|
סיפור המבול הוא אחד המפורסמים והאהובים בתנ"ך. הוא אחד הראשונים שבו, אינו ארוך מדי אך מצית את הדמיון ואת ההתפעלות מכוחו של האל ושל איתני הטבע. במאה השנים האחרונות המבול הפך גם מושא לחקר מדעי. הפרסומים המדעיים סביבו רבים ביותר ומקיפים מדענים מאוניברסיטאות מכל העולם, בתחומים רבים: גיאולוגים, אוקיינולוגים, ביולוגים, זואולוגים, ארכיאולוגים ותיאולוגים. חקר המקרא מורכב מתחומים רבים, שבאים לידי ביטוי במקומות שונים בתנ"ך, בדרך כלל בלי השקה ביניהם. סיפור המבול יוצא דופן בהקשר הזה: הוא יכול להביא לידי ביטוי זרועות שונות של ביקורת המקרא בצורה מרוכזת, וקריאה מאוחדת של ענפים שונים של חקר המקרא יכולה לתת אפקט מצטבר חזק על המסופר בו ועל דרך הגישה המחקרית למקרא.
התיאור המקראי:
המקרא מתארשיטפוןאדיר שעליו מסופר בספר בראשית, אותו הביא אלוהיםכעונש על בני האדם והחיות בשל פשעיהם, במטרה למחות אותם מעל פני האדמה. אלוהים הורה לנח, הצדיק שבדור, לבנות תיבה במטרה למלט בה את משפחתו וזוג מבין כל מיני החיות הקיימים, על מנת להצילם ולהמשיך את קיומם לאחר הקטסטרופה שתשמיד את הכל. על פי הכרונולוגיה המסורתית,המבול התרחש בשנת אלף תרנ"ו לבריאת העולם[א], כלומר בשנת 2013 לפנה"ס. המבול יצר הצפה שהביאה לכך שנחשולי המים כיסו את כל היבשה בכדור הארץ ואף את פסגות ההרים הגבוהים. לאחר פרק זמן מסוים שלח נח עורב לבדוק האם כבר יבשה הארץ. כעבור שבעה ימים שילח נח את היונה, וזו שבה כלעומת שיצאה. כעבור שבעה ימים נוספים שילח את היונה בשנית, וזו שבה עם עלה מעץ הזית. כעבור שבעה ימים נוספים שלח נח את היונה בשלישית, וזו לא שבה אליו יותר, מה שהביא את נח להבנה כי פני האדמה כבר נגלו. לאחר זמן מסוים הורה אלוהים לנח לצאת מן התיבה ולאחר שיצא, בנה נח מזבח והקריב קרבנות מהמינים הטהורים שהיו בתיבה, אלוהים החליט שיותר לא "יקלל את האדמה" וכרת עם בני האדם ברית, ש"לא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ". הסימן שנבחר להזכיר את קיום הברית הוא הקשת בענן.
מה אומרת על הסיפור הפנטסטי הזה ביקורת המקרא?
תורת התעודות\השערת המקורות:
בסיפור המבול סתירות רבות. אציין את חלקן: מסופר על ההחלטה של אלוהים למחות את כל היקום בגלל חטא האדם בלבד[ב] ולאחר מכן מסופר שהעונש יהיה בגלל שכל היצורים בעולם חטאו[ג].
אלוהים מצווה על נוח לקחת מכל החיות בלי יוצא מן הכלל זוג אחד -שתי חיות- וקורא להם בשם 'זכר ונקבה'[ד] אך במקום אחר מצווה על נוח לקחת דווקא שבע חיות מכל מין טהור (וקורא להן 'איש ואשתו')[ה] ולאחר מכן שוב מתהפך הדבר והתורה מתארת כי לתיבה נכנסו מכל המינים ומכל הסוגים שניים שניים, זכר ונקבה (בהתאם לצווי המקורי)[ו].
המקרא גם לא מצליח להחליט אם המבול היה ארבעים יום[ז] או מאה וחמישים יום[ח]. קיימות סתירות ואי התאמות נוספות, ולרובם פרשני המקרא המסורתיים ניסו למצוא פתרונות הגיוניים יותר או פחות, לפי רוחב דעתם, זמנם ומקומם.
השערת המקורות\התעודות גורסת כי ספרי המקרא בנויים מכמה מקורות שחוברו בזמנים שונים על ידי מחברים שונים ואוחדו לספר תורה אחד. במקומות רבים חלק מהמקורות צורפו ועלו על הכתב אחד אחרי השני. במקומות אחרים, דוגמת סיפור המבול שלפנינו, נערכו מקורות שונים יחד בערבוביה בצורה שתיראה הרמונית. הדבר גרר לעיתים "צלקות" או סתירות בטקסט בשל העובדה שמדובר בסיפורים בעלי מאפיינים שונים, אך הסיפור בכללותו לא נפגע.
על פי תורת התעודות, ניתן בנקל לחלק את סיפור המבול לשני מקורות: מקור י' ומקור כ'[ט]. ברגע שמחלקים את הסיפור למקורותיו, כל הסתירות נעלמות מיד והמקורות מספרים שני סיפורים שונים, מלאים, בסגנונות שונים לחלוטין. סיפור המבול קל מאוד לחלוקה למקורותיו: כל קטע שמתייחס לשם האלוהים בשמו המפורש שייך למקור י' וכל קטע שמתייחס לשם "אלוהים" שייך למקור כ'.
במקור י', הקדום יותר, מתואר כי רק האדם חטא, האל (האנתרופומורפי, בעל התכונות האנושיות, המקורב לאדם ולטבע והנהנה מקרבנות) מתחרט על שברא את האדם, מצווה על נח להכניס לתיבה רק זוג אחד מכל חיה טמאה אבל שבע מהבהמות הטהורות על מנת שנוח יקריב מהן בצאתו מהתיבה והאל יוכל להריח את ניחוחן, צמד של חיות נקרא "איש ואשתו" בהתאם לשאר המקומות במקרא שמיוחסים למקור י', כמו גם הרגשות והפעולות האנושיות המיוחסות לאל, אשר מסוגל להתנחם, לדבר אל ליבו, להביא בעצמו את המבול ואף לסגור בעצמו את התיבה בעד נוח, והסיפור מתגלגל בצורה פרוזאית.
במקור כ', הכהני, המאוחר יותר: האל מרוחק, בעל פאסון ודיסטאנס והסתכלותו היא אוניברסלית. לכן, בגרסה שלו, לא רק האדם אלא כל החיות חטאו. הוא לא "מתעסק" בזוטות ולכן הפעולות היחידות המיוחסות לו הן ראייה ודיבור. הוא מצווה על הבאת זוג אחד בלבד מכלל החיות בעולם (שייקראו באותו שם גנרי הקבוע למקור זה 'זכר ונקבה') מאחר ולשיטת כותבי מקור זה (הכהנים) הקרבת קרבנות היא פעולה שיכולה להיעשות רק על ידי כהנים בצורה מסודרת ובמקום מסודר. בהתאם לאופי תעודה זו, הסיפור 'רשמי' יותר, לא מתגלגל כסיפור מעשה אלא כדיווח לקוני מלא בפרטים טכניים ורשימות.
ממצאים ארכיאולוגים:
מיותר לציין כי אין ממצאים ארכיאולוגים למבול ששטף את כל העולם. מבול כזה, בלחץ מים אטמוספירי כזה, היה מוחה כליל את כל הממצאים הארכיאולוגים הרבים הקיימים: בגובה פני הים (על פני המים) הלחץ הוא של אטמוספירהאחת. מתחת למים, משקל ותכונות הצפיפות של המים מגביר את הלחץ, ונהוג לחשב את הלחץ ביחס של 1 אטמוספירה לכל 10 מטרים, כך שבעומק 100 מטרים מופעל לחץ של 11 אטמוספירות[י]. אם ראשי ההרים כוסו במים[יא], וידוע כי הר האוורסט גובהו מעל 8840 מטר[יב], מדובר בלחץ שהיה משמיד באופן טוטאלי כל מאובן, כל עץ עתיק, כל מבנה וכל ממצא שהוא. מיותר לציין כי ממצאים עתיקים בהרבה מהזמן המוערך של המבול נמצאים בכל העולם, חלקם נשמרו במצב מצוין, אין עדות לשטפון כלל עולמי שמחה את כל ה'יקום' שהשאיר אחריו עקבות, וממצאים ארכיאולוגים עדינים רבים (אפילו עד כדי מאובני חרקים ועלים[יג]) השתמרו במצב טוב, כמו גם תרבויות עתיקות (פרואנים, סינים, מצריים ועוד) שלא נקטעו במשך זמן זה, הדמוגרפיה לא השתנתה כלל והממצאים הארכיאולוגים על תרבותם הינם רציפים לפני, במהלך, ואחרי הזמן שבו אמור היה לבוא מבול שמשמיד את "כל היקום".
בנוסף, אם היה מבול, הרי שהיה גורם לחיות הטובעות לנסות לצוף או לשחות על מנת להציל את עצמן והיינו מצפים למצוא שרידים ארכיאולוגים מתאימים למהומה שכזו, כאלה שמראים על אי קונסיסטנטיות בשכבות המאובנים. לא נמצאו כאלה.
ממצאים גיאולוגים:
מבול שכזה היה משאיר ראייה גיאולוגית שניתנת לצפייה בכל העולם - כמו נחיתת המטאור אשר (לפי השערת החוקרים) שם קץ לדינוזאורים ואשר בעטיו בכל העולם ניתן לראות שכבת אדמה אחידה באדמה אשר שונה משמעותית משאר השכבות. מבול עצום היה יוצר לחץ אדיר שהיה משאיר סימן. אין שום סימן.
מבחינה פיזיקלית:
קיימת כמות מסוימת של מים בעולם (מה שנקרא "מערכת סגורה"). אין כמות עודפת כזו של מים שיכולה להגיע פתאום ולהציף את העולם, ואם היתה, לאן התנדפה?
כל נסיון לומר שהמבול היה מקומי (באיזור מסוים) ולא אוניברסלי (כלל עולמי) יתקל בשלוש בעיות: האחת, הכתוב עצמו מציין שהמבול היה כלל עולמי[יד], השניה: אם היה מקומי, זאת אומרת שבני אדם וחיות רבות שרדו במקומות אחרים, מה שנוגד את עצם הרעיון של מחיית כל בני האדם בשל חטאם וגם סותר במפורש את הכתוב בתורה[טו], והשלישית: חוק הכלים השלובים קובע כי פני נוזל שואף להיות קבוע בכל מקום (לדוגמא גובה פני הים בכל רחבי כדור הארץ כמעט זהה)[טז] ואין אפשרות כי המים כיסו כליל את ראשי ההרים ואת כל הארץ רק באיזור אחד ונעצרו שם כמו נד נוזלים.
בנוסף: קשת בענן היא תופעת טבע אופטית, הנוצרת כתוצאה משבירה,נפיצהוהחזרהשל קרני אורהבוקעות ממקור נקודתיאו כמעט נקודתי[יז]. קשת היא תופעה פיזיקלית. קשה מאוד להאמין שפעם לא היו תנאי הפיזיקה בעולם זהים להיום בצורה כזו שביום בהיר אחד השתנו חוקי שבירת האור, חוקי הדיספרסיה של אור השמש, אורך גלי האור וכו', ואז נראתה לראשונה הקשת בענן.
והנה עוד רעיון יפה מאתר חופש: פני הים היו צריכים לעלות בערך ב-9 ק"מ ממצבם "הרגיל" (על מנת שיכסו את הר אוורסט), רדיוס כדור הארץ הוא בערך 6,400 ק"מ. רדיוס הכדור בשיא המבול היה כמובן כ-9 ק"מ יותר, מחשב כיס פשוט יראה לנו כי מדובר ביותר מ-4.5 מיליארד ק"מ מעוקב של מים. במילים אחרות: מדובר בסדר גודל של 'כוכב מים' בקוטר דומה לשל הירח. כל המים האלה אמורים כמובן התנדף לאחר מכן. אם המבול ירד במשך 40 יום, כדי להגיע לגובה המים הזה, צריך היה לרדת למעלה מ-9,000 מ"מ גשם לשעה (יותר מכפול מכמות הגשם שיורדת באזורים הגשומים ביותר בעולם במשך שנה שלמה) או במילים אחרות, מטר של גשם בכל 6 דקות, בכל מקום בעולם. קצב כזה של גשם, ואפילו קצבים קטנים פי כמה וכמה, אינם אפשריים גם מבחינה תיאורטית[יח].
מבחינה גיאוגרפית:
קשה להבין למה התיבה נחתה דווקא היכן שנחתה. בנוסף, מפרשים רבים (רש"י[יט], רמב"ן[כ], ועוד) מסכימים כי התיבה הייתה משוקעת במים אחת עשרה אמה ואף מגיעים למספר זה דרך חישובים שונים. מוזר. הרי אררט הם ההרים הכי גבוהים בעולם? הרי הר אוורסט גבוה מהם באלפי קילומטרים[כא], ואיך יתכן שמעל הרי אררט היו רק 15 אמה מים (שוב, חוק הכלים השלובים)?
מבחינה זואולוגית:
בעולם יש מיליוני מינים של בע"ח (כ-4,600 מיני יונקיםמוכרים; למעלה מ-10,000 מיני צפורים; כ-7,800 מיני זוחלים ומיליונים שלמיני חסרי חוליות). איך כולם נכנסו לתיבה שגודלה כמחצית הטיטאניק? גודל התיבה היה 'שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ'[כב] או במילים אחרות: אורכה של התיבה עמד על כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה כ-15 מטרים (בקירוב). נעשה ניסוי מחשבתי תוך היעזרות בנתון כי אורך התיבה היה בסביבות 150 מטרים: אם פיל בוגר מגיע לאורך של כארבעה מטרים[כג] וכנ"ל נקבתו, וגם אם נניח שהם היו צריכים רק מטר אחד ספייר למשך שנה שלמה, הופס! נתפסו להם 10 מטרים מאורך התיבה. אם נניח שגם הג'ירף והנקבה שלו תופסים מקום דומה, הופס! הלכו עוד 10 מטרים, רק שני מיני חיות, וכבר 13% מהמקום הפנוי בתיבה נתפס (20/150), ונשארו עוד כמה מיליוני חיות, ביניהם חיות גדולות, שמיותר להתחיל למנותם.
בנוסף:
איך בדיוק נח הביא את הלאמה והאלפקה מדרום אמריקה? איך הפינגווינים הגיעו מאנטארקטיקה? ומה עם חיות שקשה להן יותר להגיע כמו חלזון תפוח הזהב שנמצא רק בדרום אמריקה? נוח בנה תיבה נוספת כדי להביאם? בנה גשר יבשתי? ואיך הם לא מתו בדרך לתיבה משינוי האקלים? מה הם אכלו בדרך לתיבה? ואיך הם חזרו אחרי המבול בדיוק למקומם המקורי? ואיך אין שרידי מאובנים של בעלי חיים במקומות מגוונים בעולם שיאשרו מסע שכזה (מוזר שכל מאובני ועצמות הקנגרואים מרוכזים רק באוסטרליה ואין שרידים בשום מקום אחר, אילו היו הקנגרואים יוצאים למסע בן אלפי קילומטרים בדרך לתיבה וחזרה)? ואפילו אם לא מתו והשאירו מאובנים אחריהם,איך זה שבדרך חזרה לא היו חיות שנעצרו ובחרו איזור מחיה חדש? מה היה כל כך חשוב לקנגרואים לחזור דווקא לאוסטרליה ולא היו כאלה שנעצרו וחיו גם במקומות אחרים שמתאימים להם למחיה? למה הפינגווינים היו חייבם לחזור דווקא לקוטב הדרומי ולאנטארקטיקה? הוא מאוד רחוק מהרי אררט שבתורכיה! והרי הקוטב הצפוני יכל היה להתאים להם והוא הרבה יותר קרוב?
איזו מערכת מיזוג מתוחכמת הייתה לתיבה כך ששמרה שלאריות מהסוואנה יהיה חם ושלדוב הקוטב יהיה קר?
ואיזו מערכת סטורציה היתה בתיבה כך ששמרה שיהיה לכולם חמצן? בגבהים האלה (8800 מטרים מעל פני הים) החמצן דליל מאוד! מטפסי האוורסט צמודים לבלוני חמצן, אז לתיבה היתה חייבת להיות מערכת עם בלוני חמצן משוכללים ביותר או מערכת מיזוג עצומה שפולטת חמצן.
ואיך החיות שזקוקות לפעילות גופנית לא התנוונו בתיבה? לא שמעו שם על המושג אטרופיה?
ואיך הם לא קפאו למוות בגובה שאליו הגיעה התיבה?
ואיך כמויות המים האדירות ששינו דרסטית את מליחות המים לא הרגו את כל הדגים?
ואיך כמויות המים האדירות ששינו דרסטית את טמפרטורת המים לא הרגו את כל הדגים?
ואיך כמויות המים האדירות ששינו דרסטית את לחץ המים לא הרגו את כל הדגים?
ואיך כמויות המים האדירות שהקשו על האור להגיע למעמקים לא הכחידו את כל זני הדגים, האלמוגים ושאר החיים שזקוקים לאור מתחת למים?
ומה אכלו החיות בתיבה? לפי הכתוב משך השהייה בתיבה היה למעלה משנה. אריה בוגר אוכל בממוצע כ-5-7 ק"ג בשר ביום[כד], זברה שוקלת בממוצע כ 200 ק"ג[כה], מה שאומר שאריה ממוצע צריך לאכול קצת יותר מכמות של זברה אחת בחודש. אם לתיבה עלו שני אריות- המזון שלהם לחודש היה מעט יותר משתי זברות. כלומר, בנוסף לשתי הזברות שנוח העלה לתיבה, היה צריך גם להעלות לפחות עוד 24 זברות להאכיל את האריות. ומה עם הנמרים, הברדלסים, הצ'יטות, היגוארים, הקרקלים, הפנתרים, הטיגריסים, השועלים, הזאבים, הצבועים ושאר בעלי החיים אוכלי הבשר? מדובר על עוד אלפי חיות שנוח היה צריך להעלות לתיבה רק כמזון!
פיל אוכל עלים וענפים מעצים, העלים חייבים להיות טריים. נח שתל עצים בתיבה?
זברה אוכלת עשב, העשב חייב להיות טרי. נוח שתל עשב וצמחיה נמוכה?
דבורים צריכות פרחים. לנוח היתה משתלה בתיבה?
צפרדע אוכלת ביצי דגים. נוח החזיק אקווריום בשביל הצפרדע?
זיקית אוכלת זבובים ויתושים. נוח יצר ביצה כדי שיתושים יוכלו להתרבות בה?
אפשר להמשיך עוד ועוד אבל הנקודה ברורה: לכל חיה תפריט משלה וחלק מהתפריטים פשוט בלתי אפשריים ליישום על תיבה.
ועוד לא דיברנו על המים. פיל צורך בשנה 36500 גלונים של מים, אין שום דרך בעולם להחזיק על ספינת עץ כמויות כאלה של מים. וזה רק הפיל...
ואיך נח ובניו הצליחו לזרוק את כמויות הצואה העצומות אם לתיבה היה רק חלון (צוהר) אחד?
ואם נגיד שהחיות ישנו רוב הזמן, דבר ראשון: המפרשים עצמם טוענים שהחיות היו פעילות: '(נוח) גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו'[כח], 'יש חיות אוכלות בתחילת הלילה, יש באמצע הלילה ויש בסוף הלילה וכן ביום. והיינו טרודים כל הזמן להמציא להם המזון בזמנו'[כט] והמדרש מתאר כי בעקבות העבודה הרבה סביב החיות 'כל אותם י"ב חודש לא טעמו טעם שינה לא נח ולא בניו'[ל], ודבר שני: אפילו דובים שישנים שנת חורף, ישנים עד מאה יום מאחר ויותר מכמות זמן זו נגרם נזק בלתי הפיך לאיברים (אטרופיה), השהיה בתיבה ארכה למעלה משנה.
וכשיצאו מהתיבה, בראש הרי אררט הגבוהים והמושלגים, מה היה שם לאכול?
ובכלל, מה אכל האריה יומיים לאחר שיצא מהתיבה? כל חיה שהיה אוכל היתה נכחדת מיד! ומה אכלו אוכלי העשבים בעולם אחרי שואה שהרסה כליל את כל הצמחיה בעולם? מה אכלה הג'ירפה בעולם בלי עצים?
מבחינה ביולוגית:
רבייה של זוג, כמו גם רביה של שבעה פריטים בלבד מאותו מין, לא מספיקה בשביל המשכיות. אין מספיק גיוון גנטי ודבר זה מוביל להכחדותו של מין. בקצרה: קיומו של מגוון גנטי בתוך מין דרוש על מנת לשמר מגוון בין מינים. למינים בעלי מגוון גנטי נמוך יש סיכוי מופחת להישרדות. בנוסף לכך, מגוון גנטי נמוך מאלץ דמיון גנטי גבוה בין שני פרטים מזדווגים, מצב הדומה למקרה של הכלאת קרובים. הכלאה מעין זו מקטינה את כושר הרבייה באוכלוסייה בעקבות ירידה בקצב הילודה, ירידה בחיות של הזרע, תמותה גבוהה של ילודים ובעיות נוספות[לא]. גיוון גנטי מינימלי לכל הדיעות נע בלפחות שלושים (ויש טוענים חמישים) פריטים. פי 15 (עד פי 25) מזוג החיות שהיו מכל מין בתיבה. איך זוג של כל החיות שרד והוליד צאצאים והיה גיוון גנטי מספיק לשגשוג והישארות המין בצורה כל כך טובה עד ימינו[לב]?
מבחינה אשורולוגית
(השוואה לתרבויות קדומות באיזור): סיפור המבול מופיע בצורה כזו או אחרת ב-217 תרבויות בעולם (!) בספרים רבים תועדו סיפורי מבול מאיזור מסופוטמיה, וברוב הסיפורים אף מופיעה יונה כמבשרת את סוף המבול[לג]. סיפורים עם קווי דמיון רבים מדי לסיפור המבול המקראי מופיעים זמן רב לפני נתינת התורה על פי המסורת, בעיקר המבול של אתרחסיס[לד], עלילות גלגמש ואותנפישתים[לה], במיתולוגיה היוונית בסיפור על דאוקליון[לו], ובעוד מקומות. האם נטען שכולם העתיקו מהתנ"ך (כולל אלה שנכתבו אלפי שנים לפניו)? שלכולם היתה מסורת על מבול אמיתי שמבוססת על הסיפור התנכי אבל שרק התנ"ך שלנו צודק? או אולי נאמר בצורה אובייקטיבית, שסיפורים פנטסטיים עם מוטיבים מיתיים שאולי מבוססים על גרעיני זכרון של אירועים עלומים שהתרחשו בעבר, הסתובבו בכל המקומות בהם חיו עמי קדם ובשלב מסוים הפכו להיות חלק מהמיתולוגיה של כל עם, ועם ישראל אינו שונה מאחרים?
אנכרוניזמים:
התיבה נחה על הרי אררט, שם זה ניתן לאזור מאות רבות של שנים לאחר מכן.
אלוהים מצווה על נח (על פי מקור י') להבדיל בין החיה הטהורה והטמאה, שמונה מאות שנה לפני שהסביר למשה רבינו ולכל עם ישראל איזה חיות טהורות ואיזה טמאות.
הנפילים, אותם אלה שנולדו לבני האלוהים שהזדווגו עם בנות האדם כפי שמתואר 'הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם'[לז] היו אמורים להכחד יחד עם כל היצורים החיים במבול, כפי שמתואר בפירוש בפסוק 'וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם'[לח] אז איך הם נשארו בחיים ואף זוהו בהמשך, לדוגמא בספר במדבר 'וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים'[לט]?
מבחינה תיאולוגית:
אלוהים יודע הכל מראש ועדיין התחרט על שברא את האדם והחליט להשמיד את העולם. איך הוא יכול להתחרט על משהו שהוא יודע שיקרה? חרטה אינה מידה שיכולה להיות לישות כל יודעת. זהו פרדוקס.
שאלות נוספות:
המבול, כך לפי המקרא, הגיע בשל חטאם של כל בני האדם. האם ייתכן שכל האנשים בעולם חטאו? כולם? גם הנכים? האוטיסטים? התינוקות? העוברים ברחם אמותיהם? וגם החיות?? מה היה חטאה הנורא של החיפושית שהצדיק את השמדתה?
איך נח הצליח לבנות תיבה כל כך גדולה בעצמו? אפילו אם נדרשו לכך עשרות ומאות שנים, ואפילו אם נעזר בשבעת בני משפחתו, מדובר בגזעים ענקיים ובאנשים לא מיומנים בלי אמצעים טכנולוגים מתאימים.
מדובר היה בסופו של דבר, בתיבה מעץ. מיטב המומחים, שעסקו בבניית ספינות כל חייהם, ניסו לבנות במאות האחרונות ספינות עץ. ספינות אלה דלפו, התעקמו, שקעו, ובכל מקרה הכילו כמות קטנה מאוד של אנשים, לא כמויות אסטרונומיות של חיות. איך דווקא הספינה החובבנית הענקית של נוח הצליחה להחזיק מעמד, ועוד תחת תנאי מזג אוויר כל כך קיצוניים?
ואיך בכלל היונה מצאה ענף של עץ זית שהצליח לשרוד בגבהים המטורפים שאליהם הגיעו פני המים?
ואלוהים, שאמר לנוח מתי לבנות את התיבה, מתי להכנס לתיבה, ואפילו דיבר אתו לאחר שיצא ממנה, לאן הוא נעלם כשנוח רצה לדעת אם כלו המים? למה נוח היה צריך לערוך נסיונות עם ציפורים במקום לשאול את אלוהים או פשוט לשמוע ממנו שהאדמה חרבה?
הקשת בענן אמורה לסמל את הברית בין אלוהים לבני האדם על כך שלא יבוא מבול נוסף. מוזר אם כן שזה קורה רק בחורף, ורק בעיתות גשם ושאפשר ליצור קשת בקלות באמצעים ביתיים בסיסים...
ואיך פחות ממאה וחמישים שנה אחר כך, משמונה אנשים (נח ומשפחתו) שנשארו לאכלס את כל העולם, האנושות הגיעה למצב שבו היו כל כך הרבה אנשים בזמן בניית "מגדל בבל" שהיה צריך להפיצם 'על פני כל הארץ'?
במאמר זה ניסיתי לתקוף את הסיפור המקראי מכמה מקומות. בטוחני שקיימים עוד אלמנטים רבים ושאלות רבות שלא העליתי על דעתי, וראוי לציין שלחלק מהקושיות מצאו פרשנים תירוצים (חלק מזערי אמנם, שכן רוב הדברים המובאים במאמר, מקורם בהתפתחותו של המדע המודרני בדורות האחרונים). באותה נשימה חשוב לציין כי למבוכות אחרות בין המדע והתורה, שלא קשורות כלל לסיפור, מפרשים דחפו בכוח תירוצים הקשורים למבול: המלבי"ם למשל, הסביר את המצאות מאובני הדינוזאורים בכך שבמבול היצורים החיים לא רק טבעו, אלא התבשלו ב"מי תהום רבה" שאמורה להיות סוג של לבה רותחת[מ] (ואז נשאל למה העולם כולו לא מכוסה בשכבה של בזלת ופלגוניט) ועוד כהנה וכהנה.
בשורה התחתונה, המבול המקראי הוא סיפור ילדים מרתק, אבל כשמורידים אותו לקרקע המציאות ובוחנים אותו בעיניים ביקורתיות בוגרות, נתקלים בקושיות רבות, רבות מדי. סיפור המבול הוא סיפור יפה, שבשום פנים ואופן לא יכול היה לקרות. אף חלק בו לא עומד במבחן המציאות ו\או ההגיון. גם כאלגוריה, כמשל, הוא מעלה תהיות רבות: פילוסופיות, תיאולוגיות, מוסריות, ועוד. רוב המאמינים מקבלים את הנאמר בו בצורה מוחלטת כאמת שאכן קרתה, וזו דוגמא להתנגשות קלאסית בין המדע לתורה, במצב שבו צריך הרבה מאוד אמונה (והרבה מאוד תירוצים) כדי לקבל את הנאמר בתורה כלשונו.
|
סדר עולם רבה
בראשית פרק ו פסוקים ה, ו
בראשית פרק ו פסוקים י"א, י"ב
בראשית פרק ו פסוקים י"ט, כ
בראשית פרק ז פסוקים ב, ג
בראשית פרק ז פסוקים ח, ט
בראשית פרק ז פסוק י"ז
בראשית פרק ז פסוק כ"ד
בראשית פרק ז פסוק יט'
בראשית פרק ז פסוקים י"ט עד כ"ג
בראשית פרק ז פסוקים י"ט עד כ"ג
בראשית פרק ו פסוק טו
רש"י על פי מדרש בראשית רבה
ילקוט שמעוני על תהילים ל"ז
מדרש תנחומא נ"ח, ט
בראשית פרק ו פסוק ד
בראשית פרק ז פסוק כא
במדבר פרק י"ג פסוק ל"ג
התגובות האחרונות