אחת האקסיומות הגדולות ביהדות האורתודוקסית, היא שחמשת חומשי תורה נכתבו על ידי משה רבנו, בהשראה ובהכוונה אלוהית. עקרון זה הוא הרחבה של עקרון קדום יותר אשר נקרא "תורה מן השמים"[א] והוא נחרץ ביותר: כל חמשת חומשי התורה, מהאות הראשונה ועד האחרונה, הם כולם העתקה שהעתיק משה מדברי אלוהים ומשה לא כתב מעצמו אפילו אות אחת. את העקרון הזה הנחיל הרמב"ם בי"ג עיקרי היהדות[ב], והרחיב על כך במילים "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר 'משה אמרו מפי עצמו' הרי זה כופר בתורה"[ג].

עד כמה שזה נשמע מוזר, דעה זו לא הייתה עמדת היהדות מעולם. אפילו לא קרוב.

נעבור שלב שלב.

בתורה עצמהי

מבלי להתייחס לכפילויות, לסתירות, לשינויי הנוסח ולסגנונות הכתיבה השונים, התנ"ך לא טען מעולם שאדם יחיד כתב את חמשת חומשיו הראשונים: בחמשת חומשי תורה מופיעים רעיונות או סיפורים ספציפיים שעליהם צוין כי משה רבנו כתב אותם בספרו. דוגמאות:

'וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'[ד].

'וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה'[ה]

'וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם'[ו]

על פי התורה, חלק מהדברים תועדו על ידי משה בציווי האל בשביל לתעד אירועים ניסיים (מעמד הר סיני ומלחמת עמלק), כמו גם דברים לכאורה סתמיים (מסעות). וכאן מתחילה הבעיה:

אם מסופר כי משה כתב או הצטווה לכתוב דברים מסוימים, מכאן נובע כי את השאר... הוא לא כתב, כי אם את הכל הוא כתב, לא היה צריך לציין שהוא כתב דברים ספציפיים. ממילא הם היו נכתבים יחד עם כל השאר. הגיון פשוט. הנה דוגמא שתמחיש את הדבר:

אם אמא שואלת את הילדים מי ביקר את סבתא השבוע, והבת אומרת שהיא ביקרה אותה ביום ראשון בבוקר וביום שני בערב, מכאן נובע שהיא לא ביקרה אותה ביום רביעי, או ביום שישי, ובטח לא בשני בצהרים.

אם משה כתב את כל התורה, למה צריך לציין שהוא כתב את המסעות? הרי גם בלי תיעוד המטא של "ויכתוב משה" היו נכתבים המסעות, והם באמת נכתבו. לחילופין, אפשר היה לציין את מקומות החניה של בני ישראל בלי התיאור המקדים שמשה כתב אותם, כי הרי ההבנה הייתה שמשה ממילא כתב הכל. או מכוון אחר: אם משה כתב את כל התורה, הוא כתב גם את חשיבות מחיית עמלק שבפרשת כי תבוא ('תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח'[ז]) אז למה צריך לציין במיוחד שמשה כתב את עניין מחיית עמלק עוד בספר שמות? הוא ממילא נכתב. הכל ממילא נכתב.

חריגה מעניינת שאולי יכולה להוביל להבנה מוטעית מופיעה לקראת סוף ספר דברים: 'וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל'[ח], אבל השמחה היא מוקדמת כי הכוונה היא לשורת חוקים מתוחמים שנכתבו כמה פרקים לפני כן במילים והתחילו במילים 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'[ט] וזו פשוט חתימת הדברים; לאחר מכן ממשיכה התורה בתיאור השתלשלות האירועים, עוברת לנושאים אחרים, ואף מגדילה להוסיף 'וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'[י], כשברור שמדובר על שירת האזינו שנכתבה קודם לכן באותו מקום, ומכאן שגם ה"תּוֹרָה הַזֹּאת" שמשה כתב היא ההוראה על קובץ החוקים שנכתב קודם לכן.

תיאורים אחרים לתורה לא שופכים אור חדש: ההתייחסות ל"דברי התורה" בפסוק 'וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב'[יא] היא לא כאל ספר שלם שכולל חמישה חומשים, כי לא הגיוני שהצווי היה לקחת כמה אלפי אבנים, לסדר אותם בשורה ולכתוב עליהם מאות אלפי סימנים, אלא שהצווי 'כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' התייחס לקטע ספציפי .

נסיון להבין כי חמשת חומשי תורה נקראו בשם אחר, "ספר התורה", ומשה כתב את כולו והעבירו הלאה, ייתקל בבעיה: הקטע 'וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד'[יב], בהכרח יידרש לשאלה איך נכתבו הדברים שקרו לאחר מסירת "ספר התורה השלם", בתוך התורה עצמה, שכללו את שירת האזינו, את ברכות משה לשבטים, ואת מותו. גם מפרשי התורה (רש"י, רמב"ן ואחרים בפירושם לפסוק זה) הבינו באופן פשוט כי "ספר התורה" הוא 'משנה תורה' כלומר, חלקים מספר דברים בלבד.

מסקנת ביניים: מהתורה עצמה עולה כי נביא בשם משה כתב בה חלקים ספציפיים בלבד, אשר הוגדרו במפורש.

לאחר מות משה

העקביות ממשיכה: ההבנה לאורך כל התנ"ך היא, שמשה רבנו כתב חלקים בספר דברים. החלוקה לספרים היא מאוחרת, והחלק הספציפי שיוחס למשה נקרא 'משנה תורה'. ספר יהושע מציין 'וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'[יג] ובכך מתייחס ללא ספק לספר חוקים כלשהו שהיה כביכול קיים באותו זמן (ובעוד מקומות דוגמת 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה'[יד]) אבל מהמקרא עצמו בכלל לא ברור מה היה היקפו ומה הוא כלל, למעט אותם פרקי חוקים בספר דברים שיוחסו למשה.

בנוסף, בספר יהושע מסופר כי הוא עצמו הוסיף דברים לספר התורה: 'וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה'[טו]. ה'הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' שיהושע התייחס אליהם, הם התחייבות למעין כריתת ברית, אשר בתורה כתוב שיש לעשותה בהר עיבל, ואשר בהמשך מתואר כי אכן נעשתה בהר עיבל ע"י יהושע והעם.

הדבר מחמיר אצל שמואל הנביא: לגביו מופיע במפורש מה הוא הוסיף לספר התורה המתגבש: את משפט המלך. 'וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי יְהוָה'[טז]. העדויות המקראיות מצביעות על כך שמדובר היה בנושא חדש שהוכנס על ידי שמואל: משפט המלך הוא קובץ חוקים המופיע בתורה אשר יחולו כשהעם היושב בציון ירצה במלך. כשהעם היושב בציון רצה במלך, שמואל לא שמח על ההזדמנות לקיים את משפט המלך הכתוב בתורה, אלא נעלב. לאחר מכן הוא ניסה להניא את דעתם והסביר באריכות לעם את משפט המלך, דבר מיותר לחלוטין אם כבר היה כתוב קודם לכן בתורה[יז]. בתהילים מופיע זכר לדבר: 'מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְהוָה וְהוּא יַעֲנֵם.  בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ'[יח]. בתורה באמת יש חוקים שקיבלו משה ואהרון, אבל איזה חוק נתן אלוהים לשמואל? מן הסתם, חוק המלוכה המופיע במפורש שניתן ונכתב בספר.

בהמשך, מתארים ספרי הנביאים כי אותה 'תורה' נמסרה ויוחסה לנביאים, אשר לפי התיאור ייתכן וגם הם הכניסו לתוכה דברים: 'וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים'[יט], 'וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם... כִּי בְיַד יְהוָה הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו'[כ] ובעוד מקומות.

גם ההתייחסויות הרבות ל'תורת משה' שמופיעות בשאר ספרי התנ"ך, מתייחסות באורח פלא אך ורק לעניינים ספציפיים באותם פרקים מספר דברים, עניינים אשר לעיתים עומדים בסתירה לשאר ספרי החומש[כא].

לצורך המאמר אני מתרכז רק ביחס התנ"ך עצמו למסורת כותביו מתעלם מסיפורי התנ"ך המראים כי "ספר התורה" השלם, לא רק שלא עבר במסורת, אלא שכלל לא היה מוכר (יחזקאל המתאר ומצווה דברים רבים הסותרים באופן ישיר חלקים גדולים מהתורה, הפסח שלא היה מוכר בימי יאשיהו, חג סוכות, מצוות ארבעת המינים והאיסור על עמונים ומואבים אשר לא היו מוכרים בימי עזרא, הקמת המזבחות הרבים ע"י הנביאים המלכים והעם במקומות רבים בסתירה לציווי בתורה, והגדיל לעשות אליהו הנביא אשר האשים את ישראל בכך ש'עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב'[כב], אשר לפי צווי התורה אמור היה להיתפס כדבר חיובי אך נתפס ע"י אליהו כדבר שלילי וכחטא חמור השווה לרציחת הנביאים, ועד ועוד).

מסקנת ביניים: גם בשאר ספרי התנ"ך 'ספר התורה' אשר יוחס למשה ייחס לו רק דברים ספציפים ומוגדרים, ובתנ"ך צוין בכמה מקומות על אנשים אחרים שהוסיפו דברים לספר זה.

ספר התורה או ספרות התורה?

במקרא בכמה מקרים מתוארת תופעה מעניינת: מסופר על ספרים אחרים אשר היו ידועים בזמנם, ואשר ציטוטים מהם והפניות אליהם הובאו במקרא: ספר מלחמות ה'[כג], ספר הישר[כד], ספר דברי הימים למלכי ישראל[כה] ועוד. אם בתורה עצמה מופיע הקטע הלא מובן 'עַל-כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה: אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב. וּמִשָּׁם בְּאֵרָה', מכאן שמי שכתב את השירה הזו לא היה משה, אלא הסופר של ספר השירים הזה, וכותב הקטע (משה לצורך העניין, למרות שזה לא נכתב) ציטט ממנו ונתן לו את הקרדיט המתאים. לדעת חוקרי המקרא ומפרשים רבים (כולל ראב"ע, רמב"ן ואחרים[כו]) איזכורים אלו מציינים ספרים עצמאיים, בעיקר ספרי שירה שרווחו בישראל, וקטעים מהם נשתמרו במקרא.

מסקנת ביניים: במקרא עצמו יש הערות שוליים בצורת הפניות לספרות חיצונית אשר נכנסה אליו. קשה להאמין שסופר מקומי שכתב ספר שירים קיבל השראה אלוהית, ולכן הציטוטים המצוטטים שהוכנסו לספר התורה לא היו "קדושים" ולא "נכתבו על ידי משה מפי הגבורה". מקסימום מפי ספרות השירה שרווחה באיזור.

בתורה שבעל פה

כאן זה כבר נהיה מעניין:

במסכת בבא בתרא הגמרא דנה על מי כתב איזה ספר בתנ"ך, וקובעת קצרות כי 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם'[כז].

ראשית, יש לציין כי הייתה מחלוקת האם כתיבת ספרו של משה כוללת גם את הפסוקים האחרונים בתורה בהם סופר על מות משה: האם משה כתב זאת בדמע או ש'עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע'.

שנית, וזה חשוב יותר, לדעתי הגמרא אומרת כאן דבר עמוק מאוד. מהו "ספרו של משה"? באופן טבעי, יהודי מאמין מבין שהכוונה היא לכל חמשת חומשי תורה. אבל זה לא מה שהגמרא מבינה. היא מציינת שמשה כתב את "פרשת בלעם". פרשת בלעם מופיעה בספר במדבר בפרקים כ"ב עד כ"ד.

שאלה: למה שהגמרא תטרח לציין כי משה כתב משהו שממילא מופיע בחמשת חומשי תורה? למה שתחריג את סיפורו של בלעם?

תשובה: מכיוון שמבין כל האירועים שקרו בימי חייו של משה ונכתבו בתורה, פרשת בלעם הייתה היחידה שבה הוא לא נכח כלל. כל הסיפור קרה במואב, רחוק מאוד מהמקום שבו היה משה. במילים אחרות, משה לא יכל היה לדעת מעצמו מה קרה שם, ולכן מרחיבה הגמרא כי למרות שהוא לא היה נוכח, הוא קיבל נבואה ויכל לכתוב מה התרחש שם. זה המקרה היחיד שהחריגה הגמרא ושייכה את כתיבתו למשה בנבואה.

וכאן אני תמה: בבית פוטיפר משה כן היה? במערה של נוח משה היה? במעבר יבוק בזמן המלחמה בין יעקב והמלאך? תחת העץ בגן עדן? ביום השני לבריאת העולם?

המשמעות העמוקה של הגמרא היא: משה כתב את ספרו- את כל מה שקרה בימי חייו, כולל פרשת בלעם שלא נכח בה, אבל הוא לא כתב את מה שקרה קודם לכן!!

למרבה הפלא, זו לא דעה רדיקלית: המפרשים רומזים על כך שוב ושוב, וחלקם אף כותבים זאת בפה מלא: בגמרא מובאת דעה שהתורה נתנה 'מגילה מגילה'[כח] (נערכה על ידי הוספה של חלקים עם הזמן) ועל כך אומר רש"י חד וחלק "מתחילה נכתבה מגילת בראשית והדר מגילת נח והדר מגילת אברהם" ובמקום אחר טוען שדוד המלך אמר "מימי אברהם נכתבה עלי במגילת ספר"[כט].

במקום נוסף (שמות רבה) מסופר שכשהיו ישראל במצרים, הם הכירו כבר את המגילות הללו 'מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן'[ל].

במקום נוסף מופיע מדרש שבו משה אומר לקב"ה 'כך אמר לפני הקב"ה נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו מדת הדין היתה, ומעשה דור הפלגה של סדומיים היאך נדונו ומדת הדין היתה'[לא].

ממדרשים אלה משתמע שהיו בידי העם מגילות המתארות את קורותיו. סיפורי האבות היו כבר מוכרים וכתובים ונגישים לעם.

אשר על כן, ראו גם פרשנים לקבוע חד משמעית:
"משמע שספר בראשית היה כבר כתוב כולו"[לב],
"...רואין אנו מזה שספר בראשית נכתב מקודם כנראה כל סיפור בדורו, אשר מפני זה קורא אותם המדרש מגילות, כי מגילה מגילה כתבו כל אחד בזמנו... ובשעת מתן תורה ברר הקב"ה איזה מגילות אשר אמר למשה לכתוב אותם בתורה שבכתב ואיזה מהם נשארו בתורה שבעל פה ואיזה מהם אולי נגנזו מפני אי אמיתתם והאמיתיים נשארו בתורה שבכתב"[לג],
"בימי משה רבינו היו ספרים כתובים שכתבו בהם דברי הימים אשר מעולם אבות הראשונים אשר מאדם הראשון כמו שמצינו באגדה.."[לד]

מסקנת ביניים: בתושב"ע הייתה דעה מרכזית כי משה רבנו כתב את כל חמשת חומשי התורה. לפי דעה אחרת, שגם היא הייתה מקובלת, ספר בראשית כולו לא נכתב על ידי משה ומשה שימש על תקן עורך שצירף את המגילות הקדומות לספרו. הדבר מחזק את הטענה שהמסורת היהודית הקדומה ייחסה למשה אך ורק את הדברים שנכתבו בשמו, ובעיקר חלקים מספר דברים.

הרמב"ם

הרמב"ם קבע שמשה רבינו כתב את כל חמשת חומשי התורה, מהאות הראשונה ועד האחרונה.

דבריו המדויקים היו 'האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר, משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה'. זה סותר לא רק את התנ"ך ואת המדרשים אלא גם דברים מפורשים שנכתבו בגמרא עצמה: "קללות שבמשנה תורה, פוסק. מאי טעמא? והללו (הקללות הכתובות במשנה תורה) בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן"[לה]. גם הזוהר מפרש כך: "האי דאקרי משנה תורה משה מפי עצמו אמרן"[לו].

הנחרצות של 'משה דיבר מפי הגבורה' בעייתית כשלעצמה, הן בסיפורים דוגמת ויכוחים שניהל משה עם אלוהים, שבפשטות מציגים את דעותיו של משה בתור טענות הנוגדות את דעת האל ולכן לא יכול להיות שהיו 'מפי הגבורה', והן בסיפורים בהם משה אומר דברים על דעת עצמו ומייחס אותם לאלוהים, דוגמת הקריאה לאחר חטא העגל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ'[לז] שלא נאמרה בשום מקום על ידי אלוהים (ואפילו סתרה את מהלך האירועים שבהם אלוהים סלח לבני ישראל וויתר על המחשבה להרגם 'וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ'[לח]) וחייבה פרשנים דוגמת הרמב"ן להסביר כי היא כן נאמרה רק לא נכתבה, או פרשנים דוגמת רש"י שהסבירו שהיא נאמרה אבל באופן כללי בצורה אחרת במקום אחר[לט]. על כל פנים, דעת הרמב"ם הייתה חריגה וחייבה פרשנות מחודשת של הדברים הכתובים בתורה ובגמרא. לימים היא התקבעה בתודעה כאחד מעיקרי האמונה היהודית.

לאחר ימי הרמב"ם

למרות דעתו הנחרצת של הרמב"ם, עם הזמן קמו קולות הולכים וגוברים אשר החריגו לא רק את ספר בראשית, אלא עוד ועוד פסוקים, שעליהם נטען כי הם מאוחרים לימי משה: על חלק נאמר שכתבם יהושע, ועל חלק נטען כי נכתבו בימי הנביאים, המלכים, ואפילו לאחר שיבת ציון. לא מדובר על אנשים פשוטים, אלא פרשנים ידועי שם וגדולי ישראל שסברו כך.

הראשון והמפורסם שבהם היה אבן עזרא[מ], שטען שקיימים מספר פסוקים מאוחרים, וקרא לאיחור שלהם בשם 'סוד'. הוא כתב שמי שידע את הסוד, 'יכיר האמת'.

אחריו התחיל טפטוף שהתגבר: בעל ספר 'צפנת פענח'[מא] כבר כתב 'לפי זה נראה שלא כתב משה...רק יהושע או אחד משאר הנביאים כתבוה'[מב], וכן 'יש להשיב כי זה (הדעה שמשה כתב את כל התורה) על ענין המצות ולא על הסיפורים' וכן 'זה הסוד אין ראוי להודיעו לבני אדם בעבור שלא יזלזלו בתורה...על כן אמר המשכיל ידום'.

הרמב"ן קיבל בזהירות את הדעה הזו בפירושו הארוך לפסוק "וישמע הכנעני"[מג] שם טען שיש פסוקים שנכתבו לאחר מיתתו של משה[מד], בין השאר ״השלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחר בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע... (בשופטים) נשלם הנדר הזה, אבל השלים הכתוב להזכיר העניין בכאן".

גם בין חכמי אשכנז סברו כך: 'תוספות הדר זקנים' הניח בפשטות שכיבושי יאיר בן מנשה המוזכרים בתורה נעשו בתקופת יהושע[מה].

רבי יהודה החסיד כתב 'מסיק דיהושע כתבו או אנשי כנה"ג כתבו' וכן '...ולכן כתבו בימי כנסת הגדולה בחומש שלא תתמה'[מו],

רבי שלמה ב"ר שמואל הצרפתי כבר לא מתבייש לקבוע נחרצות: "פירוש שמו של עזאזל שהוא כמו מדבר... שכן בלשון ארמי קורים למדבר עזאזל... ואל תתמה על מה שכתוב בתורה לשון ארמי, מפני שלא כתב הוא זה הפסוק. וזה הוא הסוד שאנו אומרים שלא אמר משה זה הפסוק אלא אחר כתבו. ואל תתמה על מה שאני אומר אחר כתבו, כי יש לו חברים במקרא, כלומר הרבה יש שלא אמר משה רבינו! כמו "ויעל משה" עד "לעיני כל ישראל", וכמו "הלא הוא ברבת בני עמון", שזה ודאי לא כתבו משה, מפני שבשעה שאמר משה זה הפסוק עדיין לא היה ברבת בני עמון, ומהיכן היה יודע משה, אלא ודאי אחר כתבו..."[מז]

וחותם הרב קוק "הקישור האלהי שבתורה הוא לפי כל אותן הענינים ממנה שהגיעו לנו, ואין הבדל כלל איזה סיבות שיהיו בדבר עד שהגיעו לנו הדברים בצורה הזאת, מכל מקום כיון שהדברים נארגים בתורה הם נכללים בקדושה האלהית, שבזה ישראל מצוין מכל העמים שמציאות האומה היא קשורה בקריאת שם ד' אלהי עולם שעליה נקרא"[מח].

ניתן לסכם ולומר כי רבים מהפרשנים סוברים שחלקים מהתורה הם מאוחרים, אבל הם מקבלים זאת בהבנה התורנית של 'מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר, הואיל ודברי כולם אמת והם בנבואה'[מט]

מסקנה סופית

בשום מקום בתנ"ך לא נכתב כי משה כתב את כל חמשת חומשי תורה. זה לא משתמע לא מפשט הפסוקים ואפילו לא ממדרשם.

גם התושב"ע לא קבעה זאת נחרצות, והאמונה של מאמינים בדורנו שמשה כתב את כל התורה נעוצה בעמדת הרמב"ם, שנעשתה ככל הנראה על מנת לשמור על אמונה תמימה. לרוע המזל, דווקא בגלל החריקות והמבוכות העולות מחלקים הנראים מאוחרים או אנכרוניסטים (ראה במאמר כאן) עולות ספקות, מתחילה בדיקה פחות אפולוגטית, ממשיכה חקירה ביקורתית, ומשם הדרך לאיבוד האמונה ב'תורה מן השמים' קצר ביותר. לעניות דעתי עדיף היה למאמינים לדעת מראש כי התורה נמסרה (לשיטתם) בנבואה לנביאים כאלה או אחרים, נכתבה במרוצת השנים ונערכה על ידי אנשים זהירים ומאמינים והיא הבסיס לאמונתם, ולא להאמין לסיסמא על מאות אלפי מילים שהוכתבו כולם לאיש אחד ושרדו באורח פלא עד ימינו.