Print this page
ראשון, 01 אוגוסט 2010 18:43

מעשה העגל

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)

סיפור חטא העגל הוא אחד 'הסיפורים המחנכים' שהומצאו במטרה להמחיש לעם ישראל את הסכנות הטמונות בסטייה מדרך הישר של הכוהנים. ספציפית, הסיפור מדגים את העונשים שיפלו על כל אלה שבוחרים לסגוד לאל באופן עצמאי ובמרומז הוא מכוון את המאמינים לציות מוחלט למצוותיהם של הכוהנים המוסמכים, המיוצגים כאן על ידי משה רבנו. עם זאת, שלא בכוונה ומבלי משים, הכתוב גם חושף את אופיו הדיקטטורי של משה ואת הסכנות במשטר התיאוקרטי שהכוהנים, באמצעות סיפורים מעין אלה, רצו להמיט על תמימי ישראל.

 

 

 

בני ישראל ראו שמשה התעכב על הר סיני ומחשש שמנהיגם אבד להם הם מבקשים מאהרון שיעשה להם אלוהים חילופיים שיוביל אותם במסעותיהם במדבר. אהרון נעתר ומצווה על העם לפרוק את נזמי הזהב שבאזני נשותיהם ובנותיהם ולהביאם אליו. העם אסף את נזמי הזהב והביאם לאהרון וזה יצר מהם בחרט עגל מסיכה[א]. בני ישראל הצביעו על העגל כמי שהוציאם מארץ מצריים ואהרון, מפחד ההמון, בונה מזבח ומכריז על יום המחרת כחג ליהוה. למחרת העם השכים קום, העלה עולות ושלמים וישב לאכול, לשתות ולצחק.

 

יום לאחר יצירת העגל האל הורה למשה לרדת חזרה אל עמו שסרח. האל ביקש ממשה להניח לו לעשות שפטים ולכלות את בני ישראל אבל משה, המבוגר האחראי, הסביר לו שהשמדת בני ישראל תאפשר למצרים לטעון שהאל היהודי הוציא את עמו ממצריים רק כדי שיוכל להורגם במדבר. בנוסף, משה מזכיר לאל את שבועותיו לאברהם, יצחק ויעקב בהן הבטיח כי ירבה את זרעם ככוכבים בשמיים. הטיעונים ההגיוניים משכנעים את האל והוא מתנחם ומוותר על השמדת העם.

 

לאחר הרגעת הרוחות, משה יורד מההר כשבידיו שני לוחות הברית שנכתבו בכתב ידו של האלוהים. יהושע שומע את מצהלות החוגגים וסובר שאלה קולות מלחמה אך משה מבין שאין הם שומעים קול ענות גבורה ולא קול ענות חולשה אלא קול ענות בלבד ואמנם, כשהוא קרב למחנה ורואה את המחולות סביב לעגל הוא מתרגז, משליך מידיו את הלוחות, שורף את העגל, טוחן אותו עד דק, זורה את העפר על המים ומשקה במים את בני ישראל.[ב]

 

אהרון, יד ימינו של משה ומי שימונה בקרוב לכהן גדול, מוצא עתה את עצמו במצב מאד לא נעים ולכן אין להאשימו אם הוא בחר לעקוף את האמת ולטעון שעגל הזהב פשוט קפץ מתוך האש, ללא כל מגע יד חורטת.[ג] דבריו משכנעים את משה שמייד משחרר את אחיו לאוהלו. עתה, כשאהרון כבר אינו מפריע לטבח המתוכנן, משה מזעיק את אוהבי יהוה והללו ממהרים להתקבץ סביבו, נכונים ומזומנים לבצע את כל מטלה שתוטל עליהם. למרבה הפלא מסתבר שבמניין אוהבי האל נמצאים אך ורק בני שבט לוי ומשה, ללא שהות מיותרת, שולח אותם להצטייד בחרבותיהם, לעבור במחנה משער לשער ולהרוג איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו[ד]. הלויים ממהרים לעשות כמצוות מנהיגם והם מתחמשים, עוברים במחנה משער לשער וטובחים שלושת אלפים איש מבני ישראל.[ה]

 

פירוש 'משך חוכמה' אינו מקבל את הפשט הרצחני ולדעתו הלויים הוציאו את העבריינים להורג רק לאחר שהללו עמדו למשפט צדק ונמצאו אשמים. בעל ה'משך חוכמה', רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, מסיק זאת מהכתוב עצמו: ידוע לנו שהאדם אינו רשאי לשפוט את קרובו ומכאן ברור שההוראה 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר'[ו] באה להורות ללויים להעביר כל נאשם מבית דין אחד למשנהו עד שיימצאו דיינים ראויים, היינו, דיינים שאינם משתייכים למשפחתו של הנתבע בדין. זאת, דרך אגב, גם מגמתו של תרגום יונתן לארמית בו הביטוי 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר' מתורגם כ-'עיברו ותובו מתרע סנהדרין לתרע בי דינא', היינו, משער הסנהדרין לשער בית הדין. ל'משך חכמה' ברור גם שהפסוק 'וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה'[ז] מלמד שמדובר בשער בית הדין הגדול שמונה 71 דיינים שהוא, לטענת סנהדרין ב:א, היחיד הרשאי לדון בעבירת 'העיר הנידחת'. הניסיון להבין את מאורעות המאה הארבע עשרה לפנה"ס לאור כללים הלכתיים שעוצבו יותר מאלף שנים מאוחר יותר אינו יכול שלא לשעשע אבל זאת דרכם של הרבנים. מבחינתם ההלכה היהודית, במתכונת המוכרת להם, תמיד הייתה ותמיד תהייה ומה שנכון היום לבטח היה נכון גם בתקופת בה בני ישראל עדיין מלו את בניהם בסכיני צור[ח] ומרחו דם קורבנות על תנוכי אזניהם[ט].

 

בדיון זה לא נעסוק בעיוות דינו של אהרון שמשום מה חמק מהעונש שהוטל על כל שאר העוסקים במלאכת העגל אבל לא נוכל להתעלם מקושיות אחרות שמעיבות במקצת על הצדק האבסולוטי. בעיה ראשונה מעלה הפסוק 'וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'[י], ממנו אנו אמורים ללמוד שהאל החליט לוותר על זכותו לטבוח בבני ישראל. מסתבר למרות ההתנחמות הוא לא וויתר על זכותו להשתולל ומייד לאחר שהלויים גמר לטבוח שלושת אלפים איש מבני ישראל אנו קוראים 'וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן'[יא]. את אהרון עצמו, דרך אגב, האל לא נגף ונראה שגם הוא השתכנע שיד אהרון לא הייתה במעל והעגל קפץ ביזמתו מתוך האש.

 

בעיה לא פחות מטרידה מתעוררת כשאנו למדים שמשה בחר לפתוח את פקודת המבצע שלו במילים 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'[יב] וזאת למרות שזמן קצר קודם לכן הוא עצמו הצליח להרגיע את האל הזועם ולגרום לו לוותר על 'הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'. מסתבר שמשה שיקר כשהוא ללוויים כשהוא שלח אותם לטבוח באחיהם בשמו של אל שכבר ויתר על זכותו לפרוע בבניו החוטאים. הכיצד? האם גדול הנביאים לא היסס לסטות מהאמת הצרופה? האם שלושת אלפי הנספים חייבים את מותם לדבר שקר?

 

המדרש ממהר להסביר:

 

מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי'[יג] ולשום (ולשים) איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו (ובכל זאת) הוא אמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'.

אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין
(מסיקים ממידת הקל וחומר) ויאמרו לי - לא כך למדתנו רבינו: סנהדרין שהרגו נפש א' (אחת) מישראל פעם אחד בשבוע (שבע שנים) נקראת מחבלנית, מפני מה אתה הורג ג' (שלושת) אלפים ביום אחד?

לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר 'כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ' וגו'.


(תנא דבי אליהו רבה פרק ד)

 

כלומר, משה שיקר ללויים וייחס לאל הוראה שלא יצאה מפיו משום שחשש מביקורתם ואכן, אין כל ספק שאמירת האמת הייתה מצביעה על סתירה בין תורתו של משה לבין מעשיו ולמנהיג הנערץ הייתה נגרמת בושת פנים גדולה. אין לנו להתפלא, אם כן, אם נמצאו לימים רבנים ששאבו השראה מגדול הנביאים והעדיפו להשיג את יעדיהם גם ללא כל סיוע מהאמת הצרופה. 

 

מטרידה גם העובדה שלקריאה 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' נענו, כך מדגיש הסיפור, רק הלויים ויש לברר אם בכל המחנה לא נמצאו אוהבי יהוה בני שבטים אחרים, ולו אפילו רק מקרב אלה שארבעים יום קודם לכן ראו את 'אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר'[יד]. איך ייתכן שקריאתו הזועמת של משה, 'מִי לַיהֹוָה אֵלָי' לא הדליקה אורות אדומים אצל שאר בני ישראל והם בחרו להמתין במאהליהם בשעה שהלויים התחמשו והחלו לעבור משער לשער בחיפוש אחר הראויים לטבח. אם משה התכוון לקבץ אליו את כל תומכי 'יהֹוָה', איך זה שרק הלוויים שמעו את הקריאה ואף ישראלי אחר לא נזעק לדגל ולא הזהיר את בני שבטו מהטבח ההולך ומתממש? האם עולה על הדעת שקריאתו של משה לא תעורר 600,000 לוחמים שיתחמשו, יתגודדו וימנעו מכמה מאות לויים להיכנס למחנותיהם ולהרוג בהם ככל שנשאם ליבם?   

 

בני שבט לוי הצטוו להרוג אפילו את קרוביהם והתמימים יכולים להסיק שגם בקרב הלויים היו כאלו שסגדו לעגל הזהב. זאת כמובן שטות. הלוויים הם הקצפת שעל העוגה שלימים ישרתו במקדשו של האל ולא יעלה על הדעת שגם הם חטאו בעבודה זרה ולכן ברור שהפסוק המקראי דורש פרשנות פחות פשטנית מזו שעלולה לעלות בדמיונם של קוראים שעדיין לא למדו לסמוך על האקרובטיקה הפרשנית של הרבנים:

 

איתיביה (הקשו) בני רב פפא בר אבא לרבינא: (הלא נאמר בשבחם של הלוויים) 'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע'? (האם לא משתמע מכך שהיו לוויים שעבדו עבודה זרה?)

(השיב להם רבינא:) אביו - אבי אמו מישראל (אביה של האם שהיה ישראלי ולא לוי). אחיו - אחיו מאמו מישראל (האחים החורגים שלו שנולדו לאימו שהייתה ישראלית ולא בת שבט לוי), בניו - בני ביתו מישראל (הבנים שנולדו לבת שלו שבעלה היה ישראלי ולא לוי)(ולכן האבות, האימהות, האחים והבנים שחטאו בחטא העגל לא היו לויים אמתים).

 

(יומא סו:ב)

 

המבצע עצמו יכול להרשים כל יחידה צבאית במיוחד לאור העובדה שכנגד שלושת אלפי חללי האויב אין הלויים סובלים אפילו אבדה אחת. ההפתעה במחנות השבטים הייתה מוחלטת והמותקפים כנראה לא הספיקו להתארגן לפני שגייסות הלוויים התנפלו עליהם. הדעת אמנם נותנת שקולות המלחמה במחנה אחד יגרמו לגיבורי החייל במחנה השכן להכין את עצמם להגן על נפשם, משפחותיהם ורכושם אבל מסתבר שבמקרה זה הדעת, וכנראה גם ההיגיון, טועים לחלוטין. הלווים טובחים ואיש אינו נחלץ לעמוד בפרץ. אנו כנראה לעולם לא נודע את כל פרטי האירוע אך האם יהיה זה נועז מידי להניח שהפעולה התבצעה בשעות הלילה, בעת שבני ישראל נמו את שנתם? האם איננו יכולים לראות בעיני רוחנו את גדודי הלויים פושטים בעת ובעונה אחת על שנים עשרה מחנות השבטים כשעלטת הלילה מכסה את פניהם ואת חרבותיהם הנוטפות מדם? האם נחרוג מגבולות הסביר אם נניח שמתוך הסיפור המקראי עולים הדיה של משטרה ששמרה בחרבותיה השלופות על השררה הכוהנית, בדיוק כמו הקלגסים ששמרו על המשטרים בברית המועצות, מזרח גרמניה ושאר הדיקטטורות הקומוניסטיות, הרובוטים שמבטיחים את שלטון משפחת קים בצפון קוריאה ומשמרות המהפכה למיניהן שמציפות את אולם האסלאם.[טו]

 

התיאוקרטיה הכוהנית כפתה על העם שכבה של שליטים, שהפעילה צבא של לוויים והמציאה הוראות אלוהיות שאפשרו לה לבדל את עצמה משאר העם:

 

(האל אמר למשה: כיוון) שהם (הלוויים) נאמנים לי אף בשעת פרוקו והקמתו (של המשכן) איני חפץ באחרים שיפרקוהו ויקימוהו אלא הם, הדא הוא דכתיב (כפי שנאמר) 'ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים'[טז].

(הייתי) יכול (לומר ש)המצוה (חלה) על הלוים אבל אם עשו ישראל - רשות (אם ישראלי בכל זאת עסק בהקמת ופירוק המשכן אין בכך כל פסול אבל זה לא נכון כי) תלמוד לומר 'והזר הקרב יומת'[יז] (כלומר, לזרים אסור לעסוק במלאכה) וכן הוא אומר 'עשה סטים שנאתי לא ידבק בי'[יח] אלו ישראל (שאר שבטי ישראל) שסטו מאחורי המקום (האל) ועשו את העגל ושנאן המקום להיות גזברין (משרתים) שלו. ולא תאמר שלא יגעו בו (במשכן) ישראל (רק) בשעת מסעות אלא אף בשעת המחנות (החניות) לא יקרבו אליו אלא בני לוי, הדא הוא דכתיב (כפי שנכתב) 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו ... והלוים יחנו סביב למשכן העדות'[יט]. ולמה אני מזהירן שירחיקו ישראל עצמן מן המשכן? כדי שלא יהיה קצף עליהן שאינן ראוין להתקרב אצלו, הדא הוא דכתיב (כפי שנכתב) 'ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל'[כ] אבל הלוים הם ישמרוהו הדא הוא דכתיב (כפי שנכתב) 'ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות'[כא]. 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה יהוה את משה כן עשו'[כב] שרחקו עצמן מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן.

 

(במדבר רבה א:יב)

 

המדרש, באמצעות הפסוק 'ועשו את העגל ושנאן המקום להיות גזברין שלו', מנסה להצדיק את ההשתלטות  של הכוהנים וקלגסיהם הלוויים - בני ישראל חטאו ולכן האל אסר עליהם להתקרב לקודש ולשרת במשכן. הלוויים נלחמו את מלחמתו ולכן הם נבחרו לשרתו. זאת, כנראה, הייתה גם כוונתו המקורית של המחבר המקראי שהמציא את סיפור עגל הזהב וליהק את הישראלים כחוטאים שנגזר עליהם להיות אזרחים סוג ב' ואת הלוויים כקנאים לאל שנבחרו לשרתו עד קץ כל הדורות.

הסיפור הזה מצטרף לסיפורים אחרים שנכתבו במיוחד כדי להכשיר את התיאוקרטיה שהכוהנים ניסו להמיט על עם ישראל ולבסס תקדימים שיעניקו להם ולמשרתיהם שליטה מונופוליסטית במוקד הפולחן וזכות בלעדית לדברר את האל הכלוא ולדרוש בשמו זרם בלתי פוסק של קורבנות, מעשרים, חצאי שקלים, ביכורים, פדיונות, מתנות כהונה שונות ומשונות ולבסוף גם 'תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ
'[כג] 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ'[כד].  

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 

 

 



[א]            

הרבנים הזדעזעו מהמחשבה שאהרון הכוהן אשם בעבודת אלילים ורש"י, לדוגמה, מיהר להסביר: באו מכשפי הערב הרב שעלו יחד עם בני ישראל ממצריים ועשו את העגל בכשפיהם (רש"י על שמות לב:ד).

[ב]            

הסיפור מפורט בשמות לב:א-כ

[ג]            

שמות לב:כד

[ד]            

שמות לב:כו-כז

[ה]            

שמות לב:כח

[ו]             

שמות לב:כז

[ז]             

שמות לב:כו

[ח]

שמות ד:כו, יהושע ה:ב-ג

[ט]            

שמות כט:כ, ויקרא ח:כג- כד, ויקרא יד:א,

[י]             

שמות לב:יד

[יא]           

שמות לב:לה

[יב]           

שמות לב:כז

[יג]            

שמות לב:כו

[יד]           

שמות כד:י

[טו]           

על משטרת הלוויים ואמצעי המימון שלה ניתן לקרוא במאמר 'הקמתה ומימונה של משטרת הלוויים'. הלוויים שמרו על הכוהנים שמצאו עוד ועוד דרכים יצירתיות להתעשר על חשבון ההמונים כמתואר במאמר 'היתרונות הכלכליים של הכהונה'.

[טז]           

במדבר א:נא

[יז]            

שם

[יח]           

תהילים קא:ג

[יט]           

במדבר א:נב-נג

[כ]            

במדבר א:נג

[כא]           

במדבר א:נג

[כב]           

במדבר א:נד

[כג]           

שמות לה:כא

[כד]           

שמות כה:ב

נקרא 3510 פעמים

פריטים קשורים לפי תג

2 תגובות