|
האמונה בגלגול נשמות מצויה אצל מרבית העמים הפרימיטיבים בעולם, והיא משתלבת יפה במחשבה הפרימיטיבית על היעדר גבולות של ממש בין המתים לחיים. הנפטר אינו "מת" בצורה מוחלטת, והוא יכול לקום לתחיה מחדש בצורה שונה[א]. בדתות המזרח (בעיקר הודו וסין) רעיון גלגול הנשמות הוא חלק אינטגרטיבי מאמונתן. "הסמסרה" - גלגל הלידה והמוות היא מעיקרי הבודהיזם וההינדואיזם, וכן בעוד דתות עתיקות אחרות ואף בפילוסופיה היוונית והמצרית.
אמונה זו היתה זרה לחלוטין ליהדות בשלביה הראשונים.
בכל התנ"ך, במשנה, בגמרא, ובמדרשי חז"ל עד לאמצע ימי הביניים אין כל אזכור לגלגול נשמות. המקרא לא הכיר בגלגול נשמות. הוא כלל לא הכיר בהשארות הנפש או בחזרת הנפש לפני האדמה בשום קונסטלציה שהיא. במה הוא כן הכיר?
על פי התורה, בשעה שהמת יורד אל קברו, הוא נכנס לתחום המשותף לכל המתים- לשאול[ב], עולם צללים תת-קרקעי הדומה מאוד להאדס היווני[ג] ולעולם המתים המסופוטמי[ד]. השאול הוא מקום בו אין קיום ואין ממנו חזרה:
'כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא-יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי-בוֹר אֶל-אֲמִתֶּךָ'[ה], 'כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה-לָּךְ'[ו], ' מַה-בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל-שָׁחַת, הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ'[ז], 'נֶחְשַׁבְתִּי עִם-יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין-אֱיָל.בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ'[ח], 'לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ, וְלֹא כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה'[ט], ועוד.
על פי המקרא, עולם המתים הוא לאמונה המקראית העתיקה עולם ללא אלוהים. כל הנשמות מגיעות על פי התנ"ך אל השאול, ללא הבדל צבע, גזע, מין, או רמת צדיקות, כי בתנ"ך אין אזכור לגן-עדן או גיהנום כמקומם של הצדיקים או החוטאים. כולם מגיעים לשם, צדיקים כרשעים. בספר בראשית,מסרב יעקב לתת לבניו לקחת את בנימין למצרים בטענה 'כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה'[י], ובספר מלכים דוד מצווה את שלמה להוריד את שיבתו של שמעי בן גרא בדם שְאוֹלה[יא]. ישנו אף תיאור על ירידה לשאול בפועל. כך בספר במדבר, עונשה של עדת קורח היה 'וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ'[יב].
גם בספרים המאוחרים יותר המקרא לא מכיר באפשרות של שכר ועונש אחר המוות (למעט במקרה בודד שעליו ארחיב), אין משפט לנשמות ו'הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר-כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם'[יג]. מכיוון שאין משפט ואין גמול, אין מדורים שונים למתים, וכולם נמצאים יחד בשוויון: 'כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי עִם-מְלָכִים, וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ... שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ, יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ. קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא; וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו'[יד].
מאחר ואין על פי המקרא שכר ועונש לאחר המוות, העבריים הקדמונים האמינו בשכר ועונש בחיים עצמם. פרק כ״ח בספר דברים למשל, מפרט על השכר שהאל ייתן לאלה ששומרים את מצוותיו ואת העונש שישית על אלה שאינם, הכל בחיים האלה. בתפיסה זו יש קושי — לפעמים החיים מזמנים אסונות לצדיקים גמורים ושגשוג לחוטאים גמורים. סוגיה זו לא נעלמה מעיני הקדמונים — כל ספר איוב מוקדש לה, ומסקנתו היתה 'אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה וכו''[טו], כלומר - נסתרות דרכי השם ובני אדם לא יכולים להבין את שיקוליו.
אפשר לסכם כי כל המתים מגיעים לפי המקרא לשאול, שם רוחו תישאר לנצח - 'וְאִישׁ שָׁכַב, וְלֹא-יָקוּם, עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ; וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם'[טז].
על פי השקפת העולם המקראית, חיי האדם הם חד פעמיים וסופיים, לא ניתן לשוב אל עולם החיים, ואין כל קיום לנשמה לאחר המוות.
לקראת סוף ימי בית שני התחילה להתקבל אמונה חדשה- אמונה בהשארות הנפש, אבל האמונה בגלגול נשמות עדיין לא מצאה כל אחיזה ולא היה לה זכר. הנפש אמנם נשארת "על הנייר", אך אין לה תקומה מחודשת בגוף בעולם: היקיצה מן המוות מתוארת בכל המקרא (למעט בפסוק בודד בספר דניאל) כבלתי אפשרית: 'מֵתִים, בַּל-יִחְיוּ, רְפָאִים, בַּל-יָקֻמוּ'[יז], 'כָּלָה עָנָן, וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל, לֹא יַעֲלֶה'[יח], ' וְאִישׁ שָׁכַב, וְלֹא-יָקוּם עַד-בִּלְתִּי שָׁמַיִם, לֹא יָקִיצוּ וְלֹא-יֵעֹרוּ, מִשְּׁנָתָם'[יט]. מת הוא מת הוא מת.
אמנם יש התייחסות לאלוהים כמחיה מתים, לדוגמא 'אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה'[כ], 'יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל'[כא], 'לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב'[כב], אבל במקומות אלה מתכוונים להצלה של אלה החשובים כמתים - לא מתים בפועל, וההתייחסויות הן אלגוריות בצורה פיוטית וכדרך שירה, אם קוראים פסוקים אלה בהקשר הכולל של הפרק. לאחר הקץ לא תיתכן תחיה, גם לא על פי כתובים אלה[כג].
בשני מקרים מתוארת תחיה של מת: אלישע מחיה את בנה של השונמית[כד] ואיש מת שהושלך בחיפזון לקברו של אלישע וקם על רגליו[כה]. מדובר בסיפורי ניסים הבאים להאדיר את הנביא, וברור כי אין הכוונה שטבע האדם לקום לתחיה, או שתחיית המתים היא תשובתם למוות. מחברי הסיפורים מניחים, כי גם אלה שקמו לתחיה ימותו ככל האדם.
המקום היחיד בו אמונה כללית בתחית מתים קיימת, הוא בספר מאוחר פסידו-אפיגרפי אפוקליפטי, הלוא הוא דניאל: 'וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם'[כו]. לפי פסוק זה, המתים ממתינים למשפטם או לגורלם. הם לא מתים, הם "ישנים". מדובר בחידוש עצום, שכן הדבר סותר את עקרון ה'שאול' המקראי שהיה ידוע ומקובל בכל המקרא, והוכחה לכך בדברי הרמב"ם, כשביקש להוכיח כי תחיית המתים היא יסוד אמוני מן התורה ואחד מעקרונות היהדות, והודה כי אין לו כל סימוכין אחרים במקרא לבד אותו פסוק בודד בספר דניאל[כז].
למה ב-23 מתוך 24 ספרי המקרא לא מוזכר עניין זה? למה האמונה בתחית מתים "חיכתה" עד לספר דניאל?
בתחילת ואמצע ימי בית שני, הזרם המרכזי של היהדות, היה עדת הצדוקים שהיתה מרוכזת סביב המקדש בירושלים, אשר דחה לחלוטין את האמונה בחיים שלאחר המוות, מפני שזו אינה מוזכרת בתורה. יוספוס פלביוס כתב עליהם 'הם כופרים גם בנצח (הַשְׁאָרַת) הנשמה וגם בעונש ובשכר העתידים בשאול'[כח].
במשך הזמן קמו בקרב היהודים קבוצות אחרות וזרמים חדשים, ביניהם הפרושים. פרושים אלו האמינו בהשארות הנפש לאחר המוות.
ספר דניאל הוא ספר מאוחר מאוד, אשר נכתב לאחר מרד החשמונאים (בשנת 164 לפנה"ס, כמאתיים שנה בלבד לפני חורבן בית המקדש השני).[כט] במקביל באותו הזמן דיעות הפרושים החלו להתפשט בעם.
בסוף תקופת בית שני, האמונה בחיים שלאחר המוות או היעדרה פילגו את היהודים. בברית החדשה מתוארת המחלוקת במילים אלו "כי הפרושים האמינו בתחיית המתים ובקיומם של מלאכים ורוחות, ואילו הצדוקים כפרו בכל אלה"[ל]. לאחר חורבן המקדש, ב–70 לספירה, איבדו הצדוקים את בסיס כוחם ונעלמו, כמו גם שיטתם על החידלון שלאחר המוות. האמונה בהשארות הנפש ובגן עדן ובגיהנום היתה לאמונה השלטת. ועדיין, לא נמצאה שום התייחסות לגלגולי נשמות.
גם בתורה שבעל פה לא נמצאה שום התייחסות לגלגולי נשמות. המשנה התעלמה לחלוטין מהאופציה של נשמות שחוזרות בגופים חדשים לעולם, וכן הגמרא, וכן מפרשיה. ענין הגלגולים היה ידוע לחז"ל מאחר והאמונה בגלגול נשמות הופיעה בקרב כיתות גנוסטיות ואמונה זו היתה רווחת בקרב העמים שבאו במגע עם היהודים. העובדה שחרף זאת אין לה זכר אצל חז"ל, אומרת דרשני.
במקומות רבים בהם צוטטה בגמרא דיעה שיצרה מבוכה ויכולה היתה להיות מיושבת בצורה פשוטה על ידי פתרון של גלגול נשמות- אבל אף אחד לא העלה פתרון זה. לא בגמרא, וגם לא במפרשיה הרבים. לדוגמא, כותבת הגמרא על אנשים שחיו בזמנים שונים שיש ביניהם זהות, דוגמא 'אבצן זה בועז'[לא] ועל חיבור זה בין שני אנשים שונים החיים במרחק של זמן תמה רש"י: 'היאך יכול להיות... בכניסתו לארץ נולד ומיציאת מצרים עד יפתח היו שלש מאות שנה... ועל זה אני תמיה' כלומר אם אבצן הוא בעז הרי שבעז ילד בגיל 300 שנה וזה לא יתכן![לב] רש"י לא העלה על דעתו את האפשרות של גלגול נשמות, מכאן שתורת הגלגולים לא התגלגלה לבית מדרשו. גם בין התוספות והמפרשים המאוחרים יותר לא נמצא אף אחד שאמר בפשטות שמדובר בגלגול.
לאחר חתימת התלמוד, בתקופת הגאונים ובתחילת ימי הביניים, החלה לחלחל הפילוסופיה היוונית אל תוך היהדות בתיווך הוגים מוסלמים, ואלה הובילו לתפיסות מופשטות יותר של העולם הבא.
במקביל, החלה להתפשט גם פילוסופיה המושפעת מהגותו של אריסטו. פילוסופיה זו הובילה את הרמב"ם[לג] לאמונה שכאשר מתים חובר השכל האנושי לשכל האלוהי והוא שיא ההנאות כולן. תפיסה זו אינה מתיישבת עם האמונה בתחיית המתים, ואכן, הרמב"ם מיעט להזכיר את תחיית המתים בכתביו ואמונה זו אינה מוזכרת כלל בספרו החשוב ביותר, "מורה נבוכים". עניין זה עורר מהומה ובתגובה כתב הרמב"ם את ״מאמר תחיית המתים״, שבו הבהיר שהוא מאמין בתחיית מתים זמנית, ושהקמים לתחייה יזדקנו וימותו וכך ישובו לחסות בצל השכל האלוהי[לד].
במקביל, לקראת אמצע ימי הביניים, החל טפטוף זר להשתרבב לאמונה היהודית, ובו מידע גולמי וראשוני על "העתק", כלומר גלגול נשמות של מתים לגופים חדשים. אמונה זו היתה זרה וכל מי שנדרש לעניין - התנגד בתוקף לאמונה זו, שנתפסה כמיסטיקה זרה ואלילית.
היהודי הראשון שידוע בכך שהאמין בגלגול נשמות היה ענן בן דוד, בן המאה השמינית לספירה. אך בן דוד היה רחוק מאוד מהזרם המרכזי של היהדות — הוא היה מייסד הכת הקראית[לה].
ראש המתנגדים היה רבנו סעדיה גאון (הרס"ג[לו]), שהיה מגאוני בבל וראש ישיבת סורא. הוא שלל בתקיפות את האמונות הזרות הללו. בספרו "אמונות ודעות" הוא הקדיש חלק שלם לשלילת האמונה בגלגול נשמות, ואף כינה את המאמינים בהם "סכלים"[לז]. בחלק זה הוא כתב במפורש על הבנות שונות על רעיון הגלגול - מאדם לאדם, מאדם לבעל חיים והפוך, דחה את כולן, וניתח מה לדעתו הביא לאמונה זו: "אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים אומרים בהשנות, וקוראים אותו ההעתקה, וענינו אצלם שרוח ראובן תשוב אל שמעון, ואחר כן בלוי, ואחד כן ביהודה... ודברים רבים מזה השגעון והערבוב... וזה ירחמך האלהים מורה על רוב סכלותם, כי הם חושבים שגוף האדם מהפך הנפש מעצמותה"[לח] וכן כינויי גנאי שונים למאמינים בגלגולים.
בתחילה דחתה היהדות את האמונה בגלגול נשמות בשאט נפש. כל גדולי ישראל בתקופה זו אשר התייחסו לתופעה, התבטאו נגדה בחריפות רבה. סעדיה גאון, כאמור, תקף את האוחזים באמונה זו וקבע שאין לה כל קשר ליהדות. הרמב״ם כלל לא הזכיר את גלגול הנשמות בכתביו, שהרי אמונה זו סתרה באופן ישיר את הפילוסופיה האריסטוטלית והמסקנות שאליהן הגיע בכתביו לגבי השארות הנפש.
בנו, אברהם בן הרמב"ם[לט], התבטא בחריפות נגד אמונה זו: 'הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא... עד שקצת מן האומות הקדמונים... הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר... וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה השם שמם מעולמו'[מ].
הראב"ד[מא], יצא בחריפות גם הוא נגד אמונת הגלגול: '...וזה הדבר לא ישער בו אחד מעצמו לעולם...הנה לא יאמר ההעתק, רצוני שהייתה נפשו באיש אחר, אבל יאמר יחזור הוא הוא בעינו, והיה נמצא מוחש אחר העדרו מן החוש, וזה הדבר לא היה לעולם, ולא יעבור שיהיה..'[מב].
בנו של הרא"ש[מג] שאל את אביו לעמדתו בנושא והציג בפניו ראיות שיתמכו באמונת הגלגול, אותן דחה הרא"ש באריכות מכל וכל, וחתם את דבריו במילים שאך ורק "אם קבלה הוא, נקבל, כי אין טעם מספיק"[מד].
רבי אברהם ב"ר חייא הנשיא[מה], כתב בספרו 'ספר העבור': "דברי המעתיקים אשר אמרו שהנפשות בו נעתקות מגוף לגוף בכל מיני החיים עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, כי דברי אלה הן הבאי והבל גדול"[מו] ועל ספר זה כתב הרמב"ם דברי שבח רבים.
הספר היהודי הראשון שבו נמצאת במפורש האמונה בגלגול נשמות הוא "ספר הבהיר"[מז], אשר נחשב לספר הראשון של תורת הקבלה. מקורו אנונימי ומיוחס למקובלי פרובנס בראשית המאה ה-13, כנראה אין זה מקרה, מאחר ופרובנס היתה באותם ימים מרכז של כת המינות (פלג לא־אורתודוקסי) הנוצרית הקתרית. בספר זה נזרעו זרעי הקבלה הראשונים, שהתפרצו במלוא עוז עם פרסום ספר הזוהר ותורת האר"י שבאה בעקבותיו.
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד. מבלי להכנס לייחוסו, למועד חיבורו או לאמינותו, לצורך העניין די בכך שנקודת המוצא המוסכמת נוגעת למועד פרסומו – שלהי המאה ה-13[מח]. הרעיונות החדשים שמופיעים בו, שהיוו את היסוד ל"תורת הסוד" הקבלית[מט], נמצאו מקבילים מאוד לאמונות שרווחו במזרח הרחוק או על ידי פילוסופים קדמונים: זרמים תיאולוגים מיסטים ואסכולות אפלטוניות, פרסיות, גנוסטיות, זורואסטריות ובודהיסטיות, ו'תורת הסוד' ערכה היכרות מסודרת ומפורטת של כל נושא גלגול הנשמות למאמינים היהודים. בספרות הקבלה ובמיוחד בכתבי האר"י, ישנו הסבר מפורט על תפקיד הגלגול ועל פירוט הנשמות שהתגלגלו. לשיטה זו רוב האנשים שנולדים בעולם הנם גלגולים של נשמות "ותיקות" ומיעוטן הן נשמות חדשות. כך, סוף סוף, נמצא המענה התיאולוגי לבעיות של שכר ועונש, ובפרט הסבר לאסונות המתרחשים לתינוקות שאינם בני עונשין, ואסונות המתרחשים לצדיקים. הרמב"ן, פתר באמצעות הגלגול את הקושיה הדתית הגדולה "צדיק ורע לו":ייסורי הצדיקים נובעים מעוונותיהם בחייהם הקודמים[נ].
על פי הזוהר, לכל אדם שלוש נשמות. כשאדם מת, אחת מהן, הנפש, נשארת בסמוך לגופת המת כמה ימים, עד שהיא מתגלגלת לגוף חדש. בניגוד לספר הבהיר אשר הכיל את הגלגול על כל הברואים, ביקש ספר הזוהר לצמצם את תחום חלותו של הגלגול: לא כל הנשמות מתגלגלות ולא כל המעשים מחייבים לידה בגוף חדש.
לאחר פרסום הזוהר, החלה הקבלה להתפשט עולם היהודי וזכתה לשכלולים רבים ולפרשנויות מרובות של גלגול נשמות, העולם הבא והאופן שבו הם משתלבים. החשובה שבשיטות אלו היא זו של רבי יצחק לוריא (האריז"ל).
אבל הגותו של האר"י לא היתה סוף פסוק. בקרב מקובלי ספרד התפתחו עוד ועוד מגמות. בהתחלה היו שביקשו לצמצם את גבולות הנענשים בגלגול רק לחייבי כרת[נא], במרוצת השנים נוספו חטאים רבים לרשימה, עד שנוצרה רשימה ארוכה ומפורטת של חטאים שבגינם עלולה הנשמה להתגלגל[נב], והיו שהרחיבו את תחום חלותו של הגלגול גם לבינוניים, ואפילו לצדיקים גמורים[נג]. היו שאמרו שהגלגול מגיע לאחר קבלת העונש בגיהנום[נד], אחרים אמרו שקודם גלגול ואז גיהנום[נה], היו שאמרו כי עניין הגיהינום מכוון דווקא על גלגול בבהמות[נו]. היו שאמרו שגלגול קיים רק בבני אדם[נז]. היו מקובלים שצידדו בגלגול לא רק בחיות אלא גם בגויים או גם בדומם[נח], והיו ששללו זאת בתוקף[נט]. היו שחילקו בין בעלי חיים שונים ושללו גלגול בחיות מסוימות כמו למשל דגים וחיות טרף[ס], ובמיוחד רבו השוללים את הגלגול בעופות[סא]. בקיצור- היה הכל מהכל.
המקובל ר' חיים ויטאל[סב] אמר על עצמו שהוא גילגולו של המלך חזקיהו, ועל האר"י- שהיה גלגולו של משיח בן יוסף. כמאתיים שנה אחר כך אמר על עצמו ר' שלום שרעבי שהוא גלגולו של האר"י[סג], וכן הלאה. באורח פלא, כל מי שזיהה בעצמו או באחרים גלגול, הזהות היתה גלגול של דמות מפורסמת[סד]. אגב, לימים הבעש"ט יאמר על עצמו שנשמתו היא גלגול של רס"ג (שכאמור שלל בתוקף את האמונה בגלגול נשמות), ונראה שזו היתה מעין "בדיחה יהודית"[סה].
הופעתה ופיתוחה של אמונת הגלגול אצל המקובלים, גרמה לפילוסופים להשיב מלחמה שערה כנגד אמונה זרה זו, מסיבות רבות:
רבי ידעיה הפניני ('הבדרשי')[סו] שלח אל הרשב"א איגרת ובה ציין כי האמונה בגלגול נשמות עלולה להביא להתרשלות בעבודת ה', שכן גורל האדם נקבע כבר בהוויות הקודמות שלו ומה עוד שאמונה זו עומדת בסתירה לאמונה בתחיית המתים. הוא התנסח במילים חריפות מאוד כלפי המאמינים בגלגול, בין השאר "חטא ישראל וגם כחשו בה' ובתורתו וגם גנבו מספרי מינים... מהרסי התורה לא שערום אבותיהם וגם שמו בכליהם, על זה היה דוה לבנו"[סז].
רבי חסדאי קרשקש[סח] כתב כי אמונת הגלגול נוגדת את ההיגיון הפילוסופי שכן לא יתכן שלנפש אחת יהיו שני גופים שונים המתאימים לה בתכלית ההתאמה, ומסכם "נראה שההעתק דבר בטל במי שקנה קצת המושכלות בפועל...והוא ההיפך ממה שנראה בחוש"[סט].
רבי יוסף אלבו[ע] טען כי הנפש מקבלת את יכולת הבחירה בזמן שהיא נקשרת לגוף, ולכן לא תבחר יותר לשוב לגוף חומרי, או במילותיו: "... אין זה נכון! שאם גזרה החכמה העליונה להשכין העצם הרוחני, אין בטבעו להיות בעל בחירה בגוף האנושי כדי לשומו בעל בחירה"[עא].
רבי שמואל אבן צרצה אמר דברים חריפים עוד יותר: 'מי שמאמינו נוטה לאמונת אומה אחת שקורין פגאנוש שאין להם שום דת... ואומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם טוב תיכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה שתצא הנפש מגופו, ואם אדם רע הוא תכנס בגוף הכלב וכו'...'[עב].
לאחר התפשטותה של תורת האר"י, וביתר שאת עם התעוררות תנועת החסידות במאה ה-18, אשר מקימיה אימצו את האמונה בגלגול, היא החלה להיקבע בתודעה של המחשבה היהודית כעובדה קיימת, ולפילוסופים כמעט ולא נותרו כלים להילחם באמונה זו. הפילוסוף היחיד אשר קיבל את אמונת הגלגול, היה האברבנאל, אשר כתב על אמונת הגלגול בפירושו למצוות ייבום הכתובה בתורה[עו]. אחרים המשיכו לנהל מלחמת מאסף:
רבי יהודה אריה ממודנה[עח] חתם את פולמוסו הנמרץ כנגד השקפת גלגול הנשמות ביהדות במילים "אם סוקרטס ופיתגורס ודומיהם האמינו בגלגול, ורוב הקדושים וחכמי ישראל והרמב"ם והגאון רבינו סעדיה גאון והרשב"א... הכחישוהו, יהי רצון שיהיה חלקי עם המכחישים, ולא עם המאמינים"[עט].
הרש"ר הירש[פ] בפירושו לתורה התנגד לאמונה בגלגול וראה בה אמונה מצרית העומדת בניגוד לאמונה היהודית, או במילותיו "מה רב הניגוד המתגלה כאן! ... המצרי מאמין בגלגולי נשמות, והוא מבקש להגן על הגוף מפני כל אפשרות של שינוי. אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, והוא מוסר את הגוף לשינויים חומריים"[פא].
לסיכום:
האמונה בגלגול נשמות לא היתה ידועה כלל בעבר. עצם המצאותה בימינו מעלה תמיהה לגבי שאלות רבות בתנ"ך:
היאך מסתדרת האמונה בגלגול עם אמונתנו בדבר שכר וגמול, ועם דברי הנביאים על כך? מדוע כשאיוב מקונן על מר גורלו[פב], אין איש שעונה לו כי הוא נענש על חטאי גלגול קודם או יפוצה בגלגולו בעתיד? כאשר שואל הנביא ירמיה "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה"[פג], האם הוא לא הבין שהם ישלמו על זה בגלגול הבא? ולמה התעקש לראות במהלך חייו של אדם מלידה עד מוות את הצדק של ה'? ומדוע התשובה שקיבל הנביא מה' אינה על דרך הגלגולים?מדוע לא זו התשובה שקיבל דוד המלך[פד]? איך ניתן לספק את שלמה בכך שלא בחייו תפוצל הממלכה, אם נשמתו תתגלגל בגוף אחר שיחווה זאת?[פה] ואיך ניתן לספק את יאשיהו שלא בחייו יבוא החורבן אם נשמתו תתגלגל בגוף אחר שיחווה אותו[פו]?
בגמרא, חז"ל לא נמנעו מהתיחסות לשדים ורוחות ולרוחות נפטרים המשוחחות ביניהן, אך במקומות רבים ש"הרימו להנחתה" לתשובה על גלגולים, התלמוד מילא פיו מים: על מוות שהגיע מיד לאחר שאדם קיים מצווה שאמורה להביא לאריכות ימים, הביאה הגמרא תרוצים שונים, כגון "למען יאריכון ימיך" – לעולם שכולו ארוך[פז], ולא מצינו שם ולו תירוץ אחד האומר כי בגלגול הבא תפוצה הנשמה, או כי נענשה על מעשיה בגלגול קודם. לא שם, ולא לדוגמא אצל ראשו הכרות של רבי חוצפית המתורגמן, שעליו תמה אלישע בן אבויה איך פה זה שהפיק מרגליות מלחך עתה עפר[פח] – לא מצינו תשובה על גלגול נשמות (מסוג התשובות שבדור שלנו נאמרות בלי הבחנה על כל מוות).
גם בדורות שאחרי חתימת התלמוד לא היתה התייחסות כלשהי לגלגול, ומשהחלו ההתייחסויות- גברו מנגד הקולות המתנגדים, מטעמים רבים והגיוניים. אם היה עניין הגלגולים סוד, מדוע נחשף? ואם לא, היכן הוסתר?
מה שבטוח, זה שבניגוד לדעה הרווחת בעידן הניו-אייג'י בו אנו חיים, גלגול נשמות הוא לא אחד היסודות ביהדות. מדובר בגלגול של רעיון שקם בשלב מאוחר, הלך והתפתח, עד שהגיע בזמננו למענה האולטימטיבי של שכר ועונש, ולפתרון קל לבעית הגמול המקראיות ולחשבונות של מקום על מנת לפתור בעיות של צדק שאינו נגלה לעין.
|
ישעיה לח:יח
תהילים פרק ו פסוק ו
תהילים פרק ל פסוק י
תהילים פרק פ"ח פסוקים ה,ו
תהילים פרק קט"ו פסוק יז
בראשית פרק מ"ב פסוק ל"ח
מלכים א, פרק ב פסוק ט'
במדבר פרק ט"ז פסוק לג
קהלת פרק ט פסוק ה'
איוב פרק ג פסוקים יג עד יט'
איוב פרק לח פסוק ד
איוב פרק י"ד פסוק י"ב
ישעיהו פרק כו פסוק י"ד
איוב פרק ז פסוק ט
איוב פרק י"ד פסוק יב
דברים ל"ב ל"ט
שמואל א פרק ב פסוק ו
תהילים פרק ל"ג פסוק י"ט
בספר 'אדיפוס ואבשלום' מאת משה גרנות בהוצאת ידיעות אחרונות 2004, עמוד 121
מלכים ב' פרק ד פסוקים כט-לז
מלכים ב פרק י"ג פסוקים כ-כב
דניאל פרק יב פסוק ב
ראה כאן ציטוט של יוספוס פלביוס במאמר 'על אורחות חייהם ועיקרי אמונתם של האיסיים' באתר ההסטוריה 'תולדוט'
ספר מעשה השליחים, כ"ג, ח'
מסכת בבא בתרא דף צא ע"א
דברי הימים א' , ב פסוק י"א
בספר " המספיק לעובדי ה'" מצוטט אצל שמואל אבן צרצה, מקור חיים, דף קכג ע"ג
בספר "אמונה רמה" (א', ז')
רמב"ן, הקדמה לספר איוב
בספר "קצת מחכמי הקבלה האחרונים", (ריקנטי פר' קדושים סה ע"ב)
למשל רבינו בחיי בדברים, לג ו
בספר רעיא מהימנא (ח"ג, רטז ע"ב)
'מה שסברו מקצת הקדמונים, שיש העתק מאדם לבהמה... אין ראוי לשום בעל שכל להעלות על לב' רבי שם טוב בן שם טוב (ספר האמונות שער ז פ"ח)
ר' דוד בן אברהם הלבן, וכן ספר התמונה, ספר מסורת הברית, ספר הפליאה ועוד
ספר האמונות, אגרת חמודות, מנחת יהודה ועוד
ר' יוסף הבא משושן הבירה
הרב ישראל דנדרוביץ, זכרונותיהם של צדיקי הדורות מגלגולים קודמים, בתוך קובץ עץ חיים (באבוב), גיליון טו, אב תשע"א, עמודים: שלב - שמד
בספרו 'מקור חיים' (עמ' קכ"ג)
ראה בספר 'משיחיות, אסכטולוגיה ואוטופיה בזרם הפילוסופי-מיסטי של הקבלה במאה הי"ג' משיחיות ואסכטולוגיה (בעריכת צ' ברס), ירושלים תשמ"ד, עמ' 237-221.
"קול הנבואה" עמוד קלג, רלה
בפירושו לספר דברים פרק כ"ה, פסוק ה'
בספרו "בן דוד" נגד האמונה בגלגול נשמות
רש"ר הירש בפירושו לתורה (בראשית, נ, ב)
איוב פרק ג פסוק א
ירמיהו פרק יב פסוק א
שמואל ב פרק יב פסוק יג
מלכים א פרק יא פסוק לה
מלכים ב פרק כב פסוק כ
חולין קמב א, קידושין לט ב
מסכת קידושין, דף ל"ט, עמוד ב'
התגובות האחרונות