גבולות סוריה ולבנון.
 
לאור העובדה שב-3,200 השנים האחרונות שבטי ישראל כנראה לא יירשו ולא התיישבו בכל המרחב שבין נהר מצריים לנהר הפרת[ז], ובהנחה שבורא העולם אינו נוהג להתל בבריותיו, עלינו להסיק שהאל לא כיוון לדעת הרבנים ובהבטיחו 'לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת' הוא התכוון לציין שהמרחב שבין נהר מצרים לנהר הפרת, בו שוכנים היום כל, או חלק, מישראל, לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, ערב הסעודית, הרשות הפלסטינאית והישות העזתית, יתחלק בין כל זרעו של אברהם: בני ישראל, בני ישמעאל, בני עשו ובני קטורה, פילגשו של אברהם ואמם של זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק, שוח, שבא, דדן, עיפה, עפר, אבידע ואלדעה מהם, על פי דעת התורה, היו אמורים לקום רוב שבטי הבדואים שנודדים עד היום בספר הדרומי של הארץ המובטחת.
 
לאחר שהאל הבטיח לזרעו של אברהם שטחים נרחבים שלימים אמנם ניתנו להם הוא החל להתמקד בבני ישראל, להם הוא הבטיח במעמד הר סיני שטחים שמשתרעים עד לנהר כלשהו:
 
וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ.[ח]
 
ניסוח מבולבל ומבלבל זה מתייחס ל'נָּהָר', ביטוי שלדעת הפרשנים מכוון לנהר הפרת. עם זאת, אין כל סיבה לא להניח שמאחורי הביטו מסתתר לא יותר מאשר נהר הירדן שתוחם את גבולם המזרחי של 'ישְׁבֵי הָאָרֶץ' או נהר האוראנטס שתוחם את גבולם הצפוני. ההבטחה שתלויה בפרשנות אינה יכולה לשמש כקושן בטאבו וניתן להתעלם ממנה בבטחה. אם האל רצה להבטיח לעמו הנבחר שטחים אלו או אחרים היה עליו להגדירם בצורה הרבה יותר חד-משמעית ולא להסתפק בניסוח המעורפל והרב-משמעי 'הַנָּהָר'.
 
הבטחות מפורשת יותר אנו אכן מוצאים בשלושת הקטעים הבאים:
 
 *
יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.[ט]
 
 *
כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם.[י]
 
 *
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר. משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל משֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם.[יא]
 
שלושת הקטעים הללו מציינים במפורש את נהר הפרת כגבולה הצפוני של הארץ שהובטחה לבני ישראל ובכך הם סותרים את כל הקטעים המקראיים שתוחמים את הארץ המובטחת בגבולות ארץ כנען בלבד. לאחר שנדון בקטעים הללו ננסה להסביר את הסתירה ולהעריך באיזה קושן אנחנו באמת רשאים לנופף מול פרצופם של אומות העולם. 
 
אפשרות שנייה: לבני ישראל הובטחה רק ארץ כנען
 
למעט קטעים שסקרנו לעייל, כל שאר הפסוקים המקראים שעוסקים בגבולות הבטחה מתייחסים לארץ כנען בלבד. למשל, כבר עם כניסתו של אברם 'אַרְצָה כְּנַעַן', האל נגלה אליו והבטיח לו לתת לזרעו את 'הָאָרֶץ הַזֹּאת':
 
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו.[יב]
 
הניסוח הזה קצת מבלבל כי חרן, בה על פי פשטו של מקרא אברם היה אמור לשמוע את הציווי 'לֶךְ לְךָ', לא הייתה ארצו, מולדתו ובית אביו של אברם שאמור היה להיוולד ולגדול באור כשדים[יג], אבל ראוי שלא להתעכב על כל סתירה וסתירה שמא יתארך עלינו הדיון ונתעייף לפני שנגלה שאין כל בסיס מקראי לתביעות הטריטוריאליות של האלמנטים היותר מתלהמים בעם הזה. בכל אופן, ברור שהאל הבטיח לזרעו של אברם 'אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת', מונח אותו לא נוכל לפרש אלא כהתייחסות לארץ בה אברם ופמלייתו שהו באותה העת, כלומר ארץ כנען.

אברהם משוטט ברחבי ארץ כנען וחווה חוויות רבות ואז האל מאשרר ומסביר את הבטחתו הקודמת:
 
וַיהֹוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.[יד]
 
מפשט הפסוק ניתן להבין שהאל הבטיח לתת לאברהם את כל הארץ שהוא ראה בארבעת רוחות השמים וכיוון שבמקרה הטוב אברהם הצליח לצפות למרחק של 120 קילומטרים לכל כיוון[טו] לא נוכל לטעון שהגליל, הנגב ועבר הירדן נמצאים בתחומי ההבטחה האלוהית. עם זאת, גם התייחסות פחות מילולית אינה משנה את התמונה כיוון שדי ברור שהאל הבטיח לאברהם ולזרעו רק 'אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן':
 
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.
 
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.
וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
 
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.[טז]
 
האל עומד לכרות ברית בינו לבין אברהם וזרעו במסגרתה הוא יתן להם 'אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן'[יז]. ובתמורה הוא דורש שאברהם וצאצאיו ימולו כל בן זכר – הוראה שגם היהודים וגם המוסלמים מקפידים למלא. הכתוב אמנם דורש 'וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם' בעוד שהמוסלמים מלים את זכריהם בגילים שנעים בין שבעה ימים לשבע שנים, ואחדים אף מאחרים את המילה עד לגיל 13, אבל אין בעבירה הטכנית הזאת כדי לבטל את הזכויות שההבטחה האלוהית מקנה לצאצאיו של ישמעאל בן אברהם. גם השימוש בנוסח 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ' במקום 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל' מלמדנו שהברית נכרתה עם כל העמים שיצאו מחלציו של אברהם אבינו ולא רק עם בני ישראל שכיום טוענים לבעלות בלעדית על הארץ המובטחת. 

עם זאת, יהודים רבים נתפסים לקטע שכביכול תומך בטיעון שההבטחה לאברהם חלה רק על יצחק בעוד שישמעאל למעשה נושל מכל חלק בנחלה שהובטחה לזרעו של אביהם המשותף:
 
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל.
וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.
וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים.[יח]
 
המילה הקטנה 'רק' הייתה יכולה לעשות נפלאות להבהרת התמונה אבל כיוון שהאל לא בחר בניסוח 'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי רק אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו' עלינו להניח שהוא לא התכוון להוציא מהמשוואה את ישמעאל וזרעו ומכאן שההבטחה לקיים את ברית בין הבתרים עם יצחק אינה מונעת מהאל לקיים את אותה הברית גם עם בנו הבכור של אברהם ועם הגוי הגדול שייצא מחלציו. עם זאת, מתוך רצון לשמור על שלום בית, אסכים להניח שלזרעו של ישמעאל הובטחו שטחים נרחבים מחוץ לארץ כנען בעוד שארץ כנען עצמה הובטחה אך ורק לזרעם של יצחק ויעקב, כפי שעלול להתפרש מאשרור ההבטחה ליצחק:
 
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.[יט]
 
קשה לדעת מה מסתתר מאחורי הביטוי 'הָאֲרָצֹת הָאֵל' ולכן גם אנו, בדומה לרוב הפרשנים המסורתיים, נתעלם מהניסוח המבלבל, לא נעצר לברר באילו ארצות מדובר ונניח שהאל הבטיח לתת ליצחק ולזרעו את כל הממלכות והמחוזות של ארץ כנען, אליה התייחס האל במונח 'בָּאָרֶץ הַזֹּאת'.
 
ההבטחה ליעקב, לעומת זאת, היא כבר הרבה יותר ברורה ואין בה כל מקום לבלבול. הניסוח החד-משמעי מאפשר לנו להבין שאם האל אינו מתייחס במפורש לפיסת הקרקע עליה ישן אבי האומה, או רק לאיזור בית אל, הרי שכוונתו הייתה להוריש ליעקב וזרעו את 'הָאֲדָמָה הַזֹּאת', מושג ששוב נוכל להחיל רק על ארץ כנען:
 
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ[כ]. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.[כא]
 
התייחסויות מאוחרות יותר מוכיחות אף הן, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שלזרעו של יעקב הובטחה ארץ כנען בלבד:
 
*
וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.[כב]
 
*
וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי[כג] וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה.[כד]
 
*
וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ.[כה]
 
*
אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.[כו]
 
*
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ.[כז]
 
*
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.[כח]
 
*
עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.[כט]
 
בשני קטעים שנוסחו בצורה ברורה וחד-משמעית, האל אפילו קובע במפורש שעזרתו בהורשת אדמות שבעת העממים למעשה מקיימת את השבועה שהוא נשבע לאברהם, יצחק ויעקב:
 
*
לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.[ל]
 
*
וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.[לא]
 
עתה, לאחר שנחשפנו להבטחות הסותרות שמצאו את דרכן למקראות, לא נותר לנו אלא למצוא את הנוסחה הגואלת שתשיב את ההיגיון על כנו:
 
כימד ניישב את הסתירה?
 
לאור שפע הפסוקים המפורשים[לב] רק עם קשה עורף מסוגל להוציא את הדברים מהקשרם ולטעון שיש לו זכויות כלשהן בשטחים שנמצאים מזרחה לנהר הירדן, מערבה לאל-עריש ובצפון-מזרח סוריה. כיצד, אם כן ניתן להסביר את ההבטחות לשטחים שמגיעים עד לנהר הפרת? אני יכול להעלות על דעתי שלושה הסברים שונים:
 
1.
בפועל בני ישראל התיישבו רק בתחומה של ארץ כנען ואפילו אם הייתה להם הבטחה לרשת את צפון ומזרח סוריה הם לא הצליחו לממש את זכותם. לאחר למעלה משלושת אלפים שנה הקושן שבידם איבד את תוקפו והיום כבר אין להם גושפנקא אלוהית לחמוד שטחים שנמצאים מחוץ לגבולות הפרובינציה המצרית של כנען.
 
2.
כיוון שהרוב המכריע של ההתייחסויות התנכיות אינו מעניק לבני ישראל זכויות כלשהן בשטחים שנמצאים מחוץ לגבולות כנען נוכל לשער שההבטחות החריגות, שמציינות את נהר הפרת כגבולה הצפוני של ארץ ישראל, נוספו לטקסט בשלב מאוחר כלשהו על ידי גורמים אינטרסנטים שרצו להשתלט גם על שטחים מצפון לפרובינצית כנען ההיסטורית או לחליפין, לפאר את ההיסטוריה הקדומה בתקופה בה ההערכה העצמית של היהודים הייתה בשפל. ייתכן שאת התוספת שילבו בטקסט מלכי יהודה המאוחרים שניסוי לעגן בפסוקים את זכותם לשלוט בכל השטחים שנכבשו בשעתו על ידי מלכי בית יהוא יואש וירבעם השני[לג] או אנשי החצר של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שרצו להצדיק את כיבושיו בצפון ולהכשיר את הקרקע להתפשטות נוספת בסוריה. באותה מידה, ייתכן שנהר הפרת שולב בטקסט במטרה לרומם את רוחם של גולי בבל המדוכאים ולהזכיר להם היסטוריה שמעולם לא התרחשה בפועל. כך או כך, לא נוכל לשלול את האפשרות שהביטוי 'עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת' נשתל בתוך טקסט קדום יותר שמלכתחילה התייחס לזכויותיה של האומה העברית בארץ כנען בלבד.
 
3.
השערה נוספת, שנראית לי כסבירה ביותר, היא שהגיאוגרפיה של הלבנט לא הייתה מוכרת לכותבי המקראות והללו לא ידעו היכן בדיוק נמצא נהר הפרת. אנשים שכנראה מעולם לא יצאו מתחומה של ממלכת יהודה אולי שמעו על הנהר הגדול אבל בהיעדר מפות שהציגו בצורה אמינה, ובקנה מידה נכון, את מיקומו ומסלולו של הנהר נוכל להניח שהם לא הבדילו בין הנהר הגדול אורונטס, ששימש כגבולה הצפוני של ארץ כנען, לבין הנהר הגדול פרת שזרם מאות קילומטרים ממזרחה לו. אם מדובר בחוסר הבנה גרידא הרי שאין כל סתירה בין התיאורים השונים וכולם מדברים על אותה טריטוריה – הפרובינציה מצרית העתיקה של כנען.
 
בכל מקרה, לא נטעה הרבה אם בשלב זה נוותר על צפון ומזרח סוריה ונניח שלצאצאיו של יעקב הובטחה רק ארץ כנען, בגבולות שפחות או יותר חופפים את גבולותיה של הפרובינציה המצרית העתיקה.
 
האם ההבטחות האלוהיות עדיין תקפות?
המקרא עצמו מלמדנו שבני ישראל לא ירשו שטחים רחבים בארץ המובטחת וככל הנראה העמים שישבו בארץ כנען נטמעו באוכלוסייה הישראלית מאות רבות של שנים לאחר ששבטי ישראל פלשו כביכול לארץ שאלוהיהם הבטיח להם. ספר שופטים, לשם דוגמה, מספר:
 
וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְהֹוָה לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן. רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם. חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת. וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם.[לד]
 
בעל ספר שופטים מתרץ את המחדל ברצון לשמר את יכולותיו הצבאיות של עם ישראל ובשאיפה לנסות את דבקותו במצוות שאלוהיו המיט עליו אבל תוך כדי כך הוא חושף את העובדה ששבטי ישראל לא הצליחו לכבוש את רצועת החוף הדרומית, את כל צפון פרובינצית כנען וחלקים גדולים משאר הארץ המובטחת.[לה] מאוחר יותר המקראות ייחסו לדוד המלך את הכנעתם של הפלישתים, המואבים, האדומים והארמים בצובה ובדמשק אבל נראה שאפילו אם השטחים שנמצאים היום בירדן, סוריה ולבנון היו במשך תקופת מה תחת שלטונם של נציבים ישראלים הם מעולם לא יושבו על ידי מתנחלים ישראלים:
 
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה. וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר ְָ[לו]. וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי[לז] וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב. וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ. וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה וַיֹּשַׁע יְהֹוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.
...
וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.[לח]
 
דוד אולי הכניע, כבש ושלט על הממלכות השכנות אבל נראה שהוא הסתפק בגביית מיסים במקום לפתוח את השטחים הכבושים להתנחלות ישראלית. מסתבר שבעודו מחזיק בקושן שמקנה לו בעלות על האדמות, מלך ישראל החליט לוותר על רצח העם המקובל, להשאיר את האוכלוסייה המקומית על כנה ולהסתפק בהטלת מס על העמים שישבו על האדמות שהובטחו לבני ישראל. שלושת אלפים שנה מאוחר יותר עלינו לשאול את עצמנו אם עם שבחר שלא להתיישב על שטחים שהיו בשליטתו יכול לשוב ולטעון שיש לו זכות כלשהי לאדמות הללו? האל עמד בדבריו ונתן לבני ישראל את השטחים שהוא הבטיח לאבותיהם אבל בני ישראל העדיפו לגבות מיסים במקום לממש את הנסח שבידם ולהתיישב על אדמות שאלוהיהם לקח מאחרים ונתן להם. כשיכולנו להתנחל לא עשינו דבר ואין שום סיבה לחשוב ששלושת אלפים שנה מאוחר יותר עדיין יש לנו זכויות כלשהן על שטחים שנשמטו מידינו משום שבחרנו לא ליישבם ולא להגן עליהם.
 
שיקולים כספיים, מן הסתם, עמדו גם מול עיניו של המלך הבא, שלמה בן דוד, בעת שהוא מסר חלק מהגליל המערבי לחירם מלך צור כתשלום עבור חומרי הבנין שהמלך הפיניקי שלח לו לבניית ארמונו ומקדש אלוהיו:
 
וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים אֶת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ. חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל. וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו. וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.[לט]
 
גם במקרה זה קשה להניח שעשרים ערים שנמסרו לזרים מרצון, בעסקה כשרה והוגנת, יכולות לשוב ולהכלל בתחומי הארץ המובטחת שהרי הן כבר היו בשליטת אבותינו שויתרו עליהם מרצונם החופשי.

במאמר מוסגר ניתן לתמוה על כך ששלמה מלך ישראל בכלל עשה עסקים עם חירם מלך צור. צור שוכנת עמוק בתוך גבולות ההבטחה ומלך הגון היה צריך לנופף בקושן שבידו ולקחת לעצמו את אדמותיה ועריה. עלינו, עם זאת, להניח שהמלך הצדיק ידע מה הוא עושה ולכן נוכל להתעלם מהבעייה ולעבור לפסוק סתום במיוחד שמתאר את גבולות ממלכתו של שלמה המלך:
 
וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו.[מ]
 
תרגום יהונתן אמנם תרגם את הפסוק כ'ושלמה הוה שליט בכל מלכותא מן נהר פרת עד ארע פלשתאי ועד תחום מצרים מקרבין קרבנא ופלחין ית שלמה כל יומי חיוהי' ובכך הוא שבר את מה שנראה כביטוי אחד, 'הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים', לשניים והחליט, משום מה, שהמונח 'הַנָּהָר' מתייחס דווקא לנהר הפרת ומכאן שמלכותו של שלמה השתרעה מנהר הפרת, דרך ארץ פלישתים ועד גבול מצרים. למרבה הצער, גם תרגום זה, יצירתי ככל שיהיה, אינו יכול לשמש כקושן בטאבו, במיוחד כשאנו מוצאים בהמשך את הקטע הבא:
 
וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה אֲדֹנָיו. וַיִּקְבֹּץ עָלָיו אֲנָשִׁים וַיְהִי שַׂר גְּדוּד בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק. וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה וְאֶת הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד וַיָּקָץ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ עַל אֲרָם.[מא]
 
מתיאור הזה ניתן להבין שדמשק נשמטה מידיו של מלך ישראל בעת שרזון בן אלידע השתלט עליה ולאחר מכן העיר כבר לא סרה שוב למרותו של שלמה. מי שאינו שולט בדמשק בהכרח אינו יכול לשלוט בנסיכויות שמצפונה לה ולכן סביר להניח שדוד ושלמה, גם אם הם אכן כבשו אי פעם שטחים בסוריה, לא הצליחו להחזיק בשטחים הללו לאורך זמן ושלטונם שם חלף עבר לו כהרף עיין. בני ישראל, אם כן, שלטו בצפון הפרובינציה המצרית של כנען, אם בכלל, לא יותר מאשר שנים ספורות בלבד והם כנראה מעולם לא הצליחו להתנחל באיזורים שהיו בשליטת הנסיכים הארמיים ששלטו בכל המרחב שמצפון לממלכה המאוחדת בואכה נהר הפרת. האם, לאור זאת, לא נוכל להניח שאם יאמרו בני ישראל לאומות העולם 'ליסטים אתם שכבשתם נחלת בני ישראל' ישיבו להם הגויים - כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה לכם וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו?

לאחר ימי הזוהר של תחילת האלף הראשון לפני ספירת העמים, האיזור שנשלט על ידי בני ישראל הלך והצטמצם. בשנת 722 לפנה"ס מי שברא את כל הארץ נטל את שטחי הממלכה הצפונית מידי בני ישראל ונתנם לאשורים ולעמים שהם יישבו בשומרון. בשנת 576 לפנה"ס הוא נטל גם את ארצה של ממלכת יהודה ונתנה לבבלים. קשה מאד להבין כיצד אפשר להמשיך ולטעון לזכויות בארץ שבוראה החליט לעשות כישר בעיניו ולהעביר אותה לעמים אחרים. מאוחר יותר בני ישראל אמנם שבו למקצת אדמותיהם אבל את זכותם לאדמות הללו הם חבים לכורש ולמדיניות הנבונה של הכובשים הפרסיים ולא לאל שבחר להתפתל בדרכים עקלקלות, שהמיטו רק סבל ויסורים על עמו האהוב.
[מב]
 
לאחר המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וביתר מרץ בעקבות הקריסה הכלכלית שפקדה את ארץ ישראל בתקופה הביזנטית, בני ישראל נטשו את ארצם והיגרו בהמוניהם לארצות בעלות כלכלות יותר מפותחות. גם כאן עלינו לשאול מדוע אדם שנוטש מיזמתו את הארץ המובטחת רשאי לחשוב שיש לו זכויות כלשהן בארץ ממנה הוא בחר להגר. במקרה זה לא האל הוא זה שלקח את הארץ המובטחת ונתנה לאחר אלא בני ישראל עצמם הפקירו את נחלתם ולמעשה נתנו אותה במתנה לאלו שהמשיכו להתגורר בה.
 
בשנת 1948 בני ישראל זכו למדינה עצמאית מתוקף החלטות של גופים בינלאומיים והכרה של אומות העולם. בשנת 1967 מדינת ישראל השתלטה על שטחים נוספים בהם היא מוגדרת על פי החוק הבינלאומי ככובש זר. בשנת 1985 היא ויתרה מרצונה, ובאורח חד-צדדי, על כל רצועת עזה ובכלל זה על חלקה הצפוני של הרצועה שנכלל בגבולות ההבטחה. בשנות השמונים מדינת ישראל השתלטה גם על שטחים ניכרים בתחומי מדינת לבנון אבל כל השטחים הללו הוחזרו לריבונות לבנונית ונראה שעם ישראל שוב ויתר מרצונו החופשי על הזכויות שהוענקו לו על ידי האל עצמו.
 
עתה כבר ניתן לקראות את התמונה הגדולה: השטחים שבין נהר מצרים לנהר הפרת הובטחו לכל העמים שיצאו מחלציו של אברהם, הערבים, הבדואים, האדומים ובני ישראל וההבטחה הזאת התקיימה כמעט במלואה[מג]. הפרובינציה המצרית של כנען הובטחה לבני ישראל והללו אכן כבשו חלקים ניכרים ממנה. עם זאת, הישראלים לא התנחלו בחלק גדול מהארץ המובטחת ויש להניח שזכותם לאזורים הללו כבר התיישנה, במיוחד לאור העובדה שהאל כנראה לקח מהם שטחים סוריים ולבנונים שכבר היו בידם, הן בימי דוד ושלמה והן בימי אהוד ברק. באותו אופן, עם ישראל ויתר מרצונו גם על צפון רצועת עזה אף שהאיזור היה בשעתו חלק מפרובינצית כנען, וגם על השטח הזה כבר קשה להחיל את הריבונות הישראלית מתוקף הקושן האלוהי.
 
לעומת זאת, דרומה של מדינת ישראל לא נכלל בגבולות כנען העתיקה וממילא הוא אינו חלק מההבטחות האלוהיות וזכותנו עליו נובעת מכוחנו וחוסן ידינו בלבד. ריבונותנו על הנגב הדרומי אמנם זכתה להכרה בינלאומית אבל לא ניתן ליהנות משני העולמות גם יחד. או שאנחנו מסתמכים על הבטחות אלוהיות ומסתפקים בשטחים שהובטחו לנו על ידי בורא כל הארץ או שאנחנו סומכים על כוחנו הצבאי ועל החוק הבינלאומי ומנכסים לעצמנו שטחים שמעולם לא הובטחו לנו. אם החלטנו להתנחל בשטחים שאינם נכללים בהבטחה האלוהית יהיה לנו קשה מאד להתריס נגד אוייבינו שניכסו לעצמם, בכוח זרועם ומתוקף החוק הבינלאומי, שטחים שכביכול הובטחו לנו על ידי האל שסר למרות רבנינו. באותו אופן, זכותנו לחלק גדול מהגליל המערבי נשענת אף היא על יסודות רעועים ביותר. אם ויתרנו על איזור כבול מרצוננו החופשי ואחר כך שבנו וכבשנו את האיזור הזה בכח הזרוע הרי שזכותנו עליו אינה נובעת מההבטחה האלוהית אלא רק מההכרה הבינלאומית.
 
למי הובטחה ארץ כנען?
 
כיצד יש לפרש את המונח 'זרע'?
 
בני ישראל כנראה הרוויחו ביושר את אובדן הארץ המובטחת אבל גם אם נניח שההבטחה האלוהית תקפה לנצח וכל השטחים שבני ישראל איבדו עתידים ביום מן הימים לשוב אליהם, אולי אפילו עוד לפני תחיית המתים, עדיין ניוותר עם השאלה מי יהיה זכאי לקבל נחלה בארץ שבין נחל מצריים לנהר הגדול, נהר האורונטס. הרבנים מניחים כמובן מאליו שהם אלו שיתבקשו לשבת בשערי הארץ המובטחת ולקבוע מי רשאי להתנחל בה ומי לא אבל נראה שדווקא בהקשר זה המקרא החליט לפסול מראש את כל יומרותיהם. ארץ ישראל לא הובטחה רק לחסידי הרבנים, רק לשומרי המצוות, רק ליהודים על פי ההלכה או אפילו רק לאלו שמשתייכים לעם ישראל. היא הובטחה לכל מי שנושא עימו את זרעו של יעקב אבינו, וכאלו, בלי עין הרע, יש כנראה הרבה מאד.

ההבטחות האלוהיות מגדירות קריטריון אחד בלבד לזכאות על ארץ ישראל - קרבה ביולוגית לאב המיתולוגי של האומה העברית. מכאן שכל אחד מצאצאיו של יעקב רשאי לממש את זכויותיו בארץ המובטחת ללא קשר למקום מגוריו, שפתו, לאומיותו, השקפתו הפוליטית, דתו או צבע עורו. השאלה היחידה היא כיצד עלינו להגדיר את תכולת המושג 'לְזַרְעֲךָ' שמשמש בהבטחות דוגמת 'לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה', כלומר, כמה מדמו של יעקב צריך האדם להכיל כדי שייחשב 'מזרעו'?
 
בניו של יעקב קיבלו ממנו 50% מדמם והם בודאות נחשבים ל'זרעו'. כל בניו, מן הסתם, התחתנו עם נשים שלא יצאו מחלציו של יעקב וממילא כל ילדיהם נשאו עימם רק 25% מדמו/זרעו של אבי האומה הישראלית. אם הנכדים הללו התחתנו בינם לבין עצמם, שיעור דמו של יעקב בצאצאיהם לא היה משתנה אבל אם הם החליטו להתחתן מחוץ למשפחה, ילדיהם היו יכולים להתגאות בלא יותר מאשר 12.5% מדמו של יעקב. משתמע מכך שכבר בדור השלישי רבים מבני מבני ישראל נשאו עימם לכל היותר 12.5% מזרעו של יעקב והשיעור הזה הלך ופחת במהלך השנים.

למרות הסיפורים שהיהודים אוהבים לספר לעצמם בני ישראל תמיד התחתנו בחופשיות עם שכניהם ואפילו עזרא ונחמיה לא הצליחו להחזיר את השד לבקבוקו ולמרות גזרותיהם הדרקוניות רבים מבני תקופתם המשיכן להתחתן עם יושבי הארץ. התנ"ך עצמו מוצף בעדויות לשכיחותם של נישואי התערובת וכדוגמה נוכל לקחת שני פסוקים שהזכרנו מוקדם יותר:  
 
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם.[מד]
 
גם אם אחד מבני ישראל הצליח להגיע לימי השופטים עם 25% מדמו של יעקב נוכל להניח בסבירות גבוהה שילדיו כבר נשאו עימם רק 12.5% מהמטען הגנטי הזה ואם גם הם התחתנו עם בנות הארץ תרומתו של האב המיתולוגי לדמם תסתכם כבר בלא יותר מאשר 6.25% וכך הלאה. לשם משל, המסורות קובעות שתמר, כלתו של יהודה בן יעקב, הייתה בתו של שם בן נח, או לחליפין, כלה זרה שיובאה מארם נהרים ולכן פרץ, שנולד מהזיווג של יהודה ותמר, נשא עימו רק 25% מדמו של יעקב. אם כל צאצאיו של פרץ הקפידו לשאת נשים ישראליות טהורות אזי גם דמו של בועז היה אמור להכיל 25% מדמו של יעקב אבל בנו עובד, שנולד לו מרות המואביה, כבר נשא בקרבו רק 12.5% מדמו של אבי האומה ואין סיבה שהניח שבנו ישי, נכדו דוד ונינו שלמה נשאו עימם שיעור גבוה יותר. רחבעם, בנם של שלמה המלך ונעמה העמונית, כבר דשדש לו עם פחות מ-6.5% מדמו של יעקב ומאוחר יותר המלך יורם/יהורם, בן נינו של רחבעם, הטמיע דם זר נוסף בשושלת מלכי בית דוד בעת שנשא את עתליה בת איזבל הצידונית. סביר להניח שתהליכים דומים התרחשו גם במשפחות מהן באו האמהות של מלכי יהודה ולכן לא נטעה אם נניח ששיעור דמו של יעקב בדמם של מלכי יהודה האחרונים עמד על אחוזים בודדים בלבד וממילא כל מי שמתגאה היום בייחוס לבית דוד מצהיר במפורש שהוא נושא עימו מעט שבמעט מזרעם של אבותינו הקדומים.

איש מעולם לא פסל את זכותם של מלכי יהודה להינות מההבטחות האלוהיות ואף אחד לא נעצר להגדיר איזה שיעור מדמו של יעקב מעניק לאדם את הזכות להימנות על 'זרעו'. עלינו להסיק, אם כך, שדי בשיעור כלשהו, קטן ככל שיהיה, כדי שתישמר לאדם הזכות לנחלה בארץ ישראל. עתה לא נותר לנו אלא לאתר את האנשים שנושאים עימם שיעור כלשהו מדמו של יעקב ואז נוכל לדעת בוודאות מי זכאי להינות מההבטחות האלוהיות ומי מתיימר להיות בעל זכויות בארץ אותה האל מעולם לא הבטיח לאחד מאבות אבותיו.
 
מי נמנה על זרעו של יעקב?
 
ההסתמכות על ההבטחות האלוהיות תחייב בסופו של דבר לבדוק את המטען הגנטי של כל אלו שיבואו וידרשו את חלקם הצודק בארץ המובטחת וזאת משום שלצד אלו שמוכרים היום כבני העם היהודי, יהא מקורם אשר יהיה, יהיה עלינו להתחשב גם בנושאי זרעו של יעקב שהמירו את דתם ולאומיותם, זנחו את יהדותם ונספגו בתוך אוכלוסיות אחרות. הרבנים רוצים שנחשוב שההשתייכות לעם ישראל מחייבת אמונה בדת היהודית אבל, כפי שראינו, המקראות אינן מעמידות שום תנאי לזכאות על ארץ ישראל זולת הקרבה הביולוגית לאביהם של שנים עשר השבטים. משתמע מכך שהזכות לנחלה בארץ ישראל אינה נלקחת גם ממי ששינה את אזרחותו, לאומיותו ואפילו דתו. זכויותיו של שחור עור בפטיסטי מאלבמה, שירש מאחד מאבות אבותיו קורטוב של דם יהודי, הן בהכרח זהות לחלוטין לזכויותיו של העבדקן המתלהם ביותר שמקדיש את חייו לפעולות תג מחיר ושריפת עצי זית. כיוון שכך יש להעריך שבבא היום גם הגורמים הבאים ידרשו את חלקם בארץ המובטחת:        
 
א.
צאצאיהם של עשרת השבטים. ככל הנראה רוב אוכלוסיית ממלכת ישראל מעולם לא עזבה את אדמתה אבל כמה עשרות אלפי ישראלים ממשפחות הצמרת המדינית והדתית ומקרב בעלי המקצועות הנדרשים כנראה כן הוגלו לממלכת אשור ונטמעו בקרב האוכלוסייה המקומית. אין להוציא מכלל אפשרות, אם כן, שבדיקות גנטיות עתידיות יגלו שמספר רב של עיראקים ואיראנים זכאים לנחלות בארץ ישראל שהוקנו להם מתוקף הבטחתו של האל עצמו.   
 
ב.
אף שאחוז גבוה מיהודי ספרד ופורטוגל בחרו לנדוד למדינות יותר ידידותיות, רבים גם החליטו להמיר את דתם, בפועל או רק למראית עיין, ולהשאר בספרד. המרת הדת אינה משנה דבר מבחינה ביולוגית ולכן הם וצאצאיהם נהנים מכל הזכויות המוקנות על ידי ההבטחות האלוהיות. הערכות הן שכיום לכעשרה אחוז מאוכלוסיית ספרד, ולאחוז לא מבוטל מאוכלוסיית דרום אמריקה, יש שיעור מה של דם יהודי וזכויותיהם לנחלה בארץ ישראל אינם נופלים, כאמור, מזכויותיו של אף אדם אחר.
 
ג.
מתבוללי כל הדורות שהעדיפו את הדת השלטת על פני דת אבותיהם ובחרו להתבולל בתוך האוכלוסייה המקומית. תופעת ההתבוללות מוכרת כמעט משחר ימיו של עם ישראל[מה] אבל היא מזוהה בעיקר עם גל השכלה והאימנציפציה שעבר על מרכז אירופה, תקופת המשטר הסובייטי בברית המועצות ומבול נישואי התערובת ששוטף את ארצות הברית. בבא היום, כל אדם שאחד מאבות אבותיו נשא דם יהודי יוכל לבוא ולדרוש את זכויותיו בארץ המובטחת ללא קשר לזיקתו לעם ישראל, למורשת היהודית או לדת הרבנית.
 
ד.
בתקופה הרומית והביזנטית, רבים מתושבי הארץ בחרו להישאר על אדמותיהם גם כאשר אחרים החלו להגר אל מחוץ לארץ ישראל. האיכרים הללו התמזגו לתוך סביבתם ההלניסטית/ביזנטית ועם עליית הנצרות הם אימצו, יחד עם כל שאר תושבי ארץ ישראל, את הדת השלטת. היהודים שהפכו לנוצרים לא זנחו את ארץ ישראל גם לאחר שהגייסות הערביים הניסו את הביזנטיים ובמהלך המאות השביעית והשמינית רובם הצטרף בהדרגה לדתם של השליטים החדשים שהשכילו להעניק הטבות מס לכל מי שקיבל על עצמו את עול האסלאם. את היהודים שהפכו לנוצרים ובהמשך למוסלמים אנו מכנים היום בשם פלסטינאים ואין ספק שברבים מהם זורם לא מעט מדמו של יעקב אבינו.
 
נראה, אם כן, שהתורה הקדושה מעניקה לנו קושן על ארץ ישראל השלמה אבל בקושן הזה מחזיקים עוד רבים וטובים, ובכללם גם מספר רב של מוסלמים ונוצרים. כל מי שחושב שזכות האבות מקנה לו בלעדיות על הארץ המובטחת חייב לזכור שדמם של אותם האבות זורם גם בעורקיהם של אנשים שמן הסתם הוא לא ירצה לראות גרים בשכנותו.
 
אם חייבים לחזור בתשובה לפני מימוש הזכות?
 
בפרק כו של ספר ויקרא האל מתריע בבני ישראל שאם הם יפרו את הבריתות שהם כרתו עימו, לא ישמעו לו ולא ימלאו אחר כל מצוותיו הוא יעניש אותם בכל העונשים המקובלים ובכללם: 
 
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ.
וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.
...
וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.
וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.
וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.
אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם.[מו]
 
עם כניעת הלבבות הערלים וריצוי העוון, תחושות הנקם של האל ישככו והוא יזכור את הבריתות שהוא כרת עם האבות ואת ברית הראשונים שהוא כרת עם עמו במעמד הר סיני[מז]:
 
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם.
וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה.[מח]
 
מקריאה שטחית ניתן אולי להסיק שהזכות על הארץ המובטחת תלויה בחזרה בתשובה ובקיום כל המצוות האלוהיות אבל קריאה יותר מדוקדקת תלמדנו שאין מקום לדאגה ולאלו שנושאים עימם את זרעו של יעקב מוקנית זכות בלתי מותנית על הארץ המובטחת:
 
1.
הברית עם אברהם הותנתה רק במילת עורלות ומובטח לכל הנימולים שארץ כנען תינתן להם לאחוזת עולם:
 
 
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.
וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם.
זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר.
וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.
וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.
הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם.
וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.[מט]
 
2.
כשהאל אשרר ליצחק וליעקב את ההבטחה שהוא נתן לאברהם הוא לא הוסיף שום דרישה חדשה ולכן ניתן לקבוע שההבטחה לאבות הותנתה רק בעריכת טקס ברית המילה.
 
3.
כל המצוות המייסרות הוטלו על בני ישראל רק לאחר יציאת מצרים. בשום מקום לא נאמר שהברית שנכרתה במעמד הר סיני מבטלת את הבריתות הקודמות. הפרת ברית הר סיני בהחלט תמיט על בני ישראל עונשים כבדים ואיומים אבל העונשים הללו אינם מאיינים את הקושן שהאל נתן לאבותיהם.
 
4.
זכרונו של האל אינו גורע או מוסיף והקושן שביד בני ישראל, צדיקים וחוטאים כאחד, נשאר בתוקפו גם אם האל לא נזכר בבריתות שהוא כרת עם אבותיהם. לאל אין אמנם שום מחוייבות להחזיר לארץ ישראל בני הגולה חוטאים אבל נראה שאם הללו יעלו על מטוס ויגיעו לארץ בכוחות עצמם הם יהיו זכאים לחלקם ההוגן בארץ שהובטחה לאבות שמזרעם הם יצאו.  
 
5.
הזכות לנחלה בארץ כנען שמורה גם לנימולים שבוחרים לא לקיים מצוות גם בארץ הקודש. הם אמנם נמצאים בסכנת בֶּהָלָה שַּׁחֶפֶת וקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ ולאלוהיהם הזכות המלאה לשבור את גאון עוזם, לשלח בהם את חיית השדה, להשמיד את במותיהם, להחריב את עריהם ומקדשיהם, לא להריח את ריח נוחוחיהם ולתיתם ביד אויב אבל כל המכות הללו אינן מבטלות את הבטחות שניתנו לאבות אבותיהם ואם הם עדיין עומדים על רגליהם גם הם זכאים להינות מחלקם היחסי בארץ המובטחת.    
 
סיכום
 
משה, המייצג הגדול של האינטרסים הכוהניים, ניסה אמנם לכרוך את הזכות על ארץ האבות בקיום המצוות הכוהניות אבל ניסוחיו הלא זהירים אינם שוללים מכל נושאי זרעו של יעקב את הזכות להינות מההבטחות האלוהיות, ללא תלות בקיום, או הפרת, המצוות הללו. נגזר מכך שהזכות לארץ ישראל מוקנית גם לנושאי זרע האבות שהחליטו להסתפח לעם אחר ולהאמין בדת אחרת - דוגמת אותו פלסטינאי שאבות אבותיו היהודים התנצרו, ובהמשך התאסלמו. גם לו, כנראה, יש זכויות מלאות בארץ שהרבנים מנסים לנכס לעצמם. כל מי שאינו רוצה לתת לו את חלקו הצודק בירושת אבותיו צריך לזנוח במהירות את כל הטיעונים התורניים ולהיצמד לריבונות שהוענקה למדינת ישראל מתוקף החוק הבינלאומי.

אף אחד אינו צריך להשתעשע בתקווה שפשט התורה יהיה מקובל גם על הרבנים ולכולם צריך להיות ברור שהם מפרשים את הפסוקים בצורה שונה לחלוטין. בראייתם ארץ ישראל השלמה שייכת אך ורק לאלו שהם מגדירים כ'יהודים' ולאחרים, יהיה שיעור דמו של יעקב שזורם בעורקיהם ככל שיהיה, אין שום חלק בקושן שלדעתם שייך רק להם. הבעיה היא שבכך זכותינו על ארץ ישראל חדלה להיות מדיאורייתא והופכת להיות רק מדרבנן וככזאת אין שום סיבה להניח שהיא תוכר גם על ידי אלו שאינם מכפיפים את עצמם למרות הרבנית. דבריו המקודשים של בורא השמים והארץ בהחלט יכולים לתת תוקף לנסח טאבו שמעניק זכויות בארץ המובטחת. לפרשנות רבנית, לעומת זאת, אין שום משקל בעיניהם של אנשים שפויים וטוב יעשה כל מי שאינו רוצה להצטייר כליצן יומרני אם יזנח את הפרשנויות המגמתיות הללו וייצמד רק לפשט המקראות, או טוב אף מכך, לחוק הבינלאומי שבסופו של דבר יקבע בפועל למי יש זכויות בארץ ישראל ועל אילו שטחים אנחנו באמת רשאים להחיל את ריבונותינו.
 
 
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות.
 
 
 


[א]             
שמות יב:ב
[ב]             
תהילים קיא:ו
[ג]              
נלקח ממאמרו של הרב משה צבי נריה 'זכותנו על ארץ ישראל'.
[ד]              
הפסוק 'אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם' (בראשית יג:יב) מלמדנו שערי הכיכר וסדום אינם נכללים בתחומי ארץ כנען ומכאן שרוב הנגב אינו נכלל בתחומי ההבטחה האלוהית.
[ה]             
במדבר לד:ב-יב. 'וְהָיֻה' – קרי: 'וְהָיוּ'
[ו]              
בראשית טו:יח-כא

בתיאור הברית שנכרתה בין בורא העולם לבין הארמי האובד הכתוב מציין במפורש 'וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם' ומיד עולה השאלה אם ההבטחה 'לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת' ניתנה בעת שאברם היה שקוע בתרדמתו או לאחר שהוא כבר הקיץ ממנה. מי יודע, אולי אנחנו מסתמכים על לא יותר מאשר חלום כשאנו באים לתבוע אדמות שמעולם לא היו שייכות לנו? עם זאת ניתן להאחז בניסוח 'בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית' ולהניח שאברם הספיק להקיץ מתרדמתו וההבטחה ניתנה לו כשהוא כבר שלט בכל חושיו כך שאל כלשהו אולי באמת עבר עימו בפועל בין בתרי הפגרים והבטיח לזרעו, בקולו הוא, 'את אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.'
 
גם אם נניח שאל אמיתי כלשהו נכח בברית בין הבתרים עלינו להיזכר בדבריו של הרמב"ם שקבע שהאל 'אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים' ולהסיק שעם כל הרצון הטוב, אל חסר גוף וצורה אינו מסוגל, ואינו רשאי, לעבור בין פגרי חיות מבותרות וקשה לראות כיצד ניתן לשלבו בסיפור מבלי להיגרר לפרשנויות נועזות ולפגוע בעקרון מקודש זה או אחר. הרבנים אוהבים להפוך מבוכות מעין אלו לאלגוריות נשגבות אבל עלינו לזכור שאלגוריה, עמוקה ככל שתהא, אינה יכולה להעניק קושנים בטאבו וממילא קשה לראות כיצד הסיפור הזה יכול לגבות את זכותם של הרבנים לתבוע אדמות לא להם.
[ז]              
ספר מלכים מציין:

וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו.
וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח.
עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים.
כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָדָיו מִסָּבִיב.
(מלכים א' ה:א-ד)
 
ואם ניצמד לפרשנות הרבנית ונמקם את 'תִּפְסַח' על גדות נהר הפרת גם אנו נוכל להתגאות באבותינו הקדומים ששלטו מגדות הפרת ועד לעזה אבל התנ"ך החליט משום מה להשבית את השמחה ולספר לנו 'אָז יַכֶּה מְנַחֵם אֶת תִּפְסַח וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִתִּרְצָה כִּי לֹא פָתַח וַיַּךְ אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ.' (מלכים ב' טו,טז), פסוק שממקם את תפסח אי שם באיזור השומרון. 
[ח]             
שמות כג:לא
[ט]             
דברים א:ו-ח
[י]              
דברים יא:כד
[יא]            
יהושע א:א-ד
[יב]            
בראשית יב:א-ז
[יג]             
ראה המאמר 'פרשנות מקראית בשיטת עשה זאת בעצמך'.
[יד]             
בראשית יג:יד-יז
[טו]            
דרומה מהרי הגליל אין אף פסגה שגובהה עולה על 1,100 מטר ולכן, עקב התעקמות כדור הארץ, אין אף נקודה ממנה ניתן לראות למרחק גדול מ-120 קילומטרים. ברוב המקרים קו הראייה יסתיים ברכס ההרים הקרוב, מה שמצמצם אף יותר את תחום ההבטחה האלוהית. 
[טז]            
בראשית יז:א-יד
[יז]             
מיותר לציין שהאל לא נתן לאברהם עצמו שום אחוזת עולם בשום ארץ מגורים ואת פיסת הקרקע היחידה שהפכה לרכושו הוא נדרש לקנות בכסף מלא.
בראשית יז:יט-כג
[יט]            
בראשית כו:ג-ד
[כ]              
רש"י, בעקבות מסכת חולין צא:ב, הסביר את הביטוי 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ' במילים הבאות: 'קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (כד' אמות שזה מקומו של אדם)'. רבנים מאוחרים יותר הבינו שלא ניתן לקפל את כל ארץ ישראל מתחת למקום משכבו של אדם, צדיק ככל שיהיה, ולכן הם מיהרו להגלות את הפרשנות המגוחכת הזאת למישור הרוחני שאת הכניסה אליו, כידוע, שום חסם הגיוני אינו רשאי ואינו מסוגל למנוע.
[כא]            
בראשית כח:י-טו
[כב]            
שמות ו:ד
[כג]             
המונח 'חִתִּי' מבלבל במקצת משום שבאנטוליה (אסיה הקטנה) ישב עם חתי שהקים אימפריה גדולה שלעיתים התפשטה גם לשטחים בצפון סוריה. עם זאת, אין לראות במילה הקטנה הזאת גושפנקה לכיבוש ישראלי של צפון סוריה ומזרח תורכיה כיוון שהמקרא עצמו ממהר להסביר בדיוק באילו חתים מדובר: 'עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן' (במדבר יג:כט), ללמדנו שלא מדובר באימפריה החתית אלא בעם קטן שחילק את האיזור ההררי של ארץ ישראל עם היבוסים והאמורים.  
[כד]            
שמות יג:ה
[כה]            
שמות יג:יא
[כו]             
ויקרא כה:לח
[כז]             
במדבר לג:נא-נד
[כח]            
דברים יא:לא
[כט]            
דברים לב:מט
[ל]              
דברים ט:ו
[לא]            
דברים לד:א-ד
[לב]            
להם נוכל להוסיף את גבולות הארץ ששורטטו על ידי הנביא יחזקאל:

וְזֶה גְּבוּל הָאָרֶץ לִפְאַת צָפוֹנָה מִן הַיָּם הַגָּדוֹל הַדֶּרֶךְ חֶתְלֹן לְבוֹא צְדָדָה.
חֲמָת בֵּרוֹתָה סִבְרַיִם אֲשֶׁר בֵּין גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וּבֵין גְּבוּל חֲמָת חָצֵר הַתִּיכוֹן אֲשֶׁר אֶל גְּבוּל חַוְרָן.
וְהָיָה גְבוּל מִן הַיָּם חֲצַר עֵינוֹן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וְצָפוֹן צָפוֹנָה וּגְבוּל חֲמָת וְאֵת פְּאַת צָפוֹן.
וּפְאַת קָדִים מִבֵּין חַוְרָן וּמִבֵּין דַּמֶּשֶׂק וּמִבֵּין הַגִּלְעָד וּמִבֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיַּרְדֵּן מִגְּבוּל עַל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי תָּמֹדּוּ וְאֵת פְּאַת קָדִימָה.
וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה.
וּפְאַת יָם הַיָּם הַגָּדוֹל מִגְּבוּל עַד נֹכַח לְבוֹא חֲמָת זֹאת פְּאַת יָם.
וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה.
(יחזקאל מז:טו-כ)
 
[לג]             
על ירבעם השני, נינו של יהוא מלך ישראל, מסופר:

בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה.
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר.
(מלכים ב' יד:כג-כה)
[לד]            
שופטים ג:א-ו
[לה]            
יש בידינו עדות נוספת לכך שהכובשים הישראלי נאלצו להותיר במקומם אוכלוסיות רבות ששרדו את רצח העם השיטתי:
 
וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵ (קרי: יֹשְׁבֵי) דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ.
וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר.
זְבוּלֻון לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס.
אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב.
וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ.
נַפְתָּלִי לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְאֶת יֹשְׁבֵי בֵית עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס.
וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק.
וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס.
וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה.
(שופטים א:כז-לו)
 
שורדים רבים החזיקו מעמד אפילו עד לימיו של שלמה המלך:
כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.
בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
(מלכים א' ט:כ-כא)
 
עלינו, אם כן, להניח שרבים מתושבי הארץ הקדומים שרדו את הכיבוש הישראלי ורבים מהם התמזגו לתוך עם ישראל והפכו לבני ישראל כשרים למהדרין.
[לו]             
'ְָ' קרי: 'פְּרָת'
[לז]             
ראה המאמר 'נצחונות דוד'
[לח]            
שמואל ב' חא-יד
[לט]            
מלכים א' ט:י-יג.
 
מקבילה בספר דברי הימים ח:א-ב אמנם מספרת:
 
וַיְהִי מִקֵּץ עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת בֵּיתוֹ. וְהֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן חוּרָם לִשְׁלֹמֹה בָּנָה שְׁלֹמֹה אֹתָם וַיּוֹשֶׁב שָׁם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
 
ומכך ניתן אולי להסיק שחירם הוא זה שנתן את ערי מחוז כבול לשלמה ולא להיפך אבל להערכתי יש להעדיף את המקור הקדום יותר, ספר מלכים, ולהניח ששלמה מסר, או לפחות התכוון למסור, שטחים מהארץ המובטחת לידיו של שותפו העסקי. 
[מ]             
מלכים א' ה:א
[מא]            
מלכים א' יא:כא-כה. 'לוֹ', היינו לשלמה.
[מב]            
בעלי המקראות שתלו בסוף ספר ישעיהו שכנראה נכתב על ידי'יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה' (ישעיה א:א) ספר נבואי אחר, שכנראה נכתב בתקופת שיבת ציון, בו נכתב: 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲוַשֵּׁר (קרי: 'אֲיַשֵּׁר') דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ.'
 
פסוקים אלו מנסים לנכס ליהוה את ההשגים של הפרסיים ולהפוך את מלכם לשלוחו של האל אבל כיוון שכורש נקט במדיניות דומה לגבי כל הארצות שנכבשו על ידי הגייסות הפרסיים קשה להניח שרוח הקודש היא זאת היא שגרמה לכורש להתיר את השיבה לציון. 
[מג]            
באיזור אמנם התמקמו בשעתו גם המואבים והעמונים , שקמו מזרעו של לוט, וניתן למצוא בו גם לא מעט גנים שבאו עם פולשים, מהגרים וגולים כורדים, קווקזים, תורכים, פרסיים, יוונים, מוקדונים, אשורים, בבלים, ארמים ובני השבטים מהרי הזאגרוס והטאורוס אבל רובם נטמעו בקרב האוכלוסייה הדומיננטית שברובה צמחה מזרעו של אברהם, אביהם המשותף של בני ישראל ובני ישמעאל.
[מד]            
שופטים ג:ה-ו
[מה]            
לשם דוגמה, אם מחלון וכליון לא היו היו מתים במואב הדעת נותנת שהם היו נשארים שם עם נשותיהם המואביות ונטמעים בקרב האוכלוסייה המקומית (ראו ספר רות א:א-ה). המלכה אסתר אמנם הצילה את עם ישראל אבל איש אינו יודע מה עלה בגורלה ובגורלם של הילדים שהיא אולי הולידה לאחשוורוש. הפרסים גם הציבו חילים יהודאיים במחנות צבאיים במצריים, דוגמת חיל המצב היהודאי באי יב (אלפנטינה). האם החיילים הללו התחתנו רק עם בנות ישראל כשרות? מה עלה בגורלם ובגורל ילדיהם? את תהליך ההתיוונות מכירים כולם אבל איש אינו מסוגל לאמוד את מספר היהודים שזנחו את עם ישראל והתבוללו בתוך האוכלוסייה ההלניסטית. אין גם מומחה שמסוגל לאמוד את מספר היהודים שהתאיידו מעם ישראל בימים בהם איש עדיין לא הקפיד על רישומים מדוייקים.
[מו]            
ויקרא כו:לב-לג, לח-מא
[מז]            
שמות כד:ג-ח
[מח]            
ויקרא כו:מב-מה
[מט]            
בראשית יז:ז-יד


[1]          
ילקוט שמעוני, שמות, רמז קפז:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'. אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב:ב) ולמה התחיל מבראשית? משום 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם' (תהילים קיא:ו).

ובגרסה שונה גם ב
מדרש בראשית רבה א:ב:
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם' (תהילים קיא:ו). מה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום הראשון ומה שנברא ביום השני? מפני עובדי כוכבים ומזלות שלא יהיו מונין את ישראל ואומרין להם 'הלא אומה של בזוזים אתם' וישראל משיבין אותן ואומרין להם 'ואתם הלא בזוזה היא בידכם הלא כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם?' העולם ומלואו של הקב"ה. כשרצה נתנה לכם וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו. הה"ד 'לתת להם נחלת גוים'. הגיד להם את כל הדורות.
נקרא 2910 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « איפה מתחבא המבול?

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה ראשון, 17 מאי 2015 06:45 הוסף ע״י אדי

    קראתי מרותק. צריך להביא את הדברים בתפוצה רחבה

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים