Print this page
שלישי, 03 אוגוסט 2010 18:07

שיני הבנים תקהינה

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
האל שאמר 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' הוא גם האל שהמית את תינוקו של דוד כעונש על חטא אביו, העלים עיין מהריגתם הזדונית של שבעה טוענים פוטנציאליים לכתר והעניש את עבדו בהריגתם של שבעים אלף נפשות חפות מפשע. 
 
 
האל, כפי שהיינו מצפים ממי שרק המוסר והצדק ניצבים מול עיניו, קבע בצורה חד משמעית:
 
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.[א]
 
ציווי זה קיבל משנה תוקף בדברי הנביאים:
 
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.[ב]
 
 וכן:
 
הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת ָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה.[ג]
 
חוש הצדק האלוהי השפיע גם על אמציהו מלך יהודה שהרג את המורדים באביו וחס על בניהם כפי שסופר:
 
וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יֻמָות.[ד]
 
לאור כל התקדימים הללו אנו קצת מופתעים כשבעל ספר שמואל בוחר לצטט לנו את דו-השיח הבא:
 
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהֹוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהֹוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהֹוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת. וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.[ה]
 
דוד מפתה אשה נשואה, מעבר אותה, מצווה להרוג את בעלה ומתחתן עימה אבל האל הרחום והחנון מחליט לסלוח לו ולהמית במקומו את תינוקו החף מפשע, שהרי פטור בלא כלום אי אפשר. כמה צדק הנביא: האב אכל בוסר ושיני בנו אכן לא קהו – למעשה, הם אפילו לא הספיקו לצמוח.
    
למחברו של ספר שמואל לא די בסתירה אחת להבטחה 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים' והוא מחליט לתאר בפרוטרוט סיפור זועה נוסף ששולל לחלוטין את משמעותו של הכלל היפה: רעב גדול היה בארץ ישראל במשך שלוש שנים רצופות. המלך דוד שואל ביהוה וזה מודיע לו שהרעב בא כעונש על ששאול ובני ביתו הרגו מספר גבעונים. זאת בהחלט סיבה מצוינת להרעיב את עם ישראל גם אם היא באה קצת בהפתעה שהרי התנ"ך לא טרח עדיין לספר לנו מתי וכיצד יצא לשאול לפגוע בגבעונים. המחדל התנ"כי תוקן עד מהרה על ידי רש"י שסיפק שני הסברים: בעת ששאול הרג את הכוהנים בנוב הוא המית גם שבעה גבעונים: שני חוטבי עצים, שני שואבי מים, שמש, חזן וסופר. לחליפין, נוכל להניח שכשאול הרג את כוהני נוב שהיו מספקים את מזונם של הגבעונים הוא לבטח גרם גם למותם של מספר גבעונים.[1]
 
כך או כך, דוד קורא אליו את הגבעונים ומבקש לדעת כיצד ניתן לכפר על העוול שנגרם להם. הגבעונים, כך מסתבר, אינם חפצים בפיצוי כספי כלשהו אלא רק בדמם של שבעה מצאצאיו של שאול. דוד, בלית ברירה, נאלץ להסכים לדרישתם והוא נותן בידם את שני הבנים שרצפה בת איה ילדה לשאול ואת חמשת בניה של מיכל/מרב בת שאול[ו]. הגבעונים ממהרים לנקום את נקמתם והם הורגים את שבעת החפים מפשע וזורקים את גוויותיהם למאכל עוף השמיים וחיית השדה[ז].
 
צאצאיו של שאול לא ביצעו שום פשע אבל האל, שמלכתחילה ידע איזה גורל אכזר צפוי להם, לא היסס להרעיב את בני ישראל ולגרום לכך שדוד יכפר על חטאי האב בהמתת הבנים והנכדים. האל, כבהרבה מקרים אחרים, דורש נאה ואחר כך מוצא נסיבות מקלות שמתירות לו לעקוף את כל הצהרותיו היפות. בהחלט אסור להעניש בנים על חטאי אבות אבל אם הגבעונים דורשים נקמה, נו, מה כבר אפשר לעשות? זה כבר מקרה שונה לחלוטין ולמעשה אין שום סיבה שלא למסור לידיהם את שבעת הקורבנות התמימים, במיוחד אם תוך כדי כך יורדים מהבמה גם שבעה מתחרים פוטנציאליים לכס המלכות שנתפס בכח על ידי דוד, עבדו הנאמן.
    
יש מי שינסה אולי לטעון שבניה של רצפה בת איה ובניה של מיכל בת שאול, או אולי מרב בת שאול, השתתפו בטבח הכוהנים בנוב יחד עם המלך ובניו הבוגרים אבל תירוץ זה יוסר מהשולחן ברגע שנזכר שבנותיו של שאול ניתנו לבעליהן רק במהלך ימי מלכותו של שאול[ח] ושאול מלך רק שנתיים, שנאמר 'בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל'[ט]. בנתונים אלה הנכדים המסכנים לא היו יכולים להיות יותר מעוללים יונקי שד בעת ששאול הרג את כוהני נוב וממילא אין להאשים אותם באכזריות הצמד אלוהים-דוד.
 
כיצד, אם כן, ניתן ליישב את מעשיהם של האל ונעים הזמירות עם ההבטחה 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ'? לנו זה נראה כמעט בלתי אפשרי אבל הרד"ק, כרגיל, אינו מוצא בסוגיה שום קושי יוצא דופן:
 
כשאמר הכתוב 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת' לא דיבר אלא במיתה בידי אדם. לבית דין אסור לענוש האב על הבן ואת הבן על האב אבל לשמים מותר להמית את הבן בגין עוונו של האב, כפי שכתוב 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי'[י] , אבל זה נכון רק כאשר הבנים עצמם אינם צדיקים והם ממשיכים במעשה אבותיהם החוטאים. במקרה שלנו, אף שהריגת צאצאי שאול נעשתה בידי אדם היא בוצעה במצות האל ולכן יש לראותה כמיתה בידי שמים.[2]
 
בקיצור, לבני אדם אסור לפקוד עוון אבות על בנים אבל לאל דווקא מותר. הוא, כרגיל, אינו מחויב באמות הצדק והמוסר של החגבים שלרגליו. הבעיה היא שאת שבעת המוצאים להורג דוד בחר מתוך שמונה מועמדים אפשריים[יא] ובכך הוא הפקיע את זכות הנקם מידי האל ושמט את הקרקע מתחת טענותיו של רד"ק. אם רק לשמיים מותר להמית בנים בעוון חטא אביהם כיצד זה שבסופו של דבר דוד הוא זה שקבע מי יחיה ומי ימות?
אם אין די בשתי הדוגמאות שפורטו לעייל, המתת בנו של דוד והריגת צאצאיו של שאול, בא בעל ספר שמואל ומראה לנו שאין צורך בקרבה משפחתית בכדי להיענש על פשעיו של אדם אחר. הסיפור המסופר בפרק האחרון של ספר שמואל ב' מתחיל בפסוק מבשר הרעות:
 
וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה.[יב]
 
כלומר, יהוה, מסיבה בלתי מוסברת, ממשיך לכעוס על העם ולכן הוא מסית את דוד וכופה עליו לערוך מפקד של בני השבטים. עריכת מפקד, אפילו אם היא באה בהסתה אלוהית, היא חטא חמור והאל מבין שחלה עליו חובה להעניש את המלך החוטא בכל חומרת הדין:
 
וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֶה דָוִד לֵאמֹר. הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהֹוָה שָׁלשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהֹוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. וַיִּתֵּן יְהֹוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.[יג]
 
האל הכועס מאפשר לדוד לבחור אחד משלושה עונשים אלטרנטיביים: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מנוסה או שלושה ימי דבר. דוד, חסיד גדול כשלעצמו, אינו מעוניין לבלות את שלושת החודשים הבאים בדרכים מאובקות ולכן הוא בוחר להפקיד את גורלו בידיו של אב-הרחמים. האל הרחום אינו מהסס אפילו לרגע ופותח בשלושה ימי קטל במהלכם עם ישראל מכפר על עוולות מלכו בשבעים אלף הרוגים. שבעים אלף הרוגים! גברים קשי יום שלא יצאו עוד לשדות להביא אוכל למשפחותיהם הרעבות, נשים שלעולם כבר לא יוכלו להניק את עולליהן, נערות מסורקות למשעי שעדיין לא הספיקו לחלום את חלומות האהבה, נערים שלא יגשימו אף אחת מהתקוות שגאו בליבם ותינוקות תמימים שעדיין לא טעמו את טעמו המתוק של החטא. שבעים אלף גברים, נשים, זקנים וטף שמר גורלם המליך עליהם מלך שהוסת לערוך מפקד אסור. שבעים אלף איש שנפגעו ממחול השדים של דוד ואלוהיו. שבעים אלף איש ששבים ומוכיחים שהגבורה אינה בוחלת בענישה קולקטיבית ומבחינתה אין שום סיבה שלא להרוג חפים מפשע בגין עוונם של אחרים.


[א]       
דברים כד:טז
[ב]       
ירמיה לא:כח-כט
[ג]        
יחזקאל יח:כ, 'ָרָשָׁע' - קרי: 'הָרָשָׁע'
[ד]        
מלכים ב' יד:ו, 'יֻמָות' - קרי: 'יוּמָת'
[ה]       
שמואל ב' יב:יג-טו
[ו]              
ראה המאמר 'ילדיה של מיכל העקרה'
[ז]           
שמואל ב' כא:א-ט
[ח]       
שמואל א' יח:כ, שמואל א' יח:כז, שמואל א' כה:מד
[ט]       
שמואל א' יג:א
[י]        
שמות כ:ה
[יא]       
שמואל ב' כא:ז
[יב]       
שמואל ב' כד:א
[יג]       
שמואל ב' כד:יא-טו, רַחֲמָו - קרי: רַחֲמָיו 


[1]          
רש"י על שמואל ב' כא:א
[2]          
כשאמר הכתוב 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת' לא דיבר אלא במיתה בידי אדם שאין לבית דין לענוש האב על הבן ולא הבן על האב אבל בידי שמים כפי שכתוב 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי' והוא כאשר הבנים אינם צדיקים, כמו שאמרו: כשהבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וזו המיתה, אף על פי שהיתה בידי אדם, במצות האל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים.
(רד"ק על שמואל ב' כא:א)
נקרא 3837 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

1 תגובה