כשם שאין כל בלבול במחשבותיו של האל כך לא תיתכן גם כל סתירה בדברים שהוכתבו מפיו או שנכתבו בהשראתו. עם זאת, הקורא בתנ"ך אינו יכול שלא להיתקל במאות או אולי אפילו אלפי אמירות סותרות וניסוחים מבלבלים שמעוררים את הצורך להסביר כיצד הצליחו הסתירה והבלבול למצא את דרכם לספרים שנכתבו בהשגחתה של השלמות הגבוהה ביותר. חכמי ישראל לא נרתעו מהמשימה ובפירוש אחר פירוש הם ניסו להחליק את הניסוחים הסותרים ולהסביר את האמירות המביכות. מתירוציהם שבה ועולה הטענה שכל מה שנראה להדיוטות כסתירה ובלבול הוא למעשה קצה הקרחון של אמת אלוהית עמוקה ונסתרת שהבנתה תפתור את כל הסתירות ותאייד את כל המבוכות. עם זאת, עיון מעמיק יותר בתירוצים הללו מגלה שאת הסתירות המהותיות ניתן ליישב רק על חשבונו של האל שהרבנים, כנראה מבלי משים, מציגים פעם אחר פעם כמחבר כושל שאינו מסוגל לנסח את עצמו בצורה בהירה ומדויקת. פרק זה ידון בחלק מהסתירות והבלבולים שפוזרו ביד נדיבה בין דפי התנ"ך ובנזקים שהרבנים גרמו במאמציהם לתרץ את הסתירות ולטאטאן אל מתחת לשטיח.