Skip to content

1VSDAT

ראשון, 01 אוגוסט 2010 18:43

מעשה העגל

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
סיפור חטא העגל היה אמור להצטרף למקבץ 'הסיפורים המחנכים' שהומצאו במטרה להמחיש לעם ישראל את הסכנות הטמונות בסטיה מדרך הישר של הכוהנים. ספציפית, הסיפור מדגים את העונשים שיפלו על כל אלה שבוחרים לסגוד לאל באופן עצמאי ובמרומז הוא מכוון את המאמינים לציות מוחלט למצוותיהם של הכוהנים המוסמכים, המיוצגים כאן על ידי משה רבנו. עם זאת, שלא בכוונה ומבלי משים, הכתוב גם חושף את אופיו הדיקטטורי של משה, ובהשאלה של כל המשטר שהכוהנים, באמצעות סיפורים מעין אלה, רצו להמיט על עם ישראל.
 
 
בני ישראל רואים שמשה מתעכב על הר סיני ומחשש שמנהיגם אבד להם הם מבקשים מאהרון שיעשה להם אלוהים חילופיים שילך לפניהם במסעותיהם במדבר. אהרון נעתר ומצווה על העם לפרוק את נזמי הזהב שבאזני נשותיהם, בניהם ולהביאם אליו. העם אוסף את נזמי הזהב ומביאם לאהרון היוצר מהם בחרט עגל מסיכה[א]. בני ישראל מצביעים על העגל כמי שהוציאם מארץ מצריים ואהרון, מפחד ההמון, בונה מזבח ומכריז על יום המחרת כחג ליהוה. למחרת העם משכים קום, מעלה עולות ושלמים ויושב לאכול, לשתות ולצחק.
 
בשלב זה, יום לאחר יצירת העגל, האל מורה למשה לרדת חזרה אל עמו שסרח. האל מבקש ממשה להניח לו לעשות שפטים ולכלות את בני ישראל אך משה מסביר לו שהשמדת בני ישראל תאפשר למצרים לטעון שהאל היהודי הוציא את עמו ממצריים רק כדי שיוכל להרגם בהרי המדבר ובנוסף הוא מזכיר לאל את שבועותיו לאברהם, יצחק ויעקב בהן הבטיח כי ירבה את זרעם ככוכבים בשמיים. הטיעונים ההגיוניים משכנעים את האל והוא מתנחם ומוותר על השמדת העם.
 
לאחר הרגעת הרוחות משה יורד מההר כשבידיו שני לוחות הברית שנכתבו בכתב ידו של האלוהים. יהושע שומע את מצהלות החוגגים וסובר שאלה קולות מלחמה אך משה מבין שאין הם שומעים קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה אלא קול ענות בלבד ואמנם, כשהוא קרב למחנה ורואה את המחולות סביב לעגל הוא מתרגז, משליך מידיו את הלוחות, שורף את העגל, טוחן אותו עד דק, זורה את העפר על המים ומשקה במים את בני ישראל.[ב]
 
אהרון, הכהן הגדול ויד ימינו של המנהיג הדגול נמצא עתה במצב מאד לא נעים ולכן אין להאשימו אם הוא בוחר לעקוף במעט את האמת ולטעון שעגל הזהב פשוט קפץ מתוך האש, ללא כל מגע יד חורטת.[ג] דבריו הנוגעים ללב של אהרון משכנעים את משה שמייד משחרר את אחיו לאהלו. עתה, כשאהרון אינו מפריע עוד לטבח המתוכנן, משה מזעיק את אוהבי יהוה והללו ממהרים להתקבץ סביבו, נכונים ומזומנים לבצע את כל מטלה שתוטל עליהם. למרבה הפלא מסתבר שבמנין אוהבי האל נמצאים אך ורק בני שבט לוי ומשה, ללא שהות מיותרת, שולח אותם להצטייד בחרבותיהם, לעבור במחנה משער לשער ולהרוג איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו[ד]. הלויים ממהרים לעשות כמצוות מנהיגם והם מתחמשים, עוברים במחנה משער לשער וטובחים שלושת אלפים איש מבני ישראל.[ה]
 
פירוש 'משך חוכמה' אינו מקבל את הפשט הרצחני ולדעתו הלויים הוציאו את העבריינים להורג רק לאחר שהללו עמדו למשפט צדק ונמצאו אשמים. ההוכחה לכך ניתנת, לדעת הפירוש, מהכתוב עצמו: ידוע לנו שהאדם אינו רשאי לשפוט את קרובו ומכאן ברור שההוראה 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר'[ו] באה להורות ללויים להעביר כל נאשם מבית דין אחד למשנהו עד שיימצאו דיינים ראויים, היינו, דיינים שאינם משתייכים למשפחתו של הנתבע בדין. זאת, דרך אגב, גם מגמתו של תרגום יונתן לארמית בו הביטוי 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר' מתורגם כ-'עיברו ותובו מתרע סנהדרין לתרע בי דינא', היינו, משער הסנהדרין לשער בית הדין. מכאן גם ברור ל'משך חכמה' שכשנאמר על משה 'וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה'[ז] הכוונה היא לשער בית הדין הגדול המונה 71 דיינים שהוא, לטענת סנהדרין ב:א, היחיד הרשאי לדון בעבירת 'העיר הנידחת'.
 
בדיון זה לא נעסוק בעיוות דינו של אהרון שמשום מה חמק מהעונש שהוטל על כל שאר העוסקים במלאכת העגל ואולם לא נוכל להתעלם מקושיות אחרות שמעיבות במקצת על הצדק האבסולוטי. בעיה ראשונה מעלה הפסוק 'וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'[ח]. פסוק זה אמור ללמדנו שהאל החליט לוותר על זכותו לטבוח בבני ישראל אבל נראה שאין שום קשר בין התנחמות להשתוללות שכן מייד לאחר שהלויים גומרים לטבוח שלושת אלפים איש מבני ישראל אנו קוראים 'וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן'[ט]. לא רק שהאל לא התנחם אלא שחרון אפו לא שכך גם אחרי שלושת אלפי ההרוגים עוד נותר לו מספיק זעם בכדי לשלח בעם ישראל פורענות משל עצמו.
 
בעיה לא פחות מטרידה מתעוררת כשאנו למדים שמשה בחר לפתוח את פקודת המבצע שלו במילים 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'[י] למרות שזמן קצר קודם לכן הוא עצמו הצליח להרגיע את האל הזועם ולגרום לו לוותר על 'הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'. משה שלח את הלוויים לטבוח באחיהם בשמו של אל שכבר ויתר על זכותו הטבעית לפרוע בבניו החוטאים. הכיצד? האם גדול הנביאים לא היסס לסטות מהאמת הצרופה? האם שלושת אלפי הנספים חייבים את מותם לדבר שקר? המדרש ממהר להסביר:
 
מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקדוש ברוך הוא למשה לעמוד בשער המחנה ולומר 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי'[יא] ולצוות שכל אחד ישים את חרבו על ירכו ושכל איש יהרוג את אחיו ורעהו וקרובו ובכל זאת הוא אמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'. אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל מסיקים ממידת קל וחומר ויאמרו לי: האם לא כך למדתנו רבינו - סנהדרין שהוציאה להורג נפש אחת מישראל פעם אחת בשבע שנים נקראת בשם סנהדרין חבלנית וכיצד אתה מעז להוציא להורג שלושת אלפים איש ביום אחד? לפיכך תלה משה את גזר דינו בכבוד של מעלה ואמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ'.[1]
 
משה שיקר ללויים משום שחשש מביקורתם ואכן, אין כל ספק שאמירת האמת היתה מצביעה על סתירה בין תורתו של משה לבין מעשיו ולמנהיג הנערץ היתה נגרמת בושת פנים גדולה. אין לנו להתפלא, אם כן, אם נמצאו לימים רבנים ששאבו השראה מגדול הנביאים והעדיפו להשיג את יעדיהם גם ללא כל סיוע מהאמת הצרופה. 
 
מטרידה גם העובדה שלקריאה 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' נענו, כך מדגיש הסיפור, רק הלויים ויש לברר אם בכל המחנה לא נמצאו אוהבי יהוה בני שבטים אחרים, ולו אפילו רק מקרב אלה שארבעים יום קודם לכן ראו את 'אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר'[יב]. לא רק זאת אלא שקריאתו הזועמת של משה לא הדליקה אורות אדומים אצל שאר בני ישראל והללו המתינו בשקט במאהליהם בשעה שהלויים התחמשו והחלו לעבור משער לשער בחיפוש אחר הראויים לטבח. הקריאה לקרב לא נשמעה בקרב למעלה משש מאות אלף לוחמים ובני השבטים לא רק שלא נקראו לדגל אלא שככבשים המובלות לטבח הם איפשרו לכח קטן יחסית להכנס לתוך מתחמיהם ולהרוג בהם ככל שנשאם ליבם.   
 
בני שבט לוי יכלו אולי להרוג את רעיהם וחבריהם ללא כל מניעה אך אם השבט כולו נזעק לדגל כיצד זה נמצאו קרובים ואחים ראויים לקטילה? בעיה זאת אינה מהווה כל אתגר לתרצנים היצירתיים שהשאירו את עקבותיהם במסכת יומא:
 
הקשו לו בני רב פפא בר אבא לרבינא: הלא נאמר בשבחם של בני לוי 'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע'. האם לא משתמע מכך שהיו לוויים שעבדו עבדה זרה וקרוביהם נאלצו להרוג אותם? השיב להם רבינא: 'אָבִיו' – זהו אבי אמו שהיה מאחד משבטי ישראל, 'אֶחָיו' – אלו אחיו מאמו שבאה מאחד משבטי ישראל, 'בָּנָו' – אלו בני בתו שנישאה לאיש מאחד משבטי ישראל. כל אלה השתייכו על פי ההלכה לקהל ישראל ולא לשבט לוי והם לא נקהלו למשה לשמע הקריאה 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי'.[2]
 
המבצע עצמו יכול להרשים כל יחידה צבאית במיוחד לאור העובדה שכנגד שלושת אלפי חללי האויב אין הלויים סובלים אפילו אבידה אחת. ההפתעה היתה כנראה מוחלטת והמותקפים מן הסתם לא הספיקו להתארגן ולגייס את לוחמיהם בטרם התנפלו עליהם גייסות הלויים. הדעת נותנת שבהשמע קולות המלחמה ממחנה אחד ימהרו כל גיבורי החייל של המחנה השכן להתגודד ולהכין עצמם להגנה על נפשם, משפחותיהם ורכושם והנה כאן הלווים טובחים ואיש אינו נחלץ לעמוד בפרץ. אנו כנראה לעולם לא נוכל לרדת לפרטי האירוע אך האם יהיה זה נועז מידי להניח שכל הפעולה התבצעה בשעות הלילה, שעה שבני ישראל נמו את שנתם? האם אין אנו מסוגלים לראות בעיני רוחנו את גדודי הלויים פושטים בעת ובעונה אחת על שנים עשר מחנות השבטים כשעלטת הלילה מכסה את פניהם ואת חרבותיהם הנוטפות מדם? אנו יכולים רק להעלות ספקולציות אך נראה שמתוך הסיפור המקראי עולים הדיה של משטרת הלויים ששמרה בחרבותיה השלופות על המשטר הכהני וכבמקרה של משטרות דמים דומות שהבטיחו את שלטונם של משטרים רודניים במדינות דוגמת אוגנדה, רומניה, עיראק, גרמניה וברית המועצות גם כאן אנו מוצאים את השלטון וקלגסיו סוחטים במשותף את ההמונים המדוכאים.
 
אין כל פלא, אם כן, אם נוצר צורך להפריד בין המקדש, מוקד הכח של אוהבי ואהובי האל, לבין מאהליהם של בני ישראל המרדניים והחוטאים שאין בליבם, לבד מהתשוקה לעריות ולעבודה זרה, אלא הרצון להמנע ממתן תרומות, מעשרות ומתנות כהונה. למזלנו, האל בתבונתו מצא את הדרך להבטיח את שלום יקיריו כפי שמלמדנו המדרש הבא:
 
אמר האל: כיוון שהלויים נאמנים לי איני רוצה שאחרים ישאו את המשכן, יפרקו אותו או יקימו אותו, אלא הם בלבד כפי שנאמר 'ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים'[יג]. היית, אם כן, יכול לומר: מצוות פירוק והרכבת המשכן חלה על הלוויים בלבד ושאר בני ישראל אמנם פטורים ממנה אבל הם רשאים לעשותה אם רצונם בכך. אין הדבר כך שכן נאמר 'והזר הקרב יומת'[יד] ולכן כל מי שאינו משבט לוי חייב במיתה שאשר הוא מתקרב אל המקדש, וכן אמר דוד במזמור התהילים: 'עשה סטים שנאתי לא ידבק בי'[טו] - אלו כל שאר שבטי ישראל שסטו מאחורי המקום ועשו את העגל וכתוצאה מכך שנאן המקום ואסר עליהם להיות משרתים במשכנו.
 
איסור הנגיעה אינו חל רק בעת המסעות אלא גם בשעה שהעם חונה ואז רק ללוויים מותר להתקרב למשכן שנאמר 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו ... והלוים יחנו סביב למשכן העדות'[טז]. כך הסביר האל למשה: למה אני מזהירם שירחיקו ישראל עצמן מן המשכן? כדי שלא יהיה קצף עליהם אם יתקרבו, שאין הם ראויים להתקרב אליו שנאמר 'ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל'[יז], רק הלוים ישמרו על המשכן שנאמר 'ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות'[יח]וכן נאמר 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יהוה את משה כן עשו'[יט] ללמדנו שכשם שיש מצוות התקרבות ללויים כך יש מצוות התרחקות ופרישה לשאר בני ישראל ולזכותם יאמר שרחקו עצמן מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן.[3]
 
עתה גם ניתן להעריך את עומק המחשבה המגבה את מלחמתו העיקשת של המקום בעבודה הזרה שהרי מן הדין שאת הכבשים, הפרים והעתודים שהוקרבו בפני הצלם לא ניתן לשוב ולהקריב על מזבחו של האל ואדם שליבו הולך שבי אחר עבודת הפסילים והמסיכות לא יזדרז להעביר 12% מתבואותיו לנאמניו של הקדוש ברוך הוא. באותו אופן, משפחה המתחמקת מעבודת יהוה מן הסתם תתרשל גם במצוות הפרשת חלה ועיר שהחלה לנהות אחר אלוהים זרים לבטח לא תקפיד על איסוף מחצית השקל. נראה שהאל, בחכמתו האינסופית, הבין שרק מונופול מוחלט יבטיח את אושרם ועושרם של משרתיו ובטובו השופע הוא נאות לקבע מונופול זה בתורתו הקדושה (ואין בכך כל פלא שכן זאת היא דרכו של האל הטוב והמטיב שבמהלך כל הדורות השכיל להמציא לנבחריו, יהיו אלה הכהנים, המלכים לבית דוד או רבני המזרח והמערב, תימוכין בכתב לזכותם הטבעית לרדות בבני עמם). המלחמה באלילות היא מלחמה על זרם התקבולים של הכהנים ועושי דברם ואין לה כל קשר עם מה שלטענת א.א אורבך היא 'מלחמה נגד הגשמת האלוהות, נגד האמונה, שיש משהו אלוהי בחומר ובצורותיו הטבעיות או המגיות-אמנותיות'. לאל, כך מסתבר, אין שום דבר נגד צורותיו הטבעיות של החומר - כל עוד הוא אכיל, מכיר או עובר לסוחר ולכל היותר מפריעים לו רק נסיונותיהם של מתחזים זרים לזכת בנתח מהעוגה באמצעות אחיזת עיניים מגיית-אמנותית. 


[א]       
לא ממש, שכן לפי רש"י: באו מכשפי הערב הרב שעלו יחד עם בני ישראל ממצריים ועשו את העגל בכשפיהם
[ב]       
שמות לב:א-כ   
[ג]        
שמות לב:כד
[ד]        
שמות לב:כו-כז
[ה]       
שמות לב:כח
[ו]        
שמות לב:כז
[ז]        
שמות לב:כו
[ח]       
שמות לב:יד
[ט]       
שמות לב:לה
[י]        
שמות לב:כז
[יא]       
שמות לב:כו
[יב]       
שמות כד:י
[יג]       
במדבר א:נא
[יד]       
במדבר א:נא
[טו]       
תהילים קא:ג
[טז]       
במדבר א:נב-נג
[יז]       
במדבר א:נג
[יח]       
במדבר א:נג
[יט]       
במדבר א:נד


[1]       
מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' ולשום איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו והוא אמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'. אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו: סנהדרין שהרגו נפש א' מישראל פעם אחד בשבוע נקראת מחבלנית מפני מה אתה הורג ג' אלפים ביום אחד? לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ' וגו'.
(תנא דבי אליהו רבה פרק ד)
[2]   
איתיביה בני רב פפא בר אבא לרבינא: 'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע'? אביו - אבי אמו מישראל, אחיו - אחיו מאמו מישראל, בניו - בני ביתו מישראל.
(יומא סו:ב)
[3]       
שהם נאמנים לי אף בשעת פרוקו והקמתו איני חפץ באחרים שיפרקוהו ויקימוהו אלא הם, הדא הוא דכתיב 'ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים'. יכול המצוה על הלוים אבל אם עשו ישראל רשות? תלמוד לומר 'והזר הקרב יומת' וכן הוא אומר 'עשה סטים שנאתי לא ידבק בי' אלו ישראל שסטו מאחורי המקום ועשו את העגל ושנאן המקום להיות גזברין שלו. ולא תאמר שלא יגעו בו ישראל בשעת מסעות אלא אף בשעת המחנות. לא יקרבו אליו אלא בני לוי, הדא הוא דכתיב 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו ... והלוים יחנו סביב למשכן העדות'. ולמה אני מזהירן שירחיקו ישראל עצמן מן המשכן כדי שלא יהיה קצף עליהן שאינן ראוין להתקרב אצלו, הדא הוא דכתיב 'ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל' אבל הלוים הם ישמרוהו הדא הוא דכתיב 'ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות'. 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יהוה את משה כן עשו' שרחקו עצמן מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן.
(במדבר רבה א:יב)
נקרא 3229 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « מעמד מתן תורה קולו של האל »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

2 תגובות

  • קישור לתגובה שלישי, 26 יולי 2016 18:56 הוסף ע״י עדי אביר

    יצחק,

    אתה אולי צודק. זהו אחד המאמרים הראשונים שפירסמתי לפני יותר משש שנים והוא אכן קצת מתבדר. כוונתו הייתה להראות את חוסר העקביות בסיפור חטא העגל ואת התפקיד האפל שהלויים ממלאים בסיפור זה.

    למרות שהמאמר אינו ממוקד אני עומד מאחורי כל מה שכתוב בו ואם תרצה תוכל להגיב על כל נקודה ונקודה שהעלתי גם אם קשה לחבר את כל הנקודות לכדי תמונה שלמה ומלאה.

    עדי

  • קישור לתגובה שלישי, 26 יולי 2016 18:21 הוסף ע״י יצחק א

    עדי,
    אשמח אם תוכל לסכם לי בכמה שורות את הטענות המרכזיות כדי שאוכל להגיב, אני די מתפזר ולא ברור לי את מה אתה מחשיב כטענה שחשוב להתייחס אליה.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים