Skip to content

1VSDAT

שלישי, 03 אוגוסט 2010 18:07

שיני הבנים תקהינה

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
האל שאמר 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' הוא גם האל שהמית את תינוקו של דוד כעונש על חטא אביו, העלים עיין מהריגתם הזדונית של שבעה טוענים פוטנציאליים לכתר והעניש את עבדו בהריגתם של שבעים אלף נפשות חפות מפשע. 
 
 
האל, כפי שהיינו מצפים ממי שרק המוסר והצדק ניצבים מול עיניו, קבע בצורה חד משמעית:
 
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.[א]
 
ציווי זה קיבל משנה תוקף בדברי הנביאים:
 
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.[ב]
 
 וכן:
 
הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת ָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה.[ג]
 
חוש הצדק האלוהי השפיע גם על אמציהו מלך יהודה שהרג את המורדים באביו וחס על בניהם כפי שסופר:
 
וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יֻמָות.[ד]
 
לאור כל התקדימים הללו אנו קצת מופתעים כשבעל ספר שמואל בוחר לצטט לנו את דו-השיח הבא:
 
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהֹוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהֹוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהֹוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת. וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.[ה]
 
דוד מפתה אשה נשואה, מעבר אותה, מצווה להרוג את בעלה ומתחתן עימה אבל האל הרחום והחנון מחליט לסלוח לו ולהמית במקומו את תינוקו החף מפשע, שהרי פטור בלא כלום אי אפשר. כמה צדק הנביא: האב אכל בוסר ושיני בנו אכן לא קהו – למעשה, הם אפילו לא הספיקו לצמוח.
    
למחברו של ספר שמואל לא די בסתירה אחת להבטחה 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים' והוא מחליט לתאר בפרוטרוט סיפור זועה נוסף ששולל לחלוטין את משמעותו של הכלל היפה: רעב גדול היה בארץ ישראל במשך שלוש שנים רצופות. המלך דוד שואל ביהוה וזה מודיע לו שהרעב בא כעונש על ששאול ובני ביתו הרגו מספר גבעונים. זאת בהחלט סיבה מצוינת להרעיב את עם ישראל גם אם היא באה קצת בהפתעה שהרי התנ"ך לא טרח עדיין לספר לנו מתי וכיצד יצא לשאול לפגוע בגבעונים. המחדל התנ"כי תוקן עד מהרה על ידי רש"י שסיפק שני הסברים: בעת ששאול הרג את הכוהנים בנוב הוא המית גם שבעה גבעונים: שני חוטבי עצים, שני שואבי מים, שמש, חזן וסופר. לחליפין, נוכל להניח שכשאול הרג את כוהני נוב שהיו מספקים את מזונם של הגבעונים הוא לבטח גרם גם למותם של מספר גבעונים.[1]
 
כך או כך, דוד קורא אליו את הגבעונים ומבקש לדעת כיצד ניתן לכפר על העוול שנגרם להם. הגבעונים, כך מסתבר, אינם חפצים בפיצוי כספי כלשהו אלא רק בדמם של שבעה מצאצאיו של שאול. דוד, בלית ברירה, נאלץ להסכים לדרישתם והוא נותן בידם את שני הבנים שרצפה בת איה ילדה לשאול ואת חמשת בניה של מיכל/מרב בת שאול[ו]. הגבעונים ממהרים לנקום את נקמתם והם הורגים את שבעת החפים מפשע וזורקים את גוויותיהם למאכל עוף השמיים וחיית השדה[ז].
 
צאצאיו של שאול לא ביצעו שום פשע אבל האל, שמלכתחילה ידע איזה גורל אכזר צפוי להם, לא היסס להרעיב את בני ישראל ולגרום לכך שדוד יכפר על חטאי האב בהמתת הבנים והנכדים. האל, כבהרבה מקרים אחרים, דורש נאה ואחר כך מוצא נסיבות מקלות שמתירות לו לעקוף את כל הצהרותיו היפות. בהחלט אסור להעניש בנים על חטאי אבות אבל אם הגבעונים דורשים נקמה, נו, מה כבר אפשר לעשות? זה כבר מקרה שונה לחלוטין ולמעשה אין שום סיבה שלא למסור לידיהם את שבעת הקורבנות התמימים, במיוחד אם תוך כדי כך יורדים מהבמה גם שבעה מתחרים פוטנציאליים לכס המלכות שנתפס בכח על ידי דוד, עבדו הנאמן.
    
יש מי שינסה אולי לטעון שבניה של רצפה בת איה ובניה של מיכל בת שאול, או אולי מרב בת שאול, השתתפו בטבח הכוהנים בנוב יחד עם המלך ובניו הבוגרים אבל תירוץ זה יוסר מהשולחן ברגע שנזכר שבנותיו של שאול ניתנו לבעליהן רק במהלך ימי מלכותו של שאול[ח] ושאול מלך רק שנתיים, שנאמר 'בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל'[ט]. בנתונים אלה הנכדים המסכנים לא היו יכולים להיות יותר מעוללים יונקי שד בעת ששאול הרג את כוהני נוב וממילא אין להאשים אותם באכזריות הצמד אלוהים-דוד.
 
כיצד, אם כן, ניתן ליישב את מעשיהם של האל ונעים הזמירות עם ההבטחה 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ'? לנו זה נראה כמעט בלתי אפשרי אבל הרד"ק, כרגיל, אינו מוצא בסוגיה שום קושי יוצא דופן:
 
כשאמר הכתוב 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת' לא דיבר אלא במיתה בידי אדם. לבית דין אסור לענוש האב על הבן ואת הבן על האב אבל לשמים מותר להמית את הבן בגין עוונו של האב, כפי שכתוב 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי'[י] , אבל זה נכון רק כאשר הבנים עצמם אינם צדיקים והם ממשיכים במעשה אבותיהם החוטאים. במקרה שלנו, אף שהריגת צאצאי שאול נעשתה בידי אדם היא בוצעה במצות האל ולכן יש לראותה כמיתה בידי שמים.[2]
 
בקיצור, לבני אדם אסור לפקוד עוון אבות על בנים אבל לאל דווקא מותר. הוא, כרגיל, אינו מחויב באמות הצדק והמוסר של החגבים שלרגליו. הבעיה היא שאת שבעת המוצאים להורג דוד בחר מתוך שמונה מועמדים אפשריים[יא] ובכך הוא הפקיע את זכות הנקם מידי האל ושמט את הקרקע מתחת טענותיו של רד"ק. אם רק לשמיים מותר להמית בנים בעוון חטא אביהם כיצד זה שבסופו של דבר דוד הוא זה שקבע מי יחיה ומי ימות?
אם אין די בשתי הדוגמאות שפורטו לעייל, המתת בנו של דוד והריגת צאצאיו של שאול, בא בעל ספר שמואל ומראה לנו שאין צורך בקרבה משפחתית בכדי להיענש על פשעיו של אדם אחר. הסיפור המסופר בפרק האחרון של ספר שמואל ב' מתחיל בפסוק מבשר הרעות:
 
וַיֹּסֶף אַף יְהֹוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה.[יב]
 
כלומר, יהוה, מסיבה בלתי מוסברת, ממשיך לכעוס על העם ולכן הוא מסית את דוד וכופה עליו לערוך מפקד של בני השבטים. עריכת מפקד, אפילו אם היא באה בהסתה אלוהית, היא חטא חמור והאל מבין שחלה עליו חובה להעניש את המלך החוטא בכל חומרת הדין:
 
וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֶה דָוִד לֵאמֹר. הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהֹוָה שָׁלשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהֹוָה כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. וַיִּתֵּן יְהֹוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.[יג]
 
האל הכועס מאפשר לדוד לבחור אחד משלושה עונשים אלטרנטיביים: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מנוסה או שלושה ימי דבר. דוד, חסיד גדול כשלעצמו, אינו מעוניין לבלות את שלושת החודשים הבאים בדרכים מאובקות ולכן הוא בוחר להפקיד את גורלו בידיו של אב-הרחמים. האל הרחום אינו מהסס אפילו לרגע ופותח בשלושה ימי קטל במהלכם עם ישראל מכפר על עוולות מלכו בשבעים אלף הרוגים. שבעים אלף הרוגים! גברים קשי יום שלא יצאו עוד לשדות להביא אוכל למשפחותיהם הרעבות, נשים שלעולם כבר לא יוכלו להניק את עולליהן, נערות מסורקות למשעי שעדיין לא הספיקו לחלום את חלומות האהבה, נערים שלא יגשימו אף אחת מהתקוות שגאו בליבם ותינוקות תמימים שעדיין לא טעמו את טעמו המתוק של החטא. שבעים אלף גברים, נשים, זקנים וטף שמר גורלם המליך עליהם מלך שהוסת לערוך מפקד אסור. שבעים אלף איש שנפגעו ממחול השדים של דוד ואלוהיו. שבעים אלף איש ששבים ומוכיחים שהגבורה אינה בוחלת בענישה קולקטיבית ומבחינתה אין שום סיבה שלא להרוג חפים מפשע בגין עוונם של אחרים.


[א]       
דברים כד:טז
[ב]       
ירמיה לא:כח-כט
[ג]        
יחזקאל יח:כ, 'ָרָשָׁע' - קרי: 'הָרָשָׁע'
[ד]        
מלכים ב' יד:ו, 'יֻמָות' - קרי: 'יוּמָת'
[ה]       
שמואל ב' יב:יג-טו
[ו]              
ראה המאמר 'ילדיה של מיכל העקרה'
[ז]           
שמואל ב' כא:א-ט
[ח]       
שמואל א' יח:כ, שמואל א' יח:כז, שמואל א' כה:מד
[ט]       
שמואל א' יג:א
[י]        
שמות כ:ה
[יא]       
שמואל ב' כא:ז
[יב]       
שמואל ב' כד:א
[יג]       
שמואל ב' כד:יא-טו, רַחֲמָו - קרי: רַחֲמָיו 


[1]          
רש"י על שמואל ב' כא:א
[2]          
כשאמר הכתוב 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת' לא דיבר אלא במיתה בידי אדם שאין לבית דין לענוש האב על הבן ולא הבן על האב אבל בידי שמים כפי שכתוב 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי' והוא כאשר הבנים אינם צדיקים, כמו שאמרו: כשהבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. וזו המיתה, אף על פי שהיתה בידי אדם, במצות האל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים.
(רד"ק על שמואל ב' כא:א)
נקרא 3700 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « פסלים ותמונות

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה שבת, 17 ינואר 2015 18:32 הוסף ע״י ניר כהן

    דוד המלך הסיפור האמיתי !

    חז"ל צינו כבר ,כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה !
    ואכן נסביר בעזר השם את מקרה דוד ויתבאר שבת שבע בהחלט היתה ,פנויה ,והיא זיווגו של דוד המלך בעצם ,
    ואף דוד שילם על כך בעונשים ,שלא דן אוריה החיתי בסנהדרין ,כמקובל ,והתנקה מכל חטא ,והעידו עליו דלתות ההיכל בבחת המקדש שבנה בנו שנפתחו לפניו !!

    בהרחבה :
    מעשה דוד ובת שבע מתואר בספר שמואל ב', פרקים י"א-י"ב. דוד המלך ראה מגג ארמונו את בת שבע על גג ביתה, זימנה אליו ונשאה לאישה , היא הרתה לו, בשעה שבעלה לשעבר (לאומרים שבעלה התגייר ונשאה לאישה ונתן לה גט שיצא למלחמה , ולסוברים שבעלה גוי היה הרי נישואין אלו ביהדות לא תופסים הרי היא כפנוייה ) אוריה החתי, היה רחוק, במלחמה. בסוף הסיפור מתוארת חרטתו של דוד והעונש הכבד שנגזר עליו מפי נתן הנביא.

    חטאו של דוד במעשה זה, אשר לכאורה מטיל צל כבד על דמותו הרוחנית, משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות.
    שניסו להבין מן הכתובים מה היה כאן כי הרי ,הנושא אישה בדרך זו ובודק בבעלה ומוצאה גרושה\פנוייה, פנויה היא לו ,אם כן למה נענש ?!
    דבר נוסף אם היה אוריה החיתי - חיתי (כלומר אינו יהודי) מדוע יש מי שאומר שדוד המלך עליו השלום היה עם אשת איש חלילה , הרי אין אישות אצל גויים? והתשובה בוודאי שיש אישות אצל גויים. אין קידושין אצלם, והאישות אינה נוהגת כמנהגי יהודים, אולם עצם העובדה שיש התקשרות בין איש ובין אשתו, שאסור להפר אותה ושאסור לפגוע בה – קיימת גם אצל גויים (הרב יובל שרלו)
    אי לכן מציין הכתוב -"אשת אוריה החיתי " (הכתוב מציין זאת הן לגבי גוי והן לגבי יהודי )

    מעשה דוד ובת שבע התרחש בעת שצבא ישראל צר על עמון. דוד יצא באחד הלילות לגגו ומשם ראה את בת-שבע, שהייתה "טובת מראה מאוד" על גג ביתה. הוא בירר את זהותה ונאמר לו שזו בת שבע אשת אוריה החתי הנמצא במלחמה ,והרי היא כפנויה בעיניו ,כי ממילא היוצא למלחמת בית דוד היה כותב גט לאישתו מספק לשלושים יום והרי כבר עברו והיא פנוייה,(למנועה מלהיות עגונה ושאר בעיות ). דוד שלח שליחים להביאה אליו ונשאה לאישה , כעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה שהיא הרה. דוד קרא לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו אל אשתו כנראה כדי שתבשרו על הדבר , אך אוריה סירב להיכנס לביתו בנימוק: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.....עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה." דוד ערך לו משתה ושכרו , אך עדיין אוריה ישן עם החיילים האחרים בפתח הארמון. בפקודה שכתב ליואב, שר צבאו, הורה לו דוד לקדם את אוריה בחזית הקרב, שם המלחמה קשה ומסוכנת יותר כי עבר אוריה על ציווי דוד לרדת לביתו וסירב והיה בדין מורד במלכות כי לא רצה לדונו ולהרגו בעצמו ,את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו. יואב מימש את פקודת דוד, ואוריה נהרג. יואב השתמש בבשורת מותו בשביל להמתיק לדוד את הדיווח על אבדותיו במערכה, בגמר אבלה של בת-שבע על אוריה, דוד נשאה והיא ילדה את הבן בו הרתה לדוד.

    סיפור זה רע בעיני ה', ששלח את נתן הנביא להוכיח את דוד. נתן השתמש במשל כבשת הרש בשביל לגרום לדוד להכיר בחומרת המעשה לפני שיבין שמושא הביקורת הוא הוא בעצמו, ונתן לו להבין מעשהו ולשפוט את הדין על כן אמר לו שני אנשים היינו אתה השופט בדינם, מייד לאחר מכן בישר לדוד על עונשו:

    אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ--עַד-עוֹלָם: [...] כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ;.....ָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

    דוד הודה בחטאו מייד ,ויאמר דוד "חטאתי לה' " שהבין שחטא כלפי השם לבדו, נתן הבטיחו שה' העביר חטאו ולא ימות, אך הבן שנולד לו ימות. התינוק חלה אנושות ודוד התפלל עליו, צם ושכב על הארץ, בניסיון לבטל את הגזרה. אך ביום השביעי התינוק מת. בנה הבא של בת שבע מדוד ,היה שלמה לימים מלך ישראל .

    העדרות דוד מהמלחמה
    מעשה דוד ובת שבע התרחש בעת שצבא ישראל צר על עמון. ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47. דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו, מעשה לא אופיני לדוד היוצא לקרב בדרך כלל, אם כי דבר זה נתון למחלוקת עקרונית הנובעת מהמורכבות של אחריות המנהיג מצד אחד על העם ומצד שני אם יאונה לו רע העם גם כן עלול מאוד להיפגע בהיעדר מנהיג. "אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי-דָוִד לוֹ לֵאמֹר, לֹא-תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, וְלֹא תְכַבֶּה, אֶת-נֵר יִשְׂרָאֵל."‏, זאת אומרים עבדי דוד לאחר קרב עם הפלשתים, אחרי שהחזירו את עצמות שאול ויהונתן לקבר ישראל. באותו קרב הפלשתים ציידו את אחד הלוחמים בהגנה משודרגת במטרה שיהרוג את דוד. היה צורך שעבדי דוד ישביעו אותו בכך שלא יבוא איתם לשדה הקרב, ומבחינה זו ייתכן לומר שדוד למד מאנשיו ונשאר בעורף בזמן שהעם יוצאים להילחם.

    המעשה עם בת שבע
    בעודו מסתובב על גג ארמונו חזה דוד באישה "טובת מראה מאוד" . הוא בירר את זהותה ונאמר לו "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי"‏, אוריה החתי היה אחד משלושים ושבעת גיבורי דוד, ואליעם היה בנו של אחיתופל הגילוני יועץ דוד. לפי פרשנויות בתלמוד, בתשובה זו דוד הבין שהיא פנויה ולא נשואה : הן מפני שהיא אשתו של אוריה החתי - מלוחמי דוד שכולם היו מגרשין את נשותיהן לפני שיצאו למלחמה‏, והן מפני שהייתה נכדתו של אחיתופל, שהיה ככל הנראה מיועצי דוד ומי שיעץ את העצה לצוות על כל הגברים לגרש את נשותיהם לפני היציאה למלחמה כדי למנוע בעיות עגינות,‏ דבר נוסף הוא שהכירה שנאמר "הלוא זאת " וידע נישואיה לאוריה רק לא יכל להפרידם עד עתה, דוד שלח שליחים להביא את בת שבע והרתה לו . בפסוק מובא כי היא לא הייתה טמאה באותה שעה בטומאת נידה, כי באותו יום טבלה מטומאת נידה - "וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ".

    הניסיון להוריד את אוריה לביתו
    כעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה כי היא הרה. תגובתו המיידית של דוד , למנוע חילול השם ומרידה במלכות‏. דוד קרא לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו כנראה שכך רצה שיתבשר בעניין בת שבע שתאמר לו שמרצונה הלכה " ותבוא אליו " ולא להודיעו שיחשוב שנלקחה בכוח . אולם אוריה שיבש את התוכנית. הוא נשכב בפתח בית המלך, סירב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך וסירב לסור לביתו: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת .... אִשְׁתִּי? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" גם ניסיון דוד לשכרו, אינו צולח. אוריה אינו פונה אל ביתו .

    את התנהגותו של אוריה ניתן להבין כהיצמדות נאצלת לאחוות הלוחמים.

    בתלמוד מובא, כי מילותיו של אוריה "אדוני יואב", שבו כינה את יואב "אדוניו" בפני המלך, החילו עליו דין של מורד במלכות והוא התחייב מיתה.

    שליחת אוריה למלחמה בחזית
    משהתייאש דוד מהאפשרות להביא את אוריה לביתו, ולאחר שגם על פי ההלכה חלה החובה על דוד המלך להרוג את אוריה החיתי שמרד במלכותו, גמלה בלבו ההחלטה לא להורגו בעצמו אולי ,עקב זה שסירב לרדת לביתו כדי שיתבשר בעניין בת שבע ,שזה עניין אישי בו גם דוד קשור ונמנע מחילול השם מה יאמרו הורידו דוד מהמלחמה להורגו בגלל עניין בת -שבע ?! ולא רצה להיות הגורם למותו, אף שנתחייב כמורד - מסרב פקודה למלכות ,ואמר אם נגזר עליו למות הקרב יוכיח! , בפקודה שכתב ליואב, שר צבאו, הורה לו לקדם את אוריה בחזית הקרב ,שם המלחמה סוערת ,פקודה שלכעורה מותר למלך לעשות כמנהיג הקרב . את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו.

    יואב, המקבל את מכתב המלך, פועל כדי ליישם את הוראתו ואכן, אוריה נהרג בין לוחמים אחרים. כדי לשכך את כעסו האפשרי של דוד על שצבא יואב ניגש אל החומה להלחם, פעולה שהציבה אותו בעמדת נחיתות והביאה לאובדן הלוחמים מורה יואב לשליח שיבשר לדוד על תוצאות הקרב להודיע לו כי גם אוריה מת. תגובת דוד לאבידות: "כזה וכזה תאכל החרב", כזה הנהרג במלחמה ,וכזה שהתחייב למלכות.

    העונש
    משעברה תקופת האבל על אוריה לקח דוד את בת שבע לאישה, והיא ילדה לו את הבן , אך דוד לא יצא מהעניין בלא כלום. נתן הנביא הגיע להוכיחו‏.

    בפי נתן היה "משל כבשת הרש":

    "שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָשׁ; לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד; וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת; וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו"
    במשל מדובר על לקיחת כבשה, לא על לקיחת אישה ובוודאי שלא על הריגת אוריה, מפרש רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סימן כה): כותב "ואבא מארי זצו"ל הרמב"ם היה סובר שאוריה החתי גר תושב ( גוי המקבל על עצמו לשמור על שבע מצוות בני נח, וכן מקבל את השלטון היהודי בארץ ישראל וניתן לו שנה להפוך לגר צדק אם אינו מתגייר הוא במעמד גוי , בבלי עבודה זרה, סד, ב ). לשיטת הרמב"ם, אוריה החתי היה גוי - וה"נישואים" שלו לבת-שבע היו אסורים וחסרי תוקף)
    {תוקפם של נישואים אלו (אוריה - בת שבע) היה רק לשיטת אחיתופל סבה ( יועץ דוד ) , ואליעם אביה חבר אוריה לקרב שסברו שאוריה יכול לקחת מבנות ישראל כי הוא נלחם במלחמות ישראל וככזה הוא ישראלי והרמב"ם סבור שאדרבא, אליעם היה מיוזמי הנישואים של בתו לאוריה החתי , אחיתופל היה קיצוני בהשקפתו הגשמית בעם היהודי ,הוא התיר נישואים של ישראלית לגוי שחש את זהותו כישראלי; וההשקפה הזו הוצבה בראש המרד של אבשלום אליו חבר אחיתופל בעתיד} הרמב"ם מסתמך על המדרש להלן ולא כפשוטו. כאשר דויד היכה את גלית, דויד לא מלך עדין; ואף גוי לא הוצרך לקבל ממנו אישור לנישואים עם בת ישראל. נוסף על כך, לפני שדויד מאשר נישואים כאלו; ראוי שקודם לכן יצליח לאשר את נישואיו שלו. דויד עצמו התקשה לאשר את נישואיו לבת ישראל, מפני שהיה צאצא של רות המואביה - שנחשבה אצל רבים לפסולת חיתון .
    לשיטתו של הרמב"ם דויד היה צריך להפריד בין אוריה לבין בת שבע , דויד לא הכיר אותה עד שהוא ראה אותה מעל הגג; וה"נשואין לאוריה" לא נעשה על דעתו כאמור אלא על דעת אביה וסבה , לאחר שראה אותה על הגג ושנודע לו על כך מן השליחים שנישאה לאוריה
    , כאותו "פרס" במלחמה מול גולית ( "כמו שאמרו חז"ל, כשבא עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות את ראשו. אז אמר לו אוריה (נושא כליו של גלית): אם אפתח לך תתן לי אשה? אמר: אתן. אמר הקב"ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו! היא בת שבע הראויה לדויד.) וזהו שאמר: 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם' שאתה נתת כ"פרס" ל'אוּרִיָּה הַחִתִּי' ,דוד נכנס לדילמה בשעת המלחמה ליקוחיה היו שלדוד עוד לא היה בסמכות לעצור זאת, עכשיו משנהיה למלך והדבר בסמכותו להפריד יהודיה מגוי בתור מלך עליו לעשות זאת יש שמחשבים זאת אפילו כפדיון שבויים (ועוד שהיא מבנות ירושלים המבואר בהמשך טעם זה שראה לנכון להביאה אליו ,לרצונו להביא את שלמה ,ועוד שהבין כנראה שניתנה לאוריה כעונש בשבילו על כי הבטיח לאוריה אישה " מהשם אישה לאיש " ),ונתן הנביא הוכיח אותו על הדרך שהדבר נעשה במקום בסנהדרין בדין, עשיית זאת בלקיחה "ויקח את כבשת האיש" היינו קידושין הנקראים לקיחה - " כי יקח איש אישה " .
    ויבא הלך - (אורח יצר הרע ) ,לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו ( נוסף על נשיו )
    ויקח ( לאישה ) את כבשת ( כתוב כבשה ולא אישתו של אוריה כי כפי שכבשה עוזרת לבעליה כך בת שבע עזרה לאוריה ,בגידול ילדיו מאשתו הראשונה , שהרש מאכילה ומשקה ככבשה ,והיא לו לעזר לילדיו ,שהיה אוריה אלמן וילדיו מהראשונה בת שבע טיפלה בהם והייתה להם ככבשה - שמספקת צרכיהן ) והעשיר לקח אותה משם ,מן הסיפור והדין שדוד פסק שחמל על הרש והודעת דוד חטאתי נודע שדוד ידע כרגע בדיעבד שבת שבע הייתה לאוריה לא כאישה - אלא כעזר ואף כי מין הדין היא שהיא לא תשהה עם אוריה ובניו עוד כי אסורה לו ,סנהדרין היו צריכים לעשות הפרדה זו לא העשיר ( היינו גזרת בית הדין שתבוא ותקבע שאין הכבשה שייכת לבית הרש עוד) ,לכן אמר חטאתי - בשוגג בלי ידיעה ,ולא עוויתי או פשעתי לשון מזיז כמו "גדול עווני מנשוא "

    דוד לא הבין שהמשל מכוון אליו ושדן הוא את עצמו , והציג בנימה חמורה את הקנס שגזרה התורה‏ ,ובחמלה על האיש הרש "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל"


    "ילדם של דוד ובת שבע"
    אחר הצגת המשל, קרא נתן באוזני דוד האשמה : "אתה האיש!", ובישר לו על דין ה'. "לא תסור חרב מביתך עד עולם... לקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ...". דוד מגיב בוידוי: "חטאתי לה' ". נתן משיב לו כי הוא עצמו לא ימות, אך בנו מבת שבע ימות. ואכן, התינוק לקה במחלה קשה ( ובעניין איך יומתו בנים על חטא האבות ,דע שבחשבון הילד הוא נתחייב להיות מומת בלידתו ( חשבון מגילגול קודם של הילד) והתגלגל לדוד המלך,לסבול הצער לכפר ,וכך הבורא שדן כל אדם כפי מעשיו , ואין להקשות שהבן מת בעקבות דוד כי התגלגל לו נשמת בן שהיה חייב בדין מיתה )

    דוד צם והתפלל שבעה ימים למען הילד, ונסיונותיהם של אנשיו להאכילו עלו בתוהו. משמת הילד לבסוף חששו האנשים לבשר לו, שמא יתאבל ויצטער יותר מידי ,מכאן לומדים שאין מודעים בשורה רעה כשאפשר לרמוז . כשראה אותם מתלחשים הסיק דוד שהילד מת, קם, אכל ורחץ עצמו. לפליאתם של האנשים: "בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם ?", השיב:

    "בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד. ועתה מת – למה זה אני צם. האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי".
    יש בתגובה זו אבטיפוס פסיכולוגי להתנהגות שאינה בלתי שכיחה בהתמודדות עם מחלה ועם אבל: התנהגותו של אדם המייסר עצמו כל עוד חש שמוטלת עליו האחריות לחייו של זולתו במקרה זה ילדו לבקשת רחמים עליו , וכשמת הזולת הילד , הגם שמסב לו צער, משחררו מנטל אחריות זה, ובכך מפחית מהמצוקה שהוא מפגין ,דבר נוסף שאבלות ממושכת מרמזת "לאי קבלת הדין"

    הקללה שרבצה על בית דוד לא סרה עם מות הילד. אחריו הגיעו מעשה תמר בידי אמנון, הריגת אמנון בידי אבשלום ומרד אבשלום בדוד ומותו של אבשלום לבסוף. על פי רש"י דוד לקה בארבעת בניו כפי שגזר את דינו של העשיר בכבשת הרש, "את הכבשה ישלם ארבעתיים".

    לפי פרשנות חז"ל וחלק מהחוקרים החדשים, הייתה בת שבע נכדת אחיתופל, והמעשה עימה הוא שהוביל לימים את אחיתופל לבגוד בדוד ולסייע למרד אבשלום. פרשנות זו מתבססת בעיקר על הכתוב בספר דברי הימים בו מצוין כי בת שבע היא בתו של אליעם (או עמיאל) בן אחיתופל. פרשנים מהאחרונים גם מציינים כראיה נוספת את האופי החיתי של השמות המופיעים בפרשה: בת שבע נזכרת בספר דברי הימים בשם "בת שוע", שם חיתי מובהק, זיהויו של אוריה כחיתי מצוין במפורש, השם "אחיתופל" גם הוא שם חיתי ומקום מגוריו - גילה, היה ישוב חיתי.

    בפרשנות המסורתית ובמדרשי חז"ל
    הפרשנות המסורתית מתקשה לקבל את המעשה שדוד חטא , ובלשון חז"ל:
    "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א; יח, יד). אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?

    – תלמוד בבלי, מסכת שבת דף נו עמוד א
    בתלמוד‏ מובאים דברי רב יהודה בשם רב, לפיהם שערי ההיכל נפתחו לאחר ששלמה הזכיר‏ את זכותו של דוד ודבר זה היווה אות ברור משמים למחילת עוונו. וטהרת שמו של דוד לחלוטין מן מעשה בת שבע ,ואולי רמז שכל מה מעשה דוד ובת שבע היה לעניין בניית בית המקדש שנמנע מדוד לבנותו עקב שהיו ידיו מגועלות בדם מהמלחמות השם, ורצה לבנותו והודיע לו השם שלא הוא יבנה אלא בנו היוצא ממנו יבנה, דויד קיבל נבואה אישית מהקב"ה (דברי הימים א כב, ח-י): "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה'... הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ... הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי". לדויד נולדו כבר ילדים, אולם הוא הבין מדברי הקב"ה שהם אינם מתאימים למשימה של בניית המקדש. דויד העריך שהבן שיתאים למשימה - צריך להיות קשור באופן מיוחד לירושלים. לפיכך, הוא חיפש אישה ירושלמית, כדי שהיא תוליד לו בירושלים את הבן המיועד. הכתוב מרמז לכך ואומר (שמואל ב ה, יג-יד): "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם ...". המיוחד בנשים היה - שהן היו מירושלים. דויד תכנן לקיים את נבואת הקב"ה; ולקרוא לאחד מהבנים הירושלמים האלו – שְׁלֹמֹה (שם שקשור לעיר שָׁלֵם, שמה הקדום של ירושלים); ושהבן הזה ימלוך תחתיו ויבנה את המקדש. וכשנבנה המקדש נסגר המעגל רמז השם בנוסף שהכל התגלגל בזכות דוד ורצונו ,ונפתחו דלתות ההיכל בזכותו !
    גדול המעשה יותר מן העושה !

    מאמר של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי מובא בתלמוד:‏

    לא היה דוד ראוי לאותו מעשה... אלא למה עשה? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו לך אצל יחיד...

    כלומר, חטאו של דוד, ובפרט העובדה שנזכר בתנ"ך, לא היה באשמתו ובבחירתו, כי לדוד המלך לא היה יצר הרע כלל והוא אמר על עצמו "ולבי חלל בקרבי" - כלומר ליבי ריק בקרבי ואין בו יצר הרע‏, אלא ללמד דרך תשובה ליחידים, כפי שאומר דוד בעצמו בתהלים פרק נ"א. על דרך זו אומרים אף כי דוד המלך הקים "עולה של תשובה", כלומר הראה לרבים כי יש אפשרות חזרה בתשובה אף על חטאים שנראים כחמורים.

    בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, נידונה בהרחבה סוגייתו של דוד ובת שבע . בהקשר למעשה האמור, מביאה הגמרא את דבריו של רבי יהודה הנשיא דורש את פסוקי המקרא, כך שנשתמע מהם שהמקרא אינו רואה את מעשה דוד כחטא חמור: "את אוריה החתי הכית בחרב [בני עמון] - שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. ואת אשתו לקחת לך לאשה - ליקוחין יש לך בה. [כי היא גרושה]" רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".‏

    על בסיס הסוגיא התלמודית הנ"ל פרשן המקרא האברבנאל מציין אף הוא, הוא דבר ה': "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (ש"ב יב,ט) והפסוק הנתון בפי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שם,יג) ,כלומר הבין התחרט ,והודה. ,וקיבל עונשו

    אז איך הוא נענש אם הוא לא חטא בכלל?

    במדרש חז"ל מובא שדוד ובת שבע נועדו זה לזה, אלא שדוד הקדים את השעה, ולא המתין לזמן הנכון. אם כן היה חטא, אבל לא החטא שמבינים מתוך קריאה ראשונה. דוד חטא רק בכך שהוא לקח את בת שבע כשהיא עוד לא הייתה ראוייה לו, מה שמפחית את מידת חומרת החטא:


    דרש רבא: מאי דכתיב 'כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד' - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה...


    – תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז א
    האמוראים מרחיבים ומפרשים מדוע אין במעשה דוד חטא הלכתי. את גרימת מותו של אוריה הם מצדיקים בכך שהם מוצאים את דיבורו של אוריה אל המלך כלא ראוי וכמזלזל, ומשום כך הוא נחשב כמורד במלכות שדינו מיתה, אם כי הם מוסיפים שהתלונה נגדו "ואת אוריה החיתי הרגת בחרב" באה על כך שהיה עליו לדונו בסנהדרין ולא לחרוץ בעצמו את דינו. את המעשה עם בת שבע, מפרשים האמוראים שבת שבע לא הייתה נחשבת כנשואה לאוריה באותה שעה, ומשום כך רשאי היה דוד לשאת אותה אם היה רוצה. הסיבה שבת שבע לא נחשבה כנשואה באותה שעה היא שלפי המקובל בידי חז"ל, כל חיילי צבא דוד היו כותבים גט לנשותיהם לשלושים יום על תנאי ,וכאן כבר עברו שלושים יום ,ועוד בחשבון של שלושה חודשים המתנה גם עברו ,והייתה נקייה להנשא כי היא פנוייה. בטרם יצאו למלחמה, כדי למנוע מנשותיהם להישאר עגונות אם יעלמו במלחמה. על סמך פרשנות זו אומר האמורא רב, שהחטא היחיד של דוד במעשה זה הוא רק גרימת מותו של אוריה החיתי דלא בדרך המקובלת בסנהדרין ,כי על כבוד המלכות אין מחילה "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" . "רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א; טו, ה)

    אלא שאי אפשר להבין את האימרה ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" כפשוטה, אלא יש כאן מורכבות שדורשת בירור. לעיל הוסבר כבר שהכוונה שהוא לא חטא באשת איש. על פי הסברים אלו הכוונה היא שהוא לא חטא עם בת שבע, שהייתה ראויה לו והוא טעה בתיזמון ( בדיעבד) שקידם אותה לפניו כנסיון וברצונו לבנות הבית המקדש ,ובעוד היא פנויה מכל החשבונות ההלכתיים האוסרים אותו עליה,היה חייב לקחתה כרגע דווקא כדי להפרישה גם כן מאיסורה לאוריה החיתי המבואר לעיל , זמן מועט לפני שהייתה ניתנת לו ממילא כי הייתה מיועדת לו שממנה יצא שלמה ושאר צאצאיו עד מלך המשיח, אלא הוא חטא בגרימה למות אוריה החיתי במלחמה בלי שידעו מזה הבריות ( על אף שהיה מחוייב מיתה למלכות )לכאורה ורק הבורא ידע על כך שנשלח אוריה מחוייב מיתה למלחמה והיה מרחף מעליו הדין בסכנת המלחמה ומת ( והוכח שהוא מחויב מיתה למלכות ) !,ולא שפט אותו במערכת המקובלת בסנהדרין אף שדינו היה דומה ! אך פה זה גלוי הדין ,ובמעשה דוד רק הבורא ודוד יודעים .לכן הוכיחו נתן הנביא בעונשו "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה ( בדין בלי סנהדרין מבוזה דבר השם)לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי ( לעשות דבר שנראה רק בעיני כרע ואין איש יודע ,לשנות הדרך המקובלת בתורה,ואף שרציית למנוע חילול שם שמים, רע בעיני לשנות) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה( אם הוא היה נידון בסנהדרין היא הייתה נקייה להינתן לך על ידי בזמן ובמועד,דבר נוסף סנהדרין היו מפקיעים לגמרי נישואיה לאוריה שהיו באיסור ולא היו אומרים הבריות שהייתה בעברה אשתו, ושלקחת את אשתו ,היה מתברר הדין בסנהדרין כשהיו דנים אותו כמורד במלכות היה בדיון מסופר מדוע ירד אוריה אליך כדי שתשלחו לביתו לאשתו ,להתברר לו שבאה אליך וסנהדרין היו מודעים לאוריה שאין נישואיה לאוריה תופסים בדין) וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן( ולא בדין תורה) " (שמואל ב יב,ט).... והפסוק הנתון בפי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שם,יג)....והעונש: וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ( מידה כנגד מידה על חרב בני עמון)--עַד-עוֹלָם: [...] כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיך ( לתקן ענין אוריה מידה כנגד מידה כפי שעשית לעיני) ָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ;.....ָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת( בגלוי מידה כנגד מידה ,אתה עשית הדין בסתר והיה עליך לעשותו בסנהדרין בגלוי ואני יעשה הדין איתך בגלוי)

    אחריות על החטא
    מופיע בספר הזוהר, המפרש את המקרא על פי הסוד, הסבר שדוד הועמד בפני ניסיון בת שבע כדי להעלות את דרגתו הרוחנית כדי שתשתווה לזו של האבות, אלא שהשטן הכשילו.

    ישנה מקבילה למדרש הזוהר בתלמוד שמבארת שהחטא של דוד היה בכך שהוא הכניס את עצמו לידי מצב של ניסיון. והרי אם הקב"ה לא מעמיד אותך במצב של ניסיון כנראה זה בגלל שלא תוכל לעמוד בו. זאת משום שאין הקדוש ברוך הוא מביא ניסיון על האדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו ובלשון חז"ל: "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן" במדרש שמות רבה לד, א.

    אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון! שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ואין אומרים אלהי דוד. אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני.( אותם ניסיתי בנסיון של מבחן שהוא לא פשוט ובדרגה גבוהה,ועמדו בו בהצלחה ,מיד אמר לו דוד נסני ובחנני ,ויש הבדל כי הבורא ניסה את האבות מעצמו ,ופה דוד ביקש להביא עליו הנסיון שהוא לא פשוט!)

    – במסורת ישראל, אף על פי כן, לא פגם מעשה בת שבע בזכרו של דוד כנעים זמירות ישראל וכאבי שושלת המלוכה שממנה ייצא המשיח כהוכחה שהוא נקי מעוון ,שכן משיח יצא דרך מעשה מקולקל ?! וודאי שלא !!
    ולא חסר לבורא מהיכן להביא את המשיח אך דוד נקי מחטאו כלפי השם " לך לבדך חטאתי" ,כששב התוודה ,וקיבל עונשו התנקה
    אגב חטא זה בשוגג ,לא במתכוון ,היינו לא התכוונתי ונפל בידי הדבר, ופירושו "חסר" הכוונה שהחטא מחסר משלמות האדם במעשיו
    כמו שאמרה בת שבע לדוד המלך " והיינו אני ובני שלמה חטאים " - במה חטאו ?! אלא חסרים מהמלוכה למה ניגרע?!

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים