|
את כל מאמצי הארכיאולוגיה בנסיונותיה להתחקות אחרי אמיתות האירועים המסופרים בתנ"ך (יותר נכון- בספרי בראשית עד שמואל) אפשר לסכם בשלוש מילים: היעדר ראיות מתמשך, או, אם להיות בוטים, "לא היו דברים מעולם: מעשי האבות הם אגדות עם, לא ירדנו למצרים ולא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה".[א]
רוב המקומות עליהם מספרת התורה זוהו בודאות- אם על ידי שימור שמם, אם על ידי שימור רצף התישבות במקום, אם על ידי זיהוי טופוגרפי שמתאים לסיפור המקראי ואם על ידי מציאת ממצאים ארכיאולוגים מתאימים, אבל ברובם המוחלט התגלו אי התאמות קיצוניות וסתירות קשות בין הממצאים לבין המסופר עליהם בספרי הקודש[ב]. הפרדוקס הוא, שמטרת הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית הייתה דווקא להוכיח את אמיתות התנ"ך. באה לברך ויצאה מקללת:
עד לשנות שבעים, ה"ארכיאולוגיה המקראית" הייתה עסוקה בדבר אחד בלבד - לגלות את שרידי התנ"ך ולהוכיח את אמיתות ספרי הקודש. בהתחלה היו אלה נוצרים דתיים שרצו לאשר את הברית החדשה (ועל הדרך- גם את הישנה, שעליה החדשה נסמכת). עם הזמן הצטרפו אליהם גם יהודים; רובם ציונים בצורה כזו או אחרת, אשר רצו לגלות את ההיסטוריה העתיקה של עמם ובעיקר למצוא קשר בין הממצאים הארכאולוגים במקומות מרכזיים בארץ לכתוב במקרא, תוך רצון עז להוכיח את אמיתות התנ"ך כמקור היסטורי אמין[ג]. לא כל החוקרים בתקופה זו הסכימו זה עם זה. ידוע, למשל, הוויכוח המפורסם בין יגאל ידין ליוחנן אהרוני בעניין טיב ההתנחלות הישראלית - כיבוש אלים או חדירה שקטה, אבל הארכיאולוגיה בתקופה זו הייתה תלויה לחלוטין בתנ"ך, לטוב או לרע. חפירות רבות התנהלו "בצמוד לטקסט".
ואכן, ממצאים רבים מאוד נמצאו. אט אט החלו להיווצר בקיעים בתמונה. באופן פרדוקסלי נוצר מצב שבו התגליות הרבות החלו לערער את האמינות ההיסטורית של התיאור המקראי, במקום לחזק אותה, עד שהסתירות הגדישו את הסאה ולא ניתן היה להתעלם יותר מהשוני הקיצוני בין האירועים הכתובים לבין הממצאים הארכיאולוגים. האסכולה ה"מקסימליסטית" שרואה במסופר בתנ"ך אמת עובדתית מוחלטת נזנחה על ידי רוב מוחלט של החוקרים, וקמו אסכולות חדשות אשר מצאו במסקנות הארכיאולוגיות אישוש נוסף לתזה השולטת בביקורת המקרא – תפיסת התנ"ך כספר אידיאולוגי שאינו מחויב לאמת ההיסטורית, ואשר יש לייחס לסיפורים הכתובים בו רמות אמינות משתנות. ארכיאולוגים וחוקרים מאמינים ניסו לעצור את שטף הסתירות על ידי תירוצים מקומיים (הארכיאולוגים טעו בזיהוי האתרים \ הארכיאולוגים צדקו בזיהוי אבל הממצאים אבדו \ הארכיאולוגים צדקו והממצאים נמצאו אבל התיארוך לא אמין וכו') אך בשלב מסוים לא יכלו להמשיך עם ה"פינג-פונג" הזה של 'סתירה בין הממצאים לתנ"ך – פתרון מקומי' שחזר על עצמו עשרות ומאות פעמים, והם הגיעו למסקנה כי הלחץ המצטבר של סתירות בין הממצא הארכיאולוגי והמסופר בתנ"ך מביאות לכך שגישה של תירוצים מקומיים כבר לא רלוונטית ויש לשנותה באופן מערכתי.
באופן לא תמוה, אלה היוצאים נגד ממצאי הארכיאולוגים והמנסים לישב את הסתירות הם לא חוקרים מקצועיים: את עיקר התירוצים נותנים מאמינים, העוסקים במקצועות אחרים, והפתרונות הנקודתיים שלהם "דופקים" פתרונות של סתירות אחרות- אם בהזזת תאריכים לא קונסיסטנטית, אם בעדויות חסרות או כפולות, ואם באי היתכנות אירועים שמאמינים אחרים מסתמכים עליהם. מאמינים רבים סומכים על "הוכחותיהם" ומתעלמים מכך ש"הוכחות" אלה מפוקפקות ביותר, ושאנשים אלה נחשבים פסאודו-מדענים. דוגמאות ל'מוכיחי התנ"ך' המפורסמים: הרופא עמנואל ויליקובסקי[ד], במאי הסרטים שמחה יעקובוביץ'[ה], האח המרדים רון וויאט[ו], ואחרים.
חלק מהסתירות שנמצאו:
ספר בראשית:
* לא נמצאו ראיות למבול כלל עולמי.
* לא היה בהיסטוריה 'חור שחור' בן מאות שנים בעטיו של מבול שהשמיד את הציויליזציה ומחה את 'כּל הַיְקוּם'[ח],
תקופת האבות
החוקרים התקשו להסכים ביניהם מהי התקופה הארכיאולוגית ההולמת את תקופת האבות (המאה ה 18 לפנה"ס או המאה ה 21 לפנה"ס), ונמצא שאין תקופה ארכאולוגית שניתן לומר בבירור כי היא משקפת את תקופת האבות, כפי שהם מסופרים בספר בראשית.[יא]
למרות שאיזור סדום, עמורה, וצוער זוהו בודאות, לא נמצאו ממצאים לחורבן ניסי של 'גָּפְרִית וָאֵשׁ'[יב] שגרם להרס המתואר במקרא.
הסיפורים בבראשית מספרים על שיירות גמלים ישמעאליות[יג] ומדיניות[יד] עמוסות סחורה שירדו למצרים מאות שנים לפני פתיחת הסחר העולמי שהחל עם ביות הגמלים[טו], ועל התנגשויות עם פלישתים[טז] מאות רבות של שנים לפני שהפלישתים ושאר גויי הים הגיעו לאיזור[יז].
הארמים עליהם מסופר בסיפורי האבות באו לעולם מאות שנים מאוחר יותר[יח], הכשדים שעל שמם נקראה העיר "אוּר כַּשְׂדִּים" שממנה בא אברהם אבינו[יט] עלו על במת ההיסטוריה כשמונה מאות שנה לאחר שאברהם אבינו נפטר[כ].
ברית המילה שמוזכרת כברית יחידאית בין אלוהי ישראל ועמו הנבחר[כג], הייתה מנהג רווח ביותר במצרים מאות שנים קודם לכן[כד].
יוסף, על פי המסופר בתורה, בהיותו משנה למלך מצרים, הנהיג רפורמות שונות, ביניהן מכירת מזון לארצות אחרות בזמן הרעב[כה],קניית כל האדמות והעברתן לרשות פרעה[כו], הטלת מסים שנתיים על היבול[כז], ועוד. עם זאת, אין בנמצא כל איזכור של רפורמות כאלה במקור מצרי כלשהו. תולדות מצרים באמצע האלף ה-2 לפנה"סמתועדים היטב ברמת דיוק גבוהה ביותר, אך לא נמצא תיעוד כלשהו לסיפור התנכ"י.
חלק מזערי מהבעיות תורצו על ידי מאמינים, דוגמת הרב אמנון בזק בספרו "עד היום הזה" וד"ר יצחק מייטליס בספרו "לחפור את התנ"ך", בה הם מקדימים את ביות הגמל לתקופתם של האבות (לא מסביר את שיירות הגמלים היורדות למצרים שמעידות על סחר עולמי- דבר שנשלל מכל וכל לפני המאה ה-13 לפנה"ס[כח]) וכן שהפלישתים עליהם מסופר בימי האבות הם עם אחר אשר נקרא בשם פלישתים, ולא הפלישתים הידועים בארכאולוגיה ובשאר התנ"ך (הגמרא עצמה לא מסכימה איתם[כט]). היו חוקרים שזיהו רעידת אדמה באיזור סדום כמאתיים שנה לפני תקופת האבות (אולי היא היוותה את הגרעין הקדום של סיפור הפיכת סדום) אבל הממצאים שונים באופן דרסטי מהמתואר בתורה[ל].
יש מבין החוקרים אשר ניסו לקשור בין יוסף התנכ"י לבין דמות מצרית קדומה בשם אמחותפ[לא], אבל אמחותפ זה חי כאלף שנה לפני תקופת האבות המשוערת ואם נזיז את התיארוך לאחור באלף שנה, ייפגעו ממצאים אחרים שהמאמינים נשענים עליהם (לדוגמא: ביות הגמלים והפיכת סדום), מה גם שתיארוך זה סותר באופן מוחלט את המסורת.
ימי ישראל במצרים ויציאת מצרים
* התעודות המצריות הרבות הידועות לנו כלל אינן מזכירות את שהיית בני ישראל במצרים.
* בתעודות רבות נזכר אמנם הנוהג של רועים-נוודים להיכנס לתחום מצרים בעתות בצורת ורעב, אולם לא היה זה אירוע יחיד: אירועים כאלה התרחשו לעתים מזומנות במשך אלפי שנים ולא היו תופעה יוצאת דופן.
* אין אף מקור היסטורי מזכיר אוכלוסיית עבדים ישראלית גדולה במצרים, או קבוצה אתנית כלשהי ששועבדה כקבוצה אתנית.
* ממצאים רבים הוכיחו שאת הפירמידות המצריות המתוארכות לתקופה שבה בני ישראל אמורים היו להיות במצרים לא בנו עבדים מושפלים, כי אם עובדי קבלן שעבדו מספר חודשים מועט, וקיבלו יחס טוב, אוכל טוב, שכר הוגן, וקבורה מכובדת ביותר[לב].
גם עשרת המכות זוכות להתעלמות מפליאה. מאורעות הרבה פחות משמעותיים מתוארים בפרוטרוט במקורות ההיסטוריים, ואולם האסונות הגדולים מסוגן של עשרת המכות, אינם זוכים אפילו לתזכורת אחת, לא רק במקורות מצריים, אלא גם במקורות של העמים השכנים העוינים את מצרים, שדאגו לתעד את מפלותיה.
לא נמצא תיעוד כלשהו, לא במפורש ולא ברמז, על יציאה המונית של מיליוני עבדים (לפי התורה 'שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף'[לג] כלומר בערך 2.5 מיליון איש לפחות, לא כולל 'עֵרֶב רַב' שעלה איתם[לד] אשר לפי המכילתא היה כפול ממספר יוצאי מצרים[לה] מה שמעמיד את יוצאי מצרים על מעל 7 מיליון איש).
לפי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי כל אוכלוסייתה של מצרים לקראת סוף האלף ה-2 לפנה"ס הייתה 2-3 מיליון איש בלבד[לו](לפי הדעה ה'מפרגנת' ביותר היו במצרים מעט יותר מ-4 מליון איש[לז]), מה שאומר שמצרים נשארה באוברדרפט של מינוס כמה מיליוני אנשים...
אין כל איזכור במקורות המצרים או במקורות המזרח-הקרוב להשמדת הצבא המצרי במימי הים האדום – למרות שהתורה מספרת כי מאורע זה עשה רושם רב על עמי הסביבה ('שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן: חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּאַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן'[לח]).
אם צבא מצרים עבר תבוסה, יש לצפות ששכני מצרים שוחרי המלחמה (הבבלים, הנובים והחיתים) היו פולשים לאימפריה חסרת-האונים.בשלהי המאה ה-14 לפנה"ס היו שרויים מצרים והאימפריה החיתית במצב מלחמה מתמשך, ועשר המכות כמו גם טביעת הצבא המצרי יכלו להוביל בקלות-יתר לפלישה חיתית ולכיבושה של מצרים החרבה. פלישה כזאת מעולם לא התרחשה, ואחרי עשרות שנים של מלחמה בלתי-מוכרעת, נחתמו בריתות שלום בין מצרים והאימפריה החיתית[לט].
מצרים בתקופה המזוהה כתקופת "יציאת מצרים" הייתה בשיא כוחה, וגבולותיה נשמרו היטב. פפירוסים וממצאים ארכיאולוגים רבים מגלים כי מצרים אף שלטה בארץ כנען במשך מאות שנים, עד לתקופה הידועה בתנ"ך כ'תקופת השופטים'[מ], וממצאים רבים מאוד התגלו מתקופת שליטתם בארץ[מא], דבר שכמובן לא נמצא לו כל זכר בשום מקום בתורה או בנביאים.
דורות של חוקרים ניסו לאתר את מיקומו של הר סיני ואת תחנות שבטי ישראל במדבר. למרות המחקרים המאומצים לא נתגלה אפילו אתר אחד שיכול להתאים לתמונה המקראית. היו חוקרים שטענו כי "גילו" את הר סיני בצפון חיג'אז, או בהר כרכום שבנגב, אך הגילויים היו על דעתם בלבד ולא נמצאו להם כל תימוכין ארכיאולוגים[מב].
על-פי התורה, לאחר יציאת-מצרים נדדו בני-ישראל במשך 40 שנה במדבר סיני. מבצע נדידה רחב-היקף כזה, באיזור יחסית קטן-מידות,חייב להשאיר עקבות רבות. הארכיאולוגיה המודרנית יכולה לאתר גם שרידים דלים ביותר שהותירו רועים-נוודים, בעיקר אם מספרם משמעותי. למעשה, המימצא הארכיאולוגי מחצי האי סיני מציג ראיות לפעילות רועים בתקופות אחרות, כמו האלף השלישי לפסה"נ (כאלפיים שנה לפני 'יציאת מצרים') והתקופה ההלניסטית (כאלף שנה לאחר מכן), אך סקרים ארכיאולוגיים חוזרים ונשנים בכל רחבי חצי-האי סיני לא הניבו אלא ראיות על דרך השלילה: אף לא חרס יחיד, מבנה, בית, או שריד כלשהו לאתר חנייה קדום מהתקופה הרלוונטית[מג].
ערים וממלכות אשר הוזכרו בתורה כמקומות חניה או מלחמה של בנ"י בנדודיהם וזוהו בוודאות, לא היו קיימים כלל בתקופה המדוברת ולפי כל הסקרים הארכיאולוגים קמו מאות שנים לאחר מכן: קדש ברנע, עציון גבר, ערד, אדום, ואחרים.
אין תיעוד כלשהו על מלחמה של המדיינים, האמורים, האדומים או "הבשן" בעם שמי, כל שכן על תבוסתו לאותו עם.
גם כאן, לחלק מזערי מהבעיות נמצאו תירוצים על ידי מאמינים: חוקר המקרא יהושע עציון טען שאם מזיזים את התיארוך הכרונולוגי של סיפור יציאת מצרים בכמה מאות שנים, ניתן למצוא שאריות (הגם שמדובר בשרידים בודדים) ממחנה בנ"י[מד], עמנואל וליקובסקי פיתח תזה שבמסגרתה אסונות טבע עצומים חלו בגלל מפגשים של כוכבי לכת במערכת השמש, ואלו הם שגרמו לחלק ממכות מצרים, אבל על מנת ל"אשר" את המסופר בתורה שוב יש להזיז את התיארוך הכרונולוגי במאות רבות של שנים, דבר שמתנגש עם המסורת המקראית וכן עם כל שאר הממצאים הארכיאולוגים הידועים והמזוהים עם מצרים (לדוגמא: המלך רעמסס השני המזוהה כפרעה המקראי[מה] והעיר "רעמסס" שעל בנייתה מסופר בתורה[מו] תוארכו ע"י החוקרים למאה ה13 לפנה"ס - 600 שנה לאחר התיארוך של ויליקובסקי).
היו שטענו שיש אזכורים עקיפים לחלק ממכות מצרים בפפירוס איפּוּור המצרי[מז] אולם טיעון זה נראה בלתי סביר לחלוטין: הפפירוס הוא פיוט של תוכחה המתארת תהפוכות חברתיות וקריסת מערכות שלטוניות במצרים, ולא מזכיר ניסים, עבדים או יציאה המונית של אנשים- להיפך- מקונן על כניסה של זרים למצרים, מדבר על הפיכה צבאית במהלכה עניי העם משתלטים על מחסני התבואה, חוטפים את המלך, שורפים את הארמון ורוצחים את משפחתו, לא מספק אף רמז למכות מצרים, אלא אם מעוותים את המסופר בו (מאמינים אוהבים לצטט את המילים "הנהר הוא דם" כהוכחה לאזכור מכת דם המקראית, אך בעוד שבתורה המכה קרתה באורח ניסי ובעטיה מצרים לא יכלו לשתות מהנהר, הפפירוס מספר כי גופות הנרצחים הרבות שהושלכו לנהר הם שגרמו לו להתמלא בדם ושעדיין אנשים שתו ממימיו) והחוקרים מעריכים כי הפפירוס מקונן על תקופה שקדמה את "יציאת מצרים" בארבע מאות שנה לפחות.
ספר יהושע ומלחמות הכיבוש
הקשיים החמורים ביותר נתגלעו בניסיונות לאתר את העדויות הארכיאולוגיות לסיפורי המקרא על כיבוש הארץ בידי בני ישראל. חוסר ההתאמה בין הסיפור המקראי לבין הממצאים הרבים בארץ לא היה ניתן ליישוב. בספר יהושע סופר על שבטים גיבורים וחמושים, אשר חדרו לארץ והשמידו ממלכות וצבאות מפותחים מהם בהרבה. הן הממצא הארכיאולוגי והן התעודות ההיסטוריות מלמדים עד כמה זר התיאור המקראי של כיבוש הארץ להשתלשלות ההיסטורית במאה ה-12 לפנה"ס. התורה מספרת על מסע צבאי של נוודי מדבר, המגיעים ממזרח, כובשים תחילה את רוב שטחי עבר-הירדן ולאחר מכן מחריבים את כל הממלכות ששכנו ממערב לירדן, ולכך אין כל יסוד היסטורי[מח]. הקונצנזוס במקרה הזה הינו מקיר לקיר ועד היום לא נמצא שום פתרון לישוב הסתירה בין המקרא למחקר.
לא נמצאו עקבות כיבוש כלשהם. ספר יהושע מתאר מלחמות כיבוש מהירות, אחרי כל ניצחון מתואר כי ישראל הכה את אותו העם 'עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד'[מט], הניצחונות היו טוטאלים, לדוגמא בכיבוש חברון 'וַיִּלְכְּדוּהָ וַיַּכּוּהָ-לְפִי-חֶרֶב וְאֶת-מַלְכָּהּ וְאֶת-כָּל-עָרֶיהָ וְאֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ, לֹא-הִשְׁאִיר שָׂרִיד, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, לְעֶגְלוֹן; וַיַּחֲרֵם אוֹתָהּ, וְאֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ'[נ]. בפועל, לא נמצא באף מקום זכר לכיבוש או לטבח המוני, ותהליך ההתנחלות של התושבים החדשים בישובים החדשים שכן נמצאו, היה איטי ביותר, הדרגתי ופסטורלי. כל הארכיאולוגים מסכימים כי ערי כנען לא הושמדו במסע צבאי אחיד, וחלק גדול מהם חושבים כי ישראל הקדום צמח מתוך האוכלוסייה האוטוכתונית של א"י[נא].
רשימת הערים שיהושע כביכול כבש זוהו ועלתה סתירה חמורה בין המתואר בתנ"ך לבין הממצאים:
* יריחו- זוהתה בודאות ולא נמצאו בה ממצאים כלשהם מהתקופה הרלוונטית לכיבוש יהושע. ברור גם שלא היו שם חומות שנפלו. ספק אם היה בה ישוב באותו זמן[נב].
* חצור- חרבה וניכרים בה סימני שריפה, אך הארכיאולוגים לא מסכימים ביניהם על מקור החורבן- מלחמה מבחוץ או מרד פנימי, וממילא החורבן מתוארך טרם הגעת בנ"י לארץ[נד].
* חברון לא נכבשה באותה תקופה, ובודאי שלא נמצאו בה או בשום מקום אחר ענקים (המקרא מספר על ענקים במספר מקומות 'וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה'[נה]).
* גזר, מקדה, קדש ועוד ערים רבות המופיעות ברשימת הכיבוש של יהושע[נו] כלל לא היו מיושבות בשנים הללו. לא ביצורים, לא חומות, לא צבא, ובאתרים שבהם כן התגלו ממצאים על יישוב קדום, מדובר היה במבנים מעטים של ארמון השליט ולא עיר של ממש. הקונצנזוס הוא כי התרבות העירונית בארץ ישראל התפוררה בתהליך שנמשך מאות שנים ולא נבע מכיבוש צבאי[נז].
יתרה מכך, התיאור המקראי כלל אינו מכיר את המציאות הגיאופוליטית בארץ. כל איזור כנען למעשה היה פרובינציה מצרית לכל דבר: ארץ ישראל הייתה נתונה לשלטון מצרי עד אמצע המאה ה-12 לפנה"ס. המצרים ניהלו את שלטונם ממרכזי מינהל שהוקמו בעזה, יפו ובית-שאן. ממצאים מצריים התגלו גם ביישובים רבים משני עברי הירדן. נוכחות בולטת זו כלל אינה נזכרת בתיאור המקראי- לא בספר יהושע, לא בשופטים, לא בשמואל, ספרים שעסקו רבות במלחמות של ישראל מול פולשים מבחוץ ומול אויבים מבית (מואבים, עמונים, פלישתים, ועוד). המעצמה המצרית ששלטה ביד רמה בארץ- כלל לא מוזכרת בספרים אלה.
אז אם לא היו מלחמות כיבוש, מה כן היה?
בשלב המזוהה עם "תקופת ההתנחלות", נוסדו באזור ההר המרכזי של ארץ ישראל מאות יישובים קטנים, שחיו בהם חקלאים עובדי אדמה. אלו הישראלים הראשונים.
בימינו לא נמצא אף ארכיאולוג (גם לא בין המאמינים) התומך במודל המקראי של "הכיבוש הצבאי" (האחרון היה יגאל ידין). חוקרים אחדים מחזיקים בדעה שהישראלים היו נוודים שהגיעו מעבר הירדן והתנחלו ב"התנחלות שקטה" באזורי ההר של הארץ, ואחרים סוברים שהמתיישבים החדשים היו כנענים שפשוט עברו מהערים לישובי הספר.
גם כאן המאמינים מצאו הסברים לחלק מהיעדר הראיות: חלק מהמקומות הם טוענים שלא זוהו כיאות[נח], בחלק אחר הם טוענים כי עברו רעידות אדמה או סחף ולכן לא נמצאו ממצאים[נט], ויש שהגדילו לעשות וטענו כי גם המסורת היהודית טועה וגם ההיסטוריונים טועים וכי יש לתארך את הממצאים כמה מאות שנים קודם לכן[ס] או לאחר מכן[סא].
בנוסף המאמינים מסתמכים על מבנה שנמצא באיזור הר עיבל אשר הם מזהים כמזבח שבנה יהושע[סב], מזבח אשר לא מתאים למידות המקראיות ולשאר המזבחות הישראלים[סג], שמתוארך לתקופה קרובה לתקופה של כיבושי יהושע (מה שדי דופק את אלה שרוצים להזיז את שאר כיבושי יהושע כמה מאות שנים קודם לכן או לאחר אותם). בכל מקרה, רוב הארכיאולוגים לא קיבלו את זיהוי המזבח כמזבח יהושע: חלק טענו כי מדובר במגדל שמירה, וכי קיים שוני מובהק בין המבנה הזה ובין מזבחות ישראליים אחרים; כ-70% מן החומר הקרמי באתר הם קנקני שפת צווארון, שאינם כלי מנחה או פולחן אופייניים[סד], במקום גם נמצאו עצמות יחמורים שאותם ע"פ התורה אסור להקריב, ורוב החוקרים סוברים כי גם אם אכן מדובר במזבח, הממצאים באתר אינם תואמים עם התיאור של ספר יהושע, ומונים סיבות רבות[סה]. על כל פנים- זהו הממצא היחיד (מתוך אלפים) שתיארוכו קרוב יחסית למסופר במקרא אשר נמצא בינו ובין המסופר סוג של התאמה. ניתן לומר שזה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל (וגם עליו ניטשת מחלוקת עזה).
ממלכת דוד ושלמה
לגבי מהימנות הסיפור על ממלכה מאוחדת של ישראל ויהודה, הדעות חלוקות. לא נמצא שום תיעוד או אזכור על שאול המלך או שלמה המלך, ונמצא אזכור יחיד לדוד, בתל דן, בכתובת שמזכירה את "בית דוד"[סו]. הכתובת הינה מצבת ניצחון ארמית, המזכירה ניצחון ארמי על ממלכות ישראל ויהודה והריגת מלכיהם, ואפילו היא סותרת את המסופר במקרא (בו מסופר כי המלך יהוא הוא שהרג את המלכים הללו). על כל פנים, מהכתובת אי אפשר להסיק כי הייתה ממלכה מאוחדת או גדולה, אלא רק שושלת שהיתה ידועה כ"בית דוד" יהודאית, בהתאם לשושלת "בית עמרי" ישראלית, המופיעה גם באותה הכתובת.
במאות ה-10 וה-9 לפנה"ס חלו שינויים רבים במארג הכפרים והישובים באיזור בו ישב ישראל הקדום[סז]. החוקרים חלוקים בדעותיהם האם הייתה ממלכה גדולה ומאוחדת, או שמלכתחילה היו שתי ממלכות: ממלכה צפונית בשם ישראל וממלכה דרומית בשם יהודה. לכל הדעות, ירושלים (שהיתה בירת ממלכת יהודה ובה שכן בית המקדש היהודאי, בדומה למקדשים רבים אחרים בארץ) בתקופה שמיוחסת לזמן הממלכה המאוחדת הייתה מקסימום כפר גדול והייתה עניה ביותר. חפירות מאומצות לגילוי שרידים מימי הממלכה המאוחדת , לא מצאו שרידי בנייה כלשהם למעט שרידי מבנה גדול בעיר דוד (שיש מחלוקת לגבי תיארוכו)[סח],והתגלה רק קומץ של חרסים. לאור השתמרות השרידים מתקופות קדומות ומאוחרות יותר, ברור כי ירושלים בימי דוד ושלמה הייתה עיר קטנה, אולי הייתה בה מצודת מלך קטנה, אך בכל אופן זו לא הייתה בירת האימפריה המתוארת בספרי המקרא[סט]- דבר שסותר את התיאורים המקראיים, בהם תקופה זו מתוארת כפסגת העצמאות המדינית, הצבאית והכלכלית של עם ישראל וכי כיבושי דוד הביאו לשליטה ישראלית 'בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה'[ע].
הממצא הארכיאולוגי ביישובים רבים הראה, כי מפעלי הבנייה המיוחסים במקרא לתקופה זו דלים בעוצמתם ובהיקפם. שלוש הערים, חצור, מגידו וגזר, הנזכרות בין מפעלי הבנייה הגדולים של שלמה[עא], נחפרו בהיקף רחב בשכבות המתאימות. חצור הייתה מבוצרת רק במחצית שטחה של העיר העליונה, בשטח של 30 דונם בלבד (מתוך שטח כולל של 700 דונם שהיו מיושבים בתקופת הברונזה), בגזר הייתה ככל הנראה רק מצודה מוקפת בחומת בשטח מצומצם ומגידו כלל לא הייתה מבוצרת בחומה[עב].
דעות הארכיאולוגים בקשר לאחדותה של הממלכה כאמור, חלוקות. יש המוכנים לקבל כי במאות הללו אכן הייתה ממלכה מאוחדת שהתפצלה, אך גם הם מסכימים כי התיאורים המקראיים בקשר לגודלה או לעצמתה, מוגזמים. מוסכם על כל החוקרים כי בכל מקרה, לא עם ישראל\יהודה הוא הדומיננטי בארץ באותה תקופה. (דוגמא אחת מני רבות: בתל קסילה שבמרכז הארץ נמצאו שרידי פלישתים רבים, למרות שלפי המקרא הפלישתים ישבו בחמשת ערי הפלישתים בדרום, והמקום נהרס ע"י כוחות מצריים (שעשו בארץ כבתוך שלהם), ככל הנראה פרעה סיאמון, לאחר שהרס את אשדוד ועזה- ערי הפלישתים האחרות[עג]).
המאמינים, בנוהל: לשיטתם היעדר ממצאים לא אומר שאין ממצאים, ירושלים לדעתם לא נחפרה מספיק (למרות שירושלים היא המקום הנחפר ביותר בעולם ובכל זמן נתון משלחות רבות מכל העולם חופרות עוד ועוד באיזור עיר דוד ובכל האיזור המזוהה כירושלים הקדומה[עד]), בחורבת קייאפה נמצאו ממצאים מימי דוד אשר לטענת משלחת החפירות במקום מוכיחה את גבולות ממלכת דוד אך טענה זו שנויה במחלוקת עזה[עה], וכן זהו הממצא היחיד (עד כה) שאמור להוכיח את חשיבותה וחוזקה של ממלכת דוד, בהתחשב בכך שכל המקומות אחרים אשר זוהו בודאות סתרו את המסופר במקרא.
דלות הממצאים גורמת להיסטריה רבתי כל אימת שנמצא שריד קלוש כלשהו לממלכת דוד, וההגזמה מעידה עד כמה הסיפור המקראי רחוק מהמציאות. כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" (28.9.05) תחת הכותרת הססגונית והעסיסית "לראשונה: ממצא כתוב מבית ראשון התגלה בהר הבית" (מאת נדב שרגאי) ועסקה במימצא "בולה" (חותמת של גוש בוץ שרוף) במתחם הר הבית, כשאחד השמות המופיעים על הבולה מסתיים בכיתוב "יהו", אשר תוארכה למאה ה-6 לפנה"ס (כלומר תקופת השלטון הפרסי ביהודה, כחמש מאות שנה לאחר ימי דוד). באותה הזדמנות ציינה הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר כי היא מצאה בחפירותיה בולה אחרת, המתוארכת לסוף ימי הבית הראשון ועליה השם "יהוכל". המימצאים עוררו התרגשות רבה, "שהרי הם מקשרים בין הארכיאולוגיה לבין עדויות המקרא", אבל כל בר דעת מבין שזה לא רציני. זה בערך כמו להרכיב תמונת פאזל בת עשרות אלפי חלקים על-ידי צירוף של כמה אבני פאזל בודדות בלבד, ולמרות כל הניסיונות המחקריים המאומצים בתחום הארכיאולוגיה, לא התגלו בירושלים של "מעלה" ואף של "מטה" שום עדויות התומכות באירועים היסטוריים קדומים. והרי היינו מצפים, לאור סיפורי המקרא ומיטען עדויותיו, כי גם אם רק חלק מזערי היה נכון, היינו אמורים להיחשף למימצאיו. ובמה מסתפקים המאמינים? בבדלי ראיות מיקרוסקופיים, שאף הם נתונים לפרשנות[עו].
לאחר פיצול הממלכות
במאה ה-8 לפנה"ס, לאחר פיצול הממלכות, ובעיקר בזמן שעליו מדבר ספר מלכים ב', התחילו ממצאים ארכיאולוגים רבים "להתאים" לתנ"ך – החל ממסע שישק[עז], דרך אזכורים מעמים אחרים על מלכים ישראלים, תעודות אשוריות ובבליות המתאימות למסופר במקרא, ועוד. אשר על כן, רוב הארכיאולוגים סבורים כי מאחר ובתקופה זו החלה האוריינות וידיעת קרוא וכתוב להתפשט ובתקופה זו נכתבו ספרי המקרא, העדויות המקראיות על העובדות בשטח מתאימות, פחות או יותר, לתקופה זו, עם סטיות תיאולוגיות (למשל מצור סנחריב אשר צר על ירושלים וע"פ הסיפור התנכי הוא נסוג עקב מגיפה ניסית 'וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים'[עח], ע"פ אגרת סנחריב והממצאים הארכאולוגים המצור הצליח- יהודה נכנעה ושלמה לו בכסף, בעבדים ובחלקים משטחה על מנת שיניח לה[עט]), אבל לפחות התיארוכים והשמות חופפים.
לסיכום
אם אספר שאתמול בערב הייתי בקניון, ולפתע חללית של חייזרים חטפה אותי לכוכב שלה, שם חייתי במשך 700 שנה, ואז החללית חזירה אותי לקניון בדיוק לאותו המקום ולאותו הזמן, וכהוכחה אציג קבלה מאתמול על קניה באחת החנויות בקניון, מה בדיוק זה יוכיח? הסיפורים התנכיים מלאים בניסים ונפלאות, והממצאים הארכיאולוגים (המעטים ביותר) שמאשרים איכשהו את קיום הישות הישראלית בזמנים אלה סותרים כל סיפור ניסי המסופר בהם. יתרה מכך, דלות הממצאים המצטברת, היעדר מוחלט של ממצאים שמתבקש שיימצאו ומציאת ממצאים סותרים - לא משאירים שום אפשרות לקבל את המסופר במקרא כאמת היסטורית.
אם נחזור לסיפור על גן החיות: למרות שהמתחם מזוהה כ'גן חיות', חלק גדול מהכלובים אשר היו מסומנים במפה כלל לא היו שם, הכלובים שנמצאו היו ריקים כולם, המפה עצמה הראתה חוסר קונסיסטנטיות, החיות שכן נמצאו במתחם היו שכיחות באיזור ממילא, ולמרות ההבטחות החוזרות ונשנות- לא נמצאו קיפודים ורודים. לשומר היו אולי סיבות מקומיות, הגיוניות יותר או פחות לכל היעדר, אבל ריבוי הסתירות והיעדר הראיות הגורף מדי, לא משאיר ברירה אלא לשלול את אמינות העובדות העולות מן המקרא, או במילים של ארכיאולוג דתי "הלחץ המצטבר של סתירות בין הממצא הארכיאולוגי והמסופר בתנ"ך מביאות לכך שגישה של תירוצים מקומיים כבר לא רלוונטי. צריך לפיכך להפסיק לקרוא את התנ"ך כמקור היסטורי ליניארי"[פ].
|
בראשית פרק ו פסוק ד
בראשית פרק ז פסוק כ"ג
בראשית פרק י פסוק י
בראשית פרט פסוק כ"ד
בראשית פרק ל"ז פסוק כ"ה
בראשית פרק ל"ז פסוק ל"ו
לדוגמא בבראשית פרק ל"ד פסוק כ"א
בראשית פרק י"א פסוק כ"ח
בראשית פרק י"ז פסוק ט'
בראשית פרק מ"ב פסוק ו'
בראשית פרק מ"ז פסוק יז'
בראשית פרק מ"ז פסוק כו'
מסכת חולין דף ס' עמוד ב
שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ז
שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ח
שמות, פרק י"ב סימן ר"ט
Encyclopaedia Britannica, Egypt, History, Introduction to ancient Egyptian civilization
שמות פרק ט"ו פסוק יד'
Encyclopaedia Britannica, Hittite
ראה במאמר "בני ישראל יצאו ממצרים? מה אומרים החוקרים" באתר YNET
י' פינקלשטיין, נ"א סילברמן, "ראשית ישראל" עמ' 75
"התנך האבוד" בהוצאת שוקן
שמות פרק א פסוק יא
לדוגמא יהושע פרק ח פסוק כ"ב
יהושע פרק י פסוק ל"ז
ישראל פינקלשטיין, "תולדות עם ישראל בימי בית ראשון"
יהושע פרק י פסוק כ"א
יהושע פרק יב
מתוך הספר " הארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים""
ספר מלכים א פרק ה פסוק ד
מלכים א פרק ט פסוק ט"ו
מלכים ב פרק יט פסוק ל"ה
התגובות האחרונות