Print this page
שני, 02 יולי 2012 13:28

מדוע העמלק הושמד שלוש פעמים שונות

דרג מאמר זה
(8 מדרגים)
קשה להתעלם מהעובדה שרק חזירים ועמלקים הצליחו לעורר בליבו של עם ישראל שנאה כה תהומית, עמוקה ומוחלטת. השנאה לחזיר היא הגיונית ומובנת וקשה להאמין שקיים אדם נורמטיבי שמסוגל לא לנטור טינה לחיה שאינה מעלה גירה. פחות מובנת השנאה הנצחית שעם ישראל רוחש לשבט הנוודים שאי פעם בהיסטוריה אולי יצא למלחמת מגן נגד הנחיל הישראלי שעמד לפלוש לתחומו. הפרשנות המסורתית אינה משאירה מקום לספק: העמלקים איכשהו הצליחו לעצבן את יהוה שגמר בליבו למחות את 'זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'. פרשנות קצת יותר נועזת יכולה להעלות גם אפשרויות נוספות, למשל, שהשנאה לעמלקים נשתלה בתורה באופן רטרואקטיבי בכדי להצדיק את הטבח שבוצע בהם בימיו של המלך חזקיהו.
 
 
 
השנאה הנצחית לבני עמלק
 
 
עמלק, אביהם האֶפוֹנִימִי[א] של העמלקים, היה נכדו של עשו ובן נינו של אברהם, כמשתמע מהפסוק:
 
וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.[ב]
 
עובדה זאת, כמצופה, לא מנעה מ'כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ' להכות, חמישה דורות קודם ללידתו של עמלק, 'אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי'[ג] - בלבול קל שרש"י מתרץ בקלילותו האופיינית:
 
שדה העמלקי - עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד.[1]
 
הרמב"ן אינו מרשה לעצמו להתייחס למבוכה באותה מידה של פזיזות והוא רוצה לדעת מי הוא זה שכינה את המקום בשם בו הוא יקרא בעתיד. לרמב"ן ברור שרש"י לא התכוון לתורת משה כיוון שבימי משה השם 'שדה העמלקי' כבר התייחס למקום מוכר ולא למקום שיזכה לשמו רק בעתיד. לדבריו של רש"י יכולה, אם כך, להיות משמעות רק אם הוא התכוון לומר שהגויים הם אלו שנתנו את השם למקום שבו מאות שנים מאוחר יותר יגורו צאצאיו של עשו, שבאותה עת עדיין לא היה אפילו קריצה בעין שובבה. מסקנתו של הרמב"ן מהפלונטר הזה אינה יכולה להיות יותר הגיונית:
 
והנכון בעיני ב'שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי', כי היה בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושב הארץ, ומשל על המקום ההוא, ושמו עמלק, ואליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם האיש ההוא ואולי ממשפחת תמנע אמו היה, ומשל גם במקום ההוא, והיה שם אלוף עליהם.[2]
 
ההיגיון הבריא של הרמב"ן לא הרשים את המזרחי, מתרצו הגדול של רש"י, שמיהר להגן על כבודו של הפרשן הגדול ולהעמיד את הדברים על דיוקם:
 
ואיני מבין דבריו כלל, כי מה הבדל יש בין קריאת המקום בשם העתיד להקרא קודם ימי משה, ובין קריאת המקום בשם העתיד להקרא אחר ימי משה, הרי שניהם על שם העתיד הם, ואין הבדל ביניהם, אלא שהאחד נכתב בדרך נבואה, והאחר שלא בנבואה, אבל בענין העתיד שוים הם, מאחר שבאותו זמן שמספר בו הכתוב, עדיין לא נקרא שמו בזה השם, אלא שנכתב כן על שם העתיד. ... ומה שכתב עוד, 'ומה העתידה הזאת שיתנבאו הגויים לקרא המקום כן' אתמהא, מי יעלה על דעתו לומר שהגויים קראוהו כן מתחלה על שם העתיד עד שיאמר 'מה העתידה הזאת שיתנבאו הגויים', כי הגויים לא קראוהו כן, אלא אחר שהיה השדה לעמלקי והתורה כתבה אותו כן קודם שיקראו אותו, על שם העתיד, שזהו הפירוש בכל מקום שאמרו 'על שם העתיד'.[3]
 
לויכוח עקר זה אין כמובן שום משמעות בעולם האמיתי ולא הייתי טורח להביאו אלמלא רציתי לשוב ולהדגים את עומקי הטפלות והתפלות אליהם מסוגל לרדת השיח התורני. הפרשנים כנראה לא העלו על דעתם את האפשרות שמדובר כאן בלא יותר מאשר עוד אחת מאותן שגיאות אנכרוניסטיות[ד] שמציפות את כל הספרים שכביכול ניתנו למשה על ידי הגבורה והם העדיפו להשפיל במקום זאת את רוח הנבואה שלדעתם לא מצאה דברים חשובים יותר להתעסק בהם. 
 
העמלקים שהעניקו באופן רטרואקטיבי את שמם ל'שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי' מצאו את עצמם בשלב מסוים בדרכו של הנחיל הישראלי שעשה את דרכו לארץ ישראל וכעמים רבים שמחליטים להלחם בפולשים שחודרים לתחומם, גם העמלקים החליטו לבלום את האיום באמצעות מכת מנע. המקרא מתאר את אירועי אותו היום מהזוית שאמורה לקסום לכל מי שחושב שדווקא ההנהגות הדתיות הן אלה שתורמות את התרומה המכרעת לניצחון בקרב:
 
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.
וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.
וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.[ה]
 
מלחמת המגן של העמלקים הרגיזה משום מה את גדול הלוקל-פטריוטים בהיסטוריה שכנראה שכח שאף עלה אינו נע בניגוד לרצונו, שלא לדבר על עם שלפי המפרשים בא ממרחקים להילחם עם ישראל, והוא מיהר לצוות על משה עבדו:
 
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.[ו]
 
משה, בעקבות כך, בנה מזבח בשם 'יְהֹוָה נִסִּי' והכריז:
 
כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.[ז]
 
ללמדנו שיש לנו עסק נצחי עם העמלקים וכל מי שמשמידם ומוחה את זכרם[ח] פועל תחת גושפנקא אלוהית ואין להאשימו באף אחת מהאשמות אותן נהוג לטפול על כל שאר רוצחי העם שביצעו פשעים נגד האנושות.
 
הציווי שנהפך למצווה מצא את דרכו גם לספר דברים, שלכאורה משחזר את הדברים האחרונים שמשה נשא לפני מותו:
 
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים.
וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.[ט]
 
ונראה שחוץ מאשר עיוורים, שוטים וקטנים כולם כבר הבינו שרק טבח רציני בעמלקים יכול לספק את רצונותיו של הכול-יכול, שמשום מה החליט לא ללכלך את אצבעותיו שלו עצמו.[י]
 
 
הסכסוך בין בני ישראל ועמלק בימי משה
 
 
התבוסה שהצבא העמלקי ספג בעת שמשה הרים את ידיו לא זעזעה את האומה העמלקית יתר על המידה והמרגלים שמשה שלח לתור את הארץ יכלו לדווח:
 
עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.[יא]
 
החדשות הרעות הללו הרפו את ידי העם שנתנו את קולם בבכי כל הלילה וקבלו:
 
וְלָמָה יְהֹוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.[יב]
 
העם כבר עמד לרגום באבנים את שני המרגלים שנראו לו כיותר בעיתיים, כלב בן יפונה ויהושע בין נון, כש'כבוד יהוה' ירד להציל את היום. הכבוד נראה באוהל מועד לעיני כל העם והודיע למשה שבכוונתו להכות בדֶבֶר את העם הסורר ולהקים לעצמו עם חדש מזרעו של משה. משה, שכנראה לא ממש האמין ביכולתו של האל לקומם עם שלם מזרעו של קשיש בן שמונים, מיהר להעלות טיעונים שרק הבליטו את הבלבול שפוקד את מחשבותיו של האל כל אימת שזעמו מצליח לגבור על הגיונו. האל, כהרגלו, ביטל את דעתו מפני טיעוניו של המבוגר האחראי והחליט, תוך כדי מבול של תוכחות ואיומים, להמיר את עונשו של העם הסורר לארבעים שנות נדודים במדבר.[יג] לאחר שהאל החליט לא לאפשר לעמו להמשיך במסעם לארץ כנען הוא גם נתן להם הצעה טקטית נבונה:
 
וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.[יד]
 
השתלחותו של האל ועצתו ההגיונית לא לגמרי הרשימו את העם וכבר למחרת בבוקר הם החליטו להתעלם מכל דבריו של בורא השמים והארץ ולהמשיך בדרכם לארץ המובטחת:
 
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה כִּי חָטָאנוּ.[טו]
 
משה ניצל את ההזדמנות להחדרת מסר כוהני נוסף והוא הזהיר את העם:
 
וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהֹוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח.
אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהֹוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה יְהֹוָה עִמָּכֶם.[טז]
 
אך בני ישראל, בצעד שתוצאותיו ברורות מראש, מתעלמים ממצוות מנהיגם הדגול וממשיכים בדרך העולה לארץ ישראל. המכה, כמובן, לא איחרה לבא:
 
וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.[יז]
 
במחזה האבסורדי הזה כל העם רואה את 'כְבוֹד יְהֹוָה' באוהל מועד ושומע הוראה אלוהית מפורשת שמצווה עליו לפנות ולנסוע לכיוון 'הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף' ובכל זאת הוא מחליט לעלות על ההר ולנסות את מזלו גם ללא הגיבוי האלוהי. נראה שאבותינו התברכו במנות גדושות של אטימות שהרי אף אדם נורמאלי, שלא מכבר עבר בחורבה וששפחתו ראתה על הים מה שלא נגלה לגדולי הנביאים, לא היה מעלה על דעתו להתעלם בכזאת שאננות ממצוותיו המפורשות של מלך מלכי המלכים. נראה שמישהו לא היסס לצייר את אבותינו כאווילים חסרי תקנה רק בכדי להעביר מסר כוהני חשוב: מי שנלחם בחסותם של האל וכוהניו עתיד לנצח. מי שינסה להילחם ללא עזרתם של השמים עתיד ללקק את פצעיו ולהצטער צער רב על התעלמותו מהנחיות הממסד הכוהני.
 
 
מלחמות העמלק בימי השופטים
 
 
העמלקים לא מילאו תפקיד משמעותי בשנים שלאחר חציית הירדן וכיבוש הארץ הושלם מבלי שהם נדרשו להופיע, ולו ברמז, בכל ספר יהושע. הם חזרו למקורותינו בתפקיד משני למדי רק בימיו של אהוד בן גרא, איש הדמים שהוביל את המרד בשוסים המואביים:
 
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה.
וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים.[יח]
 
מאוחר יותר הם הצטרפו למדיינים ולבני קדם ובזזו את דרום הארץ: 
 
וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת.
וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו.
...
וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.[יט]
 
אבל כאן הם נתקלו בגדעון, שבסיפור מופתי נוסף, ביער את פולחן הבעל והאשרה ואימץ את יהוה אלוהי ישראל, האל היחיד שהיה מסוגל להבטיח ניצחון על מי שהכתוב מעצים בתיאור המנופח הבא:
 
וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב.[כ]
 
הניצחון, בסופו של דבר, אכן ניתן לצדיק שבחר לעבוד את יהוה אלוהיו ולמרות שהכתוב החליט משום מה לא לפרט את מניין העמלקים שמצאו את מותם בקרב ניתן להניח שהם נכללים במניין מאה ועשרים אלף שולפי החרב שנהרגו בהסתערות הראשונה ובמרדף שהתפתח לאחריה[כא] וחמש עשרה אלף הלוחמים שנטבחו בעת שגדעון ואנשיו הכו את שארית הפליטה מדרום 'לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה'[כב].
 
 
העמלקים מושמדים שוב ושוב
 
 
ההשמדה הראשונה
 
לאחר ימי השופטים, ובלחץ העם, הנביא שמואל נאלץ להמליך על בני ישראל מלך. המלך החדש, שאול, החל תוך זמן קצר להפליא את מכותיו בכל אויבי ישראל:
 
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ.
וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ.[כג]
 
עד כאן הכתוב דיבר בלשון מכלילה אך עתה עולה הצורך להיכנס לפירוט יתר:
 
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהֹוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהֹוָה.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם.
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.[כד]
 
שאול ממהר לעשות את מצוות יהוה צבאות והסיפור מתחיל לתפוס תאוצה:
 
וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק.
וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב.[כה]
 
הפרשנים אפילו לא ניסו להוציא את הביטוי 'וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב' מידי פשטו והותירו אותנו עם המסקנה המתבקשת, היינו, שהמלך הגיבור טבח בעמלקים 'מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק' בכל חבלי הדרום, 'מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם'. הכתוב עצמו מאשש את ההבנה הפשוטה מספר פסוקים מאוחר יותר:
 
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלַי הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶרו לוֹ דַּבֵּר.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.
וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהֹוָה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם.
וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְהֹוָה וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי.[כו]
 
יהוה ציווה על שאול להילחם בעמלק 'עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם' אבל שאול המרה את פיו ורצח רק גברים, נשים, זקנים וטף ולא את אגג מלכם, פשע בל יסולח בגינו הוא עוד ישלם בחייו ובמלכותו.
 
ההשמדה השנייה
 
העמלקים גמרו אך עתה למות בידי שאול וצבאו וכבר דוד, המורד האלים שאהב לעשות דין לעצמו, החליט להרגם בשנית:
 
וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּרְזִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ.[כז]
 
הקטל המוחלט לא נבע אך ורק מנטיותיו הטבעיות של מי שלימים יהפוך לנעים זמירות נערץ והכתוב עצמו חושף בפנינו את המניעים האמיתיים לרצח העם שדוד המיט על השבטים השלווים שמעולם לא עשו לו כל רע:
 
וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים.[כח]
 
אנשים חיים יכולים להלשין על דוד. אנשים מתים לעולם כבר לא יכפישו את שמו. בכל מקרה, העמלקים שכבר נטבחו פעמיים הצליחו איכשהו לנצל את העדרו של דוד ולכבוש את צקלג[כט], המצודה שניתנה לו על ידי אכיש מלך גת. הסיפור מפרט את שקרה בהמשך:
 
וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.
וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.
וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ.
וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת.
וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי.[ל]
 
כששורפים את מצודתך, שובים את נשותיך ובנותיך ולא הורגים איש, 'מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל', מאנשיך אתה חייב להגיב בכל הכוח שעומד לרשותך ולכן דוד אסף את אנשי כנופייתו, הדביק את הפושטים וביצע את אחד הטבחים שכה התחבבו עליו ועל אלוהיו:
 
וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.[לא]
 
אנו רק יכולים לשער מה רבה הייתה שמחתו כשהוא גילה שבניגוד אליו העמלקים אינם נוהגים להחרים את אויביהם לפי חרב ואינם ממהרים לא לחיות איש ואשה ולכן כל השבויים והנעדרים עודם בריאים ושלמים, או בניסוח המקראי:
 
וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד.
וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד.[לב]
 
ההשמדה השלישית
 
ארבע מאות רוכבי הגמלים שדוד ברשלנותו הותיר בחיים יכולים אולי להסביר את הצורך ברצח העם הנוסף שהתרחש בימיו של חזקיהו מלך יהודה:  
 
וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעיּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם.
וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם.
וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק[לג] וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.[לד]
 
בכל אופן, לאחר ימיו של יחזקיהו העמלקים ירדו סופית מבמת ההיסטוריה והותירו אותנו עם השאלה המציקה – מדוע עם ישראל פיתח שנאה כה עזה לעמלקים ומדוע היה צורך להשמיד את הבדואים הללו ביסודיות מופתית שלוש פעמים בזו אחר זו.
 
 
מה יכולה ללמדנו הגישה הביקורתית
 
 
הראיה המסורתית של התנ"ך אינה מוצאת כמובן שום פסול ברצח עם, כשם שהיא אינה רואה שום סיבה להצניע את שאר פשעי המלחמה שאל הרחמים נהג לדרוש מבניו האהובים. למעשה, כל מי שקצת מתמצא בחשיבה התורנית יכול להבין מאליו שהעמלקים הביאו על עצמם את האסונות שיומטו עליהם מאות שנים מאוחר יותר ואם הם באמת היו רוצים לחסוך מעצמם את ההרס והחורבן הם היו צריכים להסתפק במחאה חריפה בכתב בעת שבני ישראל באו לגזול את אדמותיהם ולבזוז את רכושם. לרוב אני מוכן לקבל בהכנעה את הפרשנויות המסורתיות ואיני רואה כל צורך לעמתן עם תובנות המחקר המודרני, ולו רק בשל העובדה שאני מאמין שהסתירות הפנימיות מסוגלות למוטט את אמונה העיוורת גם ללא עזרתו של המחקר האובייקטיבי. הפעם החלטתי לסטות ממנהגי ולפרש את סיפורי העמלק לאור הנחות שאף שומר אמונים לעולם לא יסכים לקבל.
 
במקרה זה אני רוצה להניח שהמיתולוגיה התנ"כית אינה שונה באופן מהותי משאר המיתולוגיות של העולם העתיק ושסיפורי התנ"ך הם הגרסה היהודית לסיפורי העם שרווחו בזמן זה או אחר בכל התרבויות העתיקות. כשם שייתכן מאד שמאחורי דמותם המיתולוגית של גילגמש, הרקולס והמלך ארתור עמדו פעם אנשים אמיתיים, ומאחורי מעלליהם אירועים היסטוריים של ממש, כך נוכל להניח שגם הגיבורים האגדתיים שלנו: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, שאול, דוד, שלמה, אליהו, אלישע ודומיהם עוצבו סביב דמויות אמיתיות ושבלב סיפוריהם יש איזה שהוא הד למאורעות שהתרחשו בפועל. מאידך, כשם שלכולנו ברור שהדמיון האנושי ניפח את גיבורי המיתולוגיות למימדים על-אנושיים והפך את המסורות הקדומות לאגדות שלא יאומנו כך קרה גם לדמויות ולסיפורים המיוחסים לתקופות הקדומות יותר בהיסטוריה הישראלית, מימי אברהם אבינו ועד, פחות או יותר, לנפילתה של הממלכה הצפונית לקראת סוף המאה השמינית לפני ספירת העמים.
 
את קורות עם ישראל לפני נפילת הממלכה הצפונית אנו רואים היום רק דרך עיניהם של הגורמים האינטרסנטיים שחיו בממלכת יהודה. הם אלו שקיבעו בכתובים את המסורות הקדומות שתמיד עברו רק מפה לאוזן והם אלו שערכו, כנראה שוב ושוב, את המסמכים ששימשו כמקור לספרים שלימים יהפכו להיות ספרי התנ"ך. סיפורי העם הגיעו לכותבי התעודות כשהם כבר מנופחים, מקושטים ומשובצים במוסרי השכל מחכימים. הכוהנים שאימצו את התעודות הללו התאימו אותם לצרכיהם התיאולוגיים והטמיעו בהם את העוגנים שיגבו את יומרותיהם. במהלך התהליך הזה אבדו הקשרים בין הדמויות ההיסטוריות לדמויות האגדתיות ובין האירועים שהתרחשו בפועל לסיפורים שלבסוף מצאו את דרכם לספרי התנ"ך כך שכיום אין כמעט שום דרך להצביע על האישים שלימים הפכו לגיבורים המקראיים ולשחזר את האירועים האמיתיים שמסתתרים מאחורי הסיפורים עליהם כולנו גדלנו וצמחנו.
 
למרבה הצער, גם הממצאים הארכיאולוגיים לא כל כך עוזרים לנו לחלץ את המציאות מתוך המעטפת האגדתית ואף שהחוסר בממצאים לא בהכרח מוכיח את אי-נכונותו של הסיפור, עדיין קשה לנו לאמץ את הדברים כפשוטם וכלשונם כשאין בידנו אף ממצא חומרי שמסוגל לתמוך בסיפורים הפנטסטיים. לשם דוגמה, אין בידנו אף ממצא ארכיאולוגי שתומך בסיפור המקראי על כיבוש הארץ או בסיפורים על הממלכה הגדולה והחזקה שהייתה אמורה לשלוט באזור יהודה לפני נפילת ממלכת שומרון[לה] והיעדר הממצאים רק מחזק את הסברה שרבים מהאירועים המתוארים בתנ"ך הומצאו רק למטרות תעמולה ולצרכים אינטרסנטיים.  
 
להערכתי ספרי התורה והנביאים הראשונים החלו להתעצב, להיערך ולעלות על הכתב במאה השנים האחרונות של הבית הראשון והם זכו לעריכה סופית רק לאחר שיבת ציון כאשר הזיכרון ההיסטורי כבר התבסס על תעודות, ולא על מסורות שעברו בעל פה מדור אחד למשנהו. לפיכך הייתי רוצה להניח שהסיפור שמשחזר את האירועים בתקופת חזקיהו הוא הרבה יותר אמין מהסיפורים שמתייחסים לתקופת הנדודים במדבר, ימי השופטים ועידן הממלכה המאוחדת, שלהערכתי שופרו פעם אחר פעם במטרה לעגן בתקדימים תנ"כיים פיתוחים תיאולוגיים מחד ותביעות מדיניות ופוליטיות מאידך.
 
אם נצא מגישה זאת נוכל להניח שמכל הסיפורים המקראיים שמתארים את האיבה בין הישראלים לעמלקים ראוי להתייחס ברצינית רק לסיפור ההשמדה השלישי. סיפור זה התרחש בתקופת שלטונו של המלך חזקיהו, שני דורות לערך לפני תקופתו של המלך יאשיהו שבימיו, לפי דעתי, נערך ספר התורה הראשון, ספר דברים.[לו] הסיפור המקראי על המלך חזקיהו, למרות ההגזמות והניסים, כבר יכול להיאחז בידוע לנו על ימי האימפריה האשורית ויבשושיתם של הפסוקים שמתארים את הטבח שבני שמעון ביצעו בשארית הפלטה של העם העמלקי מלמדת שבידנו יותר היסטוריה מאשר תיאולוגיה.
 
את ההתפשטות הישראלית בדרום הנגב ניתן להכניס לקונטקסט היסטורי: סרגון, מלך אשור מת, ויורשו, סנחריב, עדיין לא התבסס בשלטון כשממלכות רבות שדוכאו על ידי סרגון ניסו למרוד באדוניהם האשורים ולהסיר מעליהם את עולם. באותה תקופה המצרים כבר החלו להתאושש, לכרות בריתות עם המורדים למיניהם ולאיים על ההגמוניה האשורית מדרום בעוד הבבלים גורמים לאשורים כאבי ראש ופרפורי בטן במזרח. חזקיהו החליט לנצל את החולשה היחסית של אדוניו האשורים ולהרחיב את גבולות ממלכתו ובמהלך ההתרחבות הזאת בני שמעון פשטו בנגב המערב והדרומי והשמידו את כל מי שעמד בדרכם ומנע מהם לקחת לעצמם את אדמות המרעה שהיו שם. החגיגה נגמרה כשסנחריב שב לאזורנו והחל להחזיר את השקט על כנו. בשלב זה חזקיהו, מין הסתם, נדרש לתת דין וחשבון לא רק למלך מצריים, פטרונם של שבטי הנגב, ולסנחריב אלא גם לעמו שלו שמצא את עצמו בקונפליקט עם המעצמות השכנות על רקע ההתנחלות הלא חוקית בשטחים שעל פי כל דין היו שייכים לשבטים הבדואים.
 
רצח העם וההתנחלות הבלתי חוקית דרשו הסבר וחזקיהו מיהר לספקו. תוך זמן קצר נולד סכסוך היסטורי בן מאות שנים ודרישה אלוהית למחות את זכרו של העם שבני שמעון אמנם מחקו מעל פני האדמה בצורה הרבה יותר מוחשית וכואבת. הפשע טוהר והפך למצווה וכוהני המקדש הירושלמי, שלבטח היו אסירי תודה למלך שהשמיד את כל המקדשים המתחרים והעניק להם מונופול על כל התרומות, הקורבנות והמעשרות, מיהרו לבשר להמוני העם שהאל עצמו מתמוגג מנחת בראותו את הצדק ההיסטורי שהומט על העם שהתנפל ברפידים על בניו התשושים והרעבים בעת שאלה עשו את דרכם לארץ המובטחת. לכבוד המאורע הכוהנים עדכנו את הסיפורים שהם סיפרו לבני ישראל ותיקנו את התעודות בהם הם שימרו את הסיפורים הללו. התעודות המתוקנות, שבעתיד יעברו עוד הרבה שיפורים ושיפוצים, הגיעו בסופו של דבר לכוהנים ולחצרנים שקיבעו את ספרי התורה והפכו את הפיקציה לנכס צאן ברזל של עם ישראל לדורותיו.
 
תיאור זה מבהיר מדוע כוהנים חרוצים, אף אם לא מתואמים, בחרו לשתול בתעודות שבידיהם סיפורי השמדה שכביכול התרחשו מאות שנים קודם לכן. שאול כנראה מעולם לא נלחם עם העמלק 'עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם', לא החרים את העמלק ולא המית 'מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק'. גם דוד, מין הסתם, לא טבח כל איש ואשה ולא הכה אף עמלקי 'מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם'. השנים הללו היו כנראה לא יותר מאשר מנהיגים חסרי חשיבות של שבטים זוטרים אבל מחזורי האגדות שהם סיפחו לעצמם אפשרו לכותבי התעודות לעגן את הפשע הטרי בתקדימים היסטוריים ולהשוות את המלך האימפריאליסט חזקיהו למלכים שעל צדיקותם וגבורתם רק מעטים נהגו לערער.
 
ההנחה שהשנאה לעמלק הושתלה במקורותינו באופן רטרואקטיבי מסבירה גם מדוע האל הכול-יכול החליט להתעלק על שבט בדואי שולי ולהעניק לו את השנאה התהומית שהוא מעולם לא כיוון כלפי מטרות ראויות יותר, כמו למשל המצרים שניסו להטביע ביאור את כל הבן הילוד ואמרו איש לרעהו 'אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי'[לז]. בימי חזקיהו המצרים היו בני בריתה של ממלכת יהודה ורק חסרי הבינה היו מעלים על דעתם לפתוח חזיתות מיותרות נגד המעצמה היחידה שיכלה להציל אותם מעונשם של האשורים. למען האמת, איש אינו יכול להבטיח לנו שבמקביל להפיכת העמלקים לשנואי נפשו של אלוהי ישראל לא הוחלט למחול למצרים על מקצת פשעיהם ולהפנות את האצבע המאשימה רק כלפי איזה פרעה עלום שם שחי מאות רבות קודם לכן.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
ראה הערך 'אפונים' בויקיפדיה
[ב]             
בראשית לו:יב
[ג]             
בראשית יד:ה-ז
[ד]             
ראה הערך 'אנכרוניזם' בויקיפדיה
[ה]             
שמות יז:ח-יג
[ו]             
שמות יז:טו.
[ז]             
שמות יז:טז
[ח]             
ראוי, עם זאת, לשים לב לעובדה שאיש כיום אינו זוכר אף שבט נוודים קדמון זולת העמלקים שאת זכרם יהוה כל כך רצה למחות מתחת לשמים.
[ט]             
דברים כה:יז-יט
[י]             
האם אין זה אירוני שיהוה לא טרח לקטול בעצמו את העמלקים בעוד שאת הישראלים שפחדו מהם הוא כמעט השמיד בַדֶּבֶר, כמתואר בפסוקים: 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ' (במדבר יד:יא-יב)?
[יא]            
במדבר יג:כט
[יב]            
במדבר יד:ג
[יג]            
במדבר יד:א-לח
[יד]            
במדבר יד:כה
[טו]            
במדבר יד:מ (רשי: אל ראש ההר - והוא הדרך העולה לארץ ישראל. הננו ועלינו אל המקום - לארץ ישראל. אשר אמר ה' - לתתה לנו שם נעלה. כי חטאנו - על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה.)
[טז]            
במדבר יד:מא-מג
[יז]             
במדבר יד:מה
[יח]            
שופטים ג:יב-יג. המפרשים תמימי דעים ש'עִיר הַתְּמָרִים' היא יריחו. משתמע מכך שהמואבים לא כבשו את ארץ ישראל כולה אלא רק מחוז קטן בשוליה.
[יט]            
שופטים ו:ב-ג,לג. 'יּבָאוּ' קרי: 'וּבָאוּ'.
[כ]             
שופטים ז:יב
[כא]           
שופטים ח:י
[כב]            
שופטים ח:י-יא
[כג]            
שמואל א' יד:מז-מח (רד"ק: 'לָכַד הַמְּלוּכָה' - התחזק במלוכה והייתה בידו בלא שום פקפוק כי ראו כל ישראל כי היה מצליח במלחמותיו. 'יַרְשִׁיעַ' - יחריד ויבלבל.)
[כד]            
שמואל א' טו:א-ג
[כה]           
שמואל א' טו:ה-ח
[כו]            
שמואל א' טו:טז-כ. 'וַיֹּאמֶרו' קרי 'וַיֹּאמֶר'.
[כז]            
שמואל א' כז:ח-ט. 'וְהַגִּרְזִי' קרי 'וְהַגִּזְרִי'.
[כח]           
שמואל א' כז:יא
[כט]           
שמואל א' כז:ו
[ל]             
שמואל א' ל:א-ה
[לא]           
שמואל א' ל:יז
[לב]            
שמואל א' ל:יח-יט
[לג]            
המפרשים מבינים את הביטוי 'שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק' כהתייחסות לאלו שנותרו בחיים לאחר הטבח של שאול ורצח העם של דוד. חזקיהו מלך כמעט שלוש מאות שנה לאחר שדוד גמר להשתולל בדרומה של הארץ ובעבור זמן כה רב כל אומה בדואית כבר הייתה משקמת את עצמה וחוזרת להיקפה הקודם. להערכתי 'שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק' חייב להתייחס לאלו ששרדו את הטבח שבני שמעון ערכו בשבטי העמלק כמתואר בפסוק '... וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת הַמְּעיּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם'.
[לד]            
דברי הימים א' ד:מא-מג, 'הַמְּעיּנִים' קרי: 'הַמְּעוּנִים'
[לה]           
אני, כמובן, רק מצטט את תורתו של פרופסור ישראל פינקלשטיין שמאמין שרוב ההיסטוריה של ממלכת יהודה הומצאה רק לאחר נפילתה של הממלכה הצפונית בכוונה ליצור עוגנים לתביעות המדיניות והטריטוריאליות של מלכי יהודה. כתיבתו של פרופסור פינק שטיין היא חדה בהירה ומשכנעת ואיש לא יינזק אם הוא יקרא את ספריו ומאמריו, שהפניות אליהם ניתן למצוא בערך שהוקדש לו בויקיפדיה.
[לו]            
ראה המאמר 'לידתו של ספר'
[לז]            
שמות טו:ט


[1]          
רש"י על בראשית יד:ז
[2]          
הרמב"ן על בראשית יד:ז
[3]          
המזרחי על בראשית יד:יז
נקרא 8382 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

92 תגובות