Skip to content

1VSDAT

שלישי, 03 אוגוסט 2010 18:03

איומיו של האל

דרג מאמר זה
(4 מדרגים)
האל איים להרוג את האדם הראשון אם יאכל מעץ הדעת. האדם הראשון החליט להמרות את פי אלוהיו ולכן האל נאלץ להמיתו עוד לפני שהוא הספיק לחגוג את יום הולדתו התשע מאות ושלושים ואחד. אנו אולי מתקשים להבין את ההקשר הלוגי אבל לרבנים ברור שלבעיה חייב להיות הסבר פשוט ולכן הם העלו שלושה תירוצים שונים שכרגיל פותרים את הקושי על חשבון כבודו השדוד של האל.
 
 
האיסור לאכול מפרי עץ הדעת אינו יכול להיות יותר ברור:
 
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.[א]
 
למרות האיסור המפורש האדם הראשון בסופו של דבר התפתה לאכול מהעץ האסור:
 
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.[ב]
 
כאן היינו מצפים שהאל שכל דבריו אמת יוציא לפועל את איומו וימית מייד את האדם שזה עתה שם את מצוותו ללעג אבל אל דאגה, הבטחות לחוד ומציאות לחוד. האיום האלוהי אולי הדהד בחללו של גן העדן אבל הוא לא הפריע לאדם הראשון לשרוד עוד שנים רבות ולמות בשיבה טובה בגיל תשע מאות ושלושים:
 
וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.[ג]
 
המבוכה מחריפה שבעתיים כשמסתבר שהדמות האמינה היחידה בכל הסיפור הוא דווקא הנחש שאמר לחוה:
 
... לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.[ד]
 
האדם הראשון בחר להתעלם מהמצווה האלוהית ולאמץ את דברי הנחש. ההימור הצליח ובמקום להענש על חטאו הוא זכה לראות שמונה דורות מיוצאי חלציו ולמות בשיבה טובה בגיל תשע מאות ושלושים. איזו מסקנה אנו אמורים להסיק מכך אם גם אנחנו רוצים להאריך ימים ולהנות מנכדים, נינים, רביעים ובני רביעים?  
 
הרבנים לדורותיהם לא יכלו כמובן להתעלם מהמבוכה והתפתלויותיהם שופכות אור לא רק על סוגית דחיית עונשו של האדם הראשון אלא גם על חייהם הקשים של הפרשנים והתלאות שעומדות בפני כל מי שרוצה לרדת לסוף דעתם.
 
לכאורה, הבעיה נפתרה כבר על ידי חכמי התלמוד שרמזו על האפשרות שלולא חטא האדם הראשון באכילת פרי עץ הדעת הוא לא היה מת לעולם:  
 
אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון.
......
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון?
אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה.[1]
 
ומכאן קצרה הדרך להנחה שכאשר האל הזהיר את האדם הראשון 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' הוא לא התכוון להוצאה להורג מיידית אלא להפיכתו של האדם, שלפני חטאו היה אמור לחיות חיי נצח, לבן תמותה רגיל שסכנת המוות תמיד מרחפת מעל לראשו. הפתרון הקסום הזה הניח כנראה את דעתם של רבני עידן התלמוד שהורגלו בחשיבה המיתולוגית וגם הרבנים המאוחרים יותר[ה] לא יכלו שלא להזכירו, ולו רק מפאת כבודם של חכמי התלמוד. מצד שני, פרשנים כמו הרמב"ן, שכבר נחשפו לפילוסופיה האריסטוטלית, היו חייבים להעלות גם אפשרויות אחרות שהרי הפיזיקה האריסטוטלית קובעת שכל עצם שמורכב מארבעת היסודות הארציים חייב בשלב זה או אחר להתכלות ולהתפרק למרכיביו[ו] וברור שהאדם הראשון שנהג לאכול את פירות עצי גן עדן[ז] היה חלק ממחזור ההתהוות והכליון ולכן הוא היה אמור לסיים את חייו גם אם האל לא היה גוזר עליו את עונש המוות.
 
כיוון שהתורה האריסטוטלית שוללת את האפשרות שהאדם הראשון התברך מלכתחילה בחיי נצח, הרמב"ן ודומיו נאלצו לזנוח את האפשרות שבאיום 'מוֹת תָּמוּת' האל התכוון לומר 'תחדל להיות נצחי ותהפוך להיות בן תמותה' ולחפש הסבר שיהלום גם את ההגיון ה'מודרני' של הפילוסופים האריסטוטליים. פתרון מתאים אכן נמצא בעונש הכרת[ח] במסגרתו האל מקצר את ימיו של החוטא וממית אותו בטרם עת. כלומר, כשהאל אמר 'מוֹת תָּמוּת' הוא למעשה התכוון לומר שאם האדם הראשון יאכל את הפרי האסור הוא יענש בעונש הכרת ובמקום למות בעיתו הוא יפגוש מוות פתאומי ובלתי צפוי[ט], או כפי שמסביר הרמב"ן:
 
לשיטת אנשי הטבע היה האדם עתיד למות כבר מרגע יצירתו מפני שהוא מורכב מארבעת היסודות, אבל האל גזר עתה שאם האדם הראשון יחטא הוא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות כגון זר האוכל תרומה[י] ושתוי יין[יא] ומחוסר בגדים ששמשו[יב] וזולתם, שהכונה בהם שימותו בחטאם בטרם יבוא יומם ולכך אמר בעונש עַד 'שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב'[יג] – כפי שהטבע גזר עליך. האדם הראשון היה נוהג לאכול מפרי העץ ומזרע הארץ ולפיכך הוא חווה הפסד וחסרון של יסודות והשתתף במחזור ההויה והכליון.[2]
 
עתה יש בידנו שני תירוצים שונים לאיום הסתמי 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת': האחד טוען שהאל התכוון לומר שביום שהאדם יאכל את פרי עץ הדעת הוא יחדל להיות בן אלמוות ויהפוך לבן תמותה והשני קובע שביום אכלו את הפרי האסור האדם יתחייב בעונש כרת והאל יוכל להמיתו גם שלא בעיתו. נהדר. הרבנים שוב הצליחו להציג את האל כזקן מעורר רחמים שאינו מסוגל להסביר את עצמו ללא עזרתם של בוגרים אחראיים שמתרגמים את דבריו המבולבלים למשפטים בעלי תוכן. הוא אולי אמר 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' אבל אפוטרופסיו עתירי הנסיון הבינו מייד שהוא בעצם התכוון לומר 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ תהפוך לבן תמותה', או לחליפין, 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ יגזר עליך עונש הכרת'. כל שנשאר לנו לשאול זה מדוע אחרי כל כך הרבה השפלות האל עדיין לא הסיק שהגיע הזמן לעקוף את כל הפרשנים ולפרסם מהדורה חדשה ומתוקנת של תורתו הנצחית והבלתי משתנה.
 
אם היינו מסתפקים בשני תירוצים בלבד היינו חוטאים לנורמות הרבניות שמחייבות לפחות שלושה פירושים סותרים לכל מבוכה שראויה לשמה ואכן אין שום סיבה שלצד ההתנכלות בצמד המילים 'מוֹת תָּמוּת' לא נתעלל קצת גם בביטוי 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ'. לעזרתנו יבוא הפסוק התנ"כי:
 
כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.[יד]
 
אותו מפרש רש"י באופן הבא:
 
'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ' - אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקדוש ברוך הוא ועוד מעט מהלילה שקדם לו כי יום אחד ומעט מן הלילה של הקדוש ברוך שקולים יחדיו לאלף שנות אדם, שהרי לא אמר הכתוב שיום אחד של הקדוש ברוך הוא שקול לאלף שנים אלא שיומו יהיה שלם ויהיה שקול לאלף שנות אדם רק לאחר שיצטרף אליו מעט מן הלילה. לכן מת אדם הראשון בתוך אלף שנות אדם ואם הוא היה חי אלף שנים אזי אורך חייו היה גדול מאורך יומו של הקדוש ברוך הוא. וייתכן ששיעור אותה אשמורה הוא כיחס ההפרש ממיתת האדם הראשון עד אלף שנים, שהרי אנו יודעים מה אורכה של אותה אשמורה רק מסברא.[3]
 
כלומר, האיום 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' התגשם במלואו אבל במושגי הזמן של האלוהים ולא ביומם של הבריות. התובנה החדשה מסבירה היטב גם את המדרש הבא:
 
דבר אחר, כתוב 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם'[טו], כלומר, אדם וחוה שמעו את המלאכים אומרים: 'אלוהים הולך לאותם שבגן'.
חולקים בדבר רבי לוי ורבי יצחק.
 
רבי לוי אמר: המלאכים קוננו 'מת אותו שבגן?' כלומר, האם האדם הראשון באמת ימות בעקבות האיום 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת'.
 
רבי יצחק אמר: המלאכים אמרו בלגלוג – 'מת אותו שבגן, האמנם?', כלומר האם מי שבראת על אפינו ועל חמתנו[טז] כבר מת בעקבות איומך 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת'?
השיב להם הקדוש ברוך הוא: בביטוי 'לְרוּחַ הַיּוֹם' הכוונה היא 'לרווח היום', כלומר אני מרווח ומאריך לו את היום ומחייה לו את היום. אמנם אמרתי לו 'כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' אבל אינכם יודעים אם התכוונתי ליום אחד משלי או יום אחד משלכם. עתה דעו שכוונתי לכך שאני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים אנושיות.
 
אכן, האדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנה והניח לבניו את שבעים השנים הנותרות כפי שנאמר 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה'[יז].[4]
 
הבעיה שוב הוסרה מסדר היום אך הפעם על ידי הדמיית האל לילד שמנסה להתחמק מעונש באמצעות משחקי מילים מתוחכמים. גרוע אף מזאת, אם נגלוש לתירוצים מביכים מעין אלה אזי לעולם לא נוכל לרדת לסוף דעתו של האלוהים. לשם משל, בקראנו את הציווי 'כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי'[יח] יהיה קשה לנו לפסול את האפשרות שהאל הורה לנו להקריב את העגלים והטלאים רק בחלוף שבעת אלפים שנה מרגע היוולדם. באותו אופן, אנו כנראה לעולם לא נדע בודאות מתי צריך למול את ערלת התינוקות שהרי גם כאן האל הסתפק בציווי המעורפל 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'[יט]. מאידך, האפשרות שהאל התכוון מפעם לפעם ליום שאורכו אלף שנה פותחת פתח לתקווה שקצת רצון טוב יאפשר לנו לפרש פסוקים דוגמת 'שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת'[כ] בצורה הרבה פחות נוקשה ומציקה. בכל אופן, הפרשנים[5] שאחזו במדרש זה מאפשרים לנו להגדיל לשלושה את מספר התירוצים האלטרנטיביים לאיום הסרק שהאל הפריח לחללו של גן עדן אבל אף אחד מהם אינו מסביר מדוע הוא לא הקדים תרופה למכה ולא חסם את הדרך לעץ הדעת בלהב החרב המתהפכת[כא] עוד לפני שהנחש פיתה את חווה וחווה פיתתה את אדם? במחשבה שניה, מדוע שבעצם נדרוש דבר כה פשוט ממי שתמיד העדיף את מוסרי ההשכל על פני הפתרונות הפרקטיים?
 
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף התגובות הכלליות או למדורים המתאימים בפורומים.
 
 


[א]       
בראשית ב:יז
[ב]       
בראשית ג:ו
[ג]        
בראשית ה:ה
[ד]          
בראשית ג:ד-ה
למשל, הרמב"ן ורבנו בחיי כאחד ההסברים האפשריים ורבי יוסף בכור שור, חזקוני והטור הארוך כהסבר יחיד, כולם בפרשנותם לבראשית ב:יז.
ראה המאמר 'חומר, צורה ותנועה' בפרק 'האריסוטליות'
בראשית ב:טז
[ח]              
ראה הערך 'כרת' בויקיפדיה
[ט]              
הלוואי על כולנו בגיל תשע מאות ושלושים.
[י]              
ויקרא כב:ט-י
[יא]             
ויקרא י:ט
[יב]             
שמות כח:מג
[יג]             
בראשית ג:יט
[יד]             
תהילים צ:ד
[טו]             
בראשית ג:ח
[טז]             
ראה המאמר 'ההתיעצויות עם המלאכים'
[יז]              
תהילים צ:י
[יח]             
שמות כב:כט
[יט]             
ויקרא יב:ג
[כ]              
שמות לא:טו
[כא]             
עליהם נאמר: 'וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים' (בראשית ג:כד)


[1]          
אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון .... אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה
(שבת נה:א, וראה גם ויקרא רבה כז:ד וקוהלת רבה ג:טו)
[2]          
ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות, כגון זר האוכל תרומה, ושתוי יין, ומחוסר בגדים ששמשו וזולתם, שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש 'עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב' - בטבעך וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן היתה בו התכה וסבת הויה והפסד.
(רמב"ן על בראשית ב:יז)
[3]          
כי אלף שנים בעיניך - אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה ועוד מן הלילה עמו כי יום א' של הקב"ה ומעט מן הלילה של הקב"ה הם אלף שנים שהרי לא אמר הכתו' שיהא יומו של הקב"ה אחד כאלף שנים אבל כשיצא מעט מן הלילה עמו אז יומו שלם והוי אלף שנים ולכך מת אדם הראשון תוך אלף שאם היה חי אלף היה יותר מיומו של הקב"ה ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים ואנן לא ידעינן כמה הוי אותה אשמורה כי אם מסברא.
(רש"י על תהילים צ:ד)
ד"א שמעו קולן של מלאכים אומרים ה' אלהים הולך לאותן שבגן ר' לוי ור' יצחק ר' לוי אמר מת אותו שבגן רבי יצחק אמר מת הלך לו אתמהא א"ל הקב"ה לרוח היום לריוח היום הריני מחיה לו את היום כך אמרתי לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אין אתם יודעים אם יום משלי אם יום א' משלכם אלא הרי אני נותן לו יום א' משלי שהוא אלף שנים והוא חי ט' מאות ול' שנה ומניח לבניו ע' הה"ד (שם צ) ימי שנותינו בהם שבעים שנה
(בראשית רבה יט:ח)
 
[5]          
למשל, פירושי הריב"א וסבר פנים יפות על בראשית ב:יז
נקרא 3530 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

10 תגובות

  • קישור לתגובה ראשון, 13 נובמבר 2011 14:35 הוסף ע״י שי

    מתעסקים בזוטות - פרט זה או אחר כן או לא התקיים, חשוב יותר להסתכל על הסיפור הזה במבט מלמעלה:

    ב טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.
    ...
    ג א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר--מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ. (כאן הוא מעניש אותם)
    ...
    כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. {ס}

    הסיפור ברור:
    האל מצווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת-טוב-ורע (=הַמַקנֶה את יכולת האבחנה בין טוב לרע). הוא לא נותן סיבה ורק מאיים עליו שהפרי הזה רעיל (כך בפשטות, כפי שאראה להלן. האפשרות השנייה היא שהאיום הוא שאם האדם יאכל מפרי העץ האל ימית אותו).
    הנחש מעלה השערה: הפרי הזה לא רעיל, אלוהים סתם עובד עליכם כדי שלא תהיו כמוהו יודעי טוב ורע. (אם הכוונה בפסוק בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת היא שאלוהים יהרוג אותך, מה פשר טענת הנחש *לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן*. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. הרי אין סתירה בין השניים. יודע אלוהים שביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, ועל כן הוא מאיים להרוג אתכם אם תעשו זאת ואכן יממש את איומו כך שלא כדאי לאכול מהפרי גם אם זה יהפוך את האדם ליודע טוב ורע ליום אחד. למשפט הזה יכול להיות מובן רק אם אלוהים מאיים שבעקבות האכילה האדם ימות באופן טבעי והנחש אומר לו שזה לא נכון, והוא מסביר למה אלוהים מאיים באיום כזה).
    הלאה. מה קורה לאחר שהאדם אוכל מהפרי?
    בשלב הראשון אלוהים יורד לגן להעניש אותו. אל מה שחשוב זה מה שרואים אחר כך: כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. אלוהים נבוך. 'עלו עליי'. כלומר, הנחש צדק: האכילה מפרי עץ הדעת לא הזיקה לאדם, ואלוהים סתם הפחיד את האדם. כעת, כאשר אלוהים (במועצת האלים/מלאכים שלו) רואה שבני האדם חכמים מספיק (עם קצת עזרה מידידיי) כדי לא להבין מה עומד מאחורי אזהרותיו ולהתעלם מהן, הוא נאלץ למנוע מהאדם גישה לעץ החיים *באמצעים פיזיים*: להרחיק אותו משם ולהשכין שם את להט החרב המתהפכת (מי יודע, אולי עוד נזהה יום אחד את המקום במפגש הנהרות במסופוטמיה, נירה בכרובים ונאכל מעץ החיים...).

    לכן אין כאן שום קושיה מדוע האדם לא מת.

    הסיפור הזה הוא מיתולוגיה פגאנית קלאסית, שבה האל כפוף לטבע (אחרת למה הוא לא ביטל את תכונתו של עץ החיים, במקום לנקוט באמצעים פיזיים?), בעל גוף שיורד לעיתים ממושבו השמיימי אל הארץ (ירידות של האל מופיעות בעוד מקומות אבל רק כאן מקבלים תיאור פגאני של וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם), יש לו מועצת אלים/מלאכים (אגב, זה לא שונה בהרבה: מה ההבדל בין זאוס שבורא אלים אחרים שאחראים לדברים שונים וכפופים לו לבין יהוה שבורא צבא מלאכים שאחראים לדברים שונים וכפופים לו? רק סמנטיקה), והוא משתמש בטכניקות 'מלוכלכות' (שקרים) כדי להשיג את רצונותיו.
    בד"כ כותבי התנ"ך סיננו דברים כאלו, אך כנראה שהסיפור הזה היה משמעותי לנפש (שכן הוא בא לענות על שאלה בסיסית מאוד בהוויה האנושית, שאלה שהפילוסופיה מתחבטת בה עד היום: מאין לאדם יכולת האבחנה בין טוב לרע?) מכדי שיוכלו לסנן אותו.

  • קישור לתגובה שישי, 11 נובמבר 2011 12:46 הוסף ע״י עדי אביר

    אלימלך,

    אני מודה לך על תגובתך. חבל רק שבדומה לשאר החרדים גם אתה לא הצלחת להתגבר על יצרך ומצאת לנכון להתנשא ולהקדים את דבריך בניתוח פסיכולוגי מיותר. אני יכול להבטיח לך שאם אשמע תשובה מניחה את הדעת לא אתקומם כלל אך, כמובן, ארצה שהתשובה תניח את דעתי ולא את דעתך. עם זאת, למרות שכל חפצי הוא להשקיט את מצפוני אענה לך על דבריך:

    1. לפני שהאדם אכל מפרי עץ הדעת הוא לא יכל להבדיל בין טוב לרע וממילא הוא לא היה אמור לדעת שאי-ציות לדברי האל הוא בחזקת 'רע'. אדרבה, אם האל באמת העמיד בנסיון אדם שאינו יודע להבחין בין טוב לרע הוא למעשה עבר על עבירת 'בפני עיוור אל תשים מכשול' ועליו להתבייש בעצמו.

    2. אני לא יודע למה כיוון הרמב"ן, אני רק יודע מה הוא אמר בפועל. הרמב"ן הציג בתחילה את הפירוש הפשוט, היינו, שבעקבות אכילת הפרי דינו של האדם נגזר והוא היה חייב למות מתי שהוא, ובהמשך הוא הוסיף שני פירושים נוספים: 1) האדם נענש בעונש כרת כמתחייב מתכתיבי הפילוסופיה האריסטוטלית ו-2) האדם חדל להיות אלמותי והפך לבן תמותה כמתחייב מהגישה המסורתית אותה הביע רב אמי במסכת שבת דף נה:ב. אף אחד מהפירושים הללו אינו מבדיל בין הגשמי לרוחני ונראה שהכנסת המושגים הללו לדיון מהווה דוגמה נוספת לנסיונות הרבניים לטשטש את הבדלי הדעות ולהציג את כל העמדות הסותרות כפנים שונים של איזו שהיא אמת אחת ויחידה.

    דרך אגב, אני לא מכיר מקור קדום שטוען 'אדם הראשון לפני החטא היה כולו רוחני לא היה בו ענין גשמי'. אנא פקח את עיני והראה לי היכן הדעה הזאת מוזכרת בתלמוד או במדרשים. למען האמת, נראה לי שזאת דעה אפיקורסית לחלוטין שהרי התורה עצמה אמרה 'וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה' (בראשית ב:ז) ולי לפחות קשה לראות כיצד גוש אדמה יכול להיות חסר גשמיות לחלוטין.

    אתה אולי לא רואה שום סתירה בדבריו של רש"י אבל ברור לחלוטין שזה עוד נסיון לתרץ את העובדה שהאדם הראשון שרד שנים רבות לאחר אכילת הפרי האסור. כלומר, עתה בידנו שלושה תירוצים שונים: 1) בעקבות החטא האדם נענש בהפיכתו מאלמותי לבן תמותה, 2) בעקבות החטא האדם, שמלכתחילה היה בר מוות, נענש בעונש הכרת ו-3) האדם אכן מת ביום אכלו את הפרי אך היום הזה הוא יומו של האל ולא יומם של הבריות.

    אני לא יודע אם התשובות שלי מניחות את דעתך אבל אני בטוח שהן לא יגרמו לך להתקומם שהרי לך אין כל סיבה להשקיט את מצפונך. נכון?

  • קישור לתגובה שישי, 11 נובמבר 2011 10:17 הוסף ע״י אלימלך

    למישהו,
    למה החלטת שהאל הגביל את החיים ל120 שנה ויש לך קושיות?!
    אברהם אבינו חי יותר מ120 אתה לא צריך לרוץ לויקיפדיה
    ראשית תכיר טובה לבורא שברא אותך ומחיה אותך בכל נשימה ונשימה!!!!!!

  • קישור לתגובה שישי, 11 נובמבר 2011 10:00 הוסף ע״י אלימלך

    עדי אני לא סבור שאתה מחפש תשובה לשאלה ואדרבה אם היית שומע תשובה מניחה את הדעת היית מתקומם משום שכל חפצר הוא להשקיט את מצפונך
    אבל אני באתי רק ליישב לאנשים שרואים את שאלתך ונר האמת לרגליהם להלן התשובה:
    1. מדוע האל לא הקדים תרופה למכה ולא חסם את הדרך לעץ הדעת בלהב החרב המתהפכת[יח] עוד לפני שהנחש פיתה את חווה וחווה פיתתה את אדם?
    התשובה:
    1. כל מטרת בריאתו של האדם הייתה לנסות אותו בנסיון ואם היה להט חרב לא היה מתנסה כלל!!!!
    2. כל שלושת השאלות תשובה אחת הן רק כל אחד מדגיש את נקודת הזווית שלו:
    כולם סבורים שלא יתכן נצחיות ב"ענין גשמי" ושכן שייך נצחיות בענין רוחני אדם הראשון לפני החטא היה כולו רוחני לא היה בו ענין גשמי כל מהות הנסיון שהיה לו האם להיכנס לעוה"ז שההפסד והכליון שולטים בו ו"לאכול מעץ החיים" ולזה כיוון הרמב"ן והאדם הראשון היה נוהג לאכול מפרי העץ ומזרע הארץ ולפיכך הוא חווה הפסד וחסרון של יסודות והשתתף במחזור ההויה והכליון. ומה שכתב רש"י שיום אחד של הקב"ה הוא אלף שנים שלנו "וזהו מה שכתב "כי ביום" אכלך.. אני לא רואה פה שום סתירה.

  • קישור לתגובה חמישי, 10 נובמבר 2011 15:34 הוסף ע״י יאיר

    מבולבל מאוד כל הסיפור הזה.

  • קישור לתגובה חמישי, 10 נובמבר 2011 14:35 הוסף ע״י עדי אביר

    יאיר ואלון,

    בהמשך לתגובותיכם עדכנתי את המאמר. אשמח אם תגיבו על המאמר המעודכן.

  • קישור לתגובה רביעי, 09 נובמבר 2011 15:12 הוסף ע״י מישהו

    האל הגביל את האדם לחיים עד גיל 120, לא?
    אבל עובדה שז'אן לואיז קלמן חייה עד גיל 122 ו164 ימים.
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%9F_%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99%D7%96_%D7%A7%D7%9C%D7%9E%D7%9F

    איזה תירוץ הם ימציאו הפעם?

  • קישור לתגובה שלישי, 08 נובמבר 2011 19:08 הוסף ע״י אלון אשל

    לא עיינתי בסוגיה, אבל ללא האכילה האדם היה אמור לחיות חיי נצח.
    ביום שאכל מעץ הדעת הוא אכן נהפך מבן-אלמוות לבן תמותה, ולא נכון לומר שדברי האל לא התקיימו/האדם לא נענש/השתלם לחטוא.

    לגבי הקושי מהפסוק, לא למדתי את הנושא, אבל אני מניח שיש לפרש "מות תמות" כ"כתהיה בן תמותה" ולאו דוקא מיתה מיידית.

  • קישור לתגובה שלישי, 08 נובמבר 2011 18:52 הוסף ע״י עדי אביר

    יאיר,

    אבדוק ואדווח.

  • קישור לתגובה שלישי, 08 נובמבר 2011 18:00 הוסף ע״י יאיר

    מעניין, מהו ההסבר לכך בתושב"ע?

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים