Skip to content

1VSDAT

שישי, 12 פברואר 2016 11:07

ביקורת המקרא של חז"ל (שחר ע.)

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
ביקורת המקרא: תחום המחקר האקדמי החוקר את המקרא והספרות הקרובה לו בכלים מדעיים אובייקטיבים. ביקורת המקרא המודרנית לא מניחה מראש שהתנ"ך הוא ספר אלוקי, ולכן לא נותנת לו הנחות מוקדמות, וחוקרת אותו באמצעות שיטות וכלים הנהוגים בחקר כל יצירה ספרותית שהיא.תחום זה מכיל זרועות רבות: חקר נוסח המקרא, פילולוגיה, אפיגרפיה, הסטוריולוגיה, ארכיאולוגיה, בלשנות, תיאולוגיה, אשורולוגיה ועוד. מאחר והכלים הללו נחשבים מודרנים, מעניין לגלות כי כבר בימי קדם חכמי היהדות הפעילו סגנונות שונים של ביקורת מקרא מסוימת, ואף הגיעו למסקנות מעניינות.
 
מספרת הגמרא[א] על המלך מנשה שהיה מלגלג על פסוקי מקרא שנראו לו מיותרים, למשל: מה פתאום כתוב בתורה דברים כמו 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה'[ב]. הרי אין בכך תועלת לסיפור, לתורה, לאמונה. הגמרא לא ראתה בעין יפה נסיון לחקירות מעין אלה ומספרת כי יצאה בת קול מהשמים וגערה בו. בלשונה: "מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא 'ואחות לוטן תמנע', 'ותמנע היתה פלגש לאליפז', 'וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה'. יצאה בת קול ואמרה 'תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי'".
 
לאחר מכן מופיע בגמרא סיפור שבו רב אשי כשלימד את תלמידיו זלזל באותו מנשה וקרא לו 'חברינו מנשה', מנשה בא אליו בחלום והוכיח לו כי הוא (מנשה) צדיק יותר ממנו, ואכן בבוקר למחרת בעת שרב אשי לימד את תלמידיו כבר קרא לו 'הרב מנשה'. לאחר מכן חוזרת הגמרא ושואלת: אבל רגע, סוף סוף, למה באמת נאמר 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים' וכן שאר הפסוקים? ועונה מה שעונה על מנת לתרץ, אבל למעשה הגמרא ניסתה להראות בכך שלכל שאלה יש מקום, כל עוד הגישה היא נכונה.
 
במילים אחרות: כל חקירה יכולה להיות נכונה. אין ביקורת שאין לה מקום. השאלה היא האם הגישה היא מזלזלת או רצינית. הגמרא בחוכמתה קבעה בעצם את הטון של סוגי הביקורת  האפשריים: על פי תפיסתה, בעולם המקרא יש שתי דרכים בלבד לחקר מקרא:
 
הגישה המזלזלת, דוגמת זו של מנשה, והגישה הרצינית כמו של האמוראים שמניחה שהתורה אמת.
 
אבל יש גישה שלישית, זוהי גישתם של שפינוזה, ולהאוזן, מרטין נות', קאסוטו, אליוט פרידמן, יחזקאל קויפמן ושאר חוקרי המקרא: גישה אובייקטיבית, שמשתדלת לחקור את הדברים בלי משוא פנים. כמובן שאין ולא יכול מחקר אובייקטיבי לחלוטין. אבל הגישה אמורה להיות אובייקטיבית ככל האפשר.
 
חז"ל לא הודו בקיום גישה שלישית.
 
הם, במידה רבה, עסקו בביקורת המקרא. אמנם הקו הבסיסי שנקטו היה 'מנעו בניכם מן ההגיון' אבל כוונתם החינוכית היתה שלא כל אחד יכול לעסוק בנושא זה כי לא כל אחד מבין את משמעות המילה 'אובייקטיביות' כפי שהם רצו.
 
כלים שעמדו לרשות חז"ל היו שונים מן הכלים שעומדים לרשות החוקרים המודרנים. חז"ל בדקו נוסחים שונים של התורה, ידעו היכן יש 'חילופים' - כלומר הבדלי נוסח[ג] . הם היו הוגנים מספיק כדי לומר 'לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו'[ד] כלומר קיימים הבדלי שפה בין לשון המקרא ולשונם, ואף ניסו לבנות בצורה מהימנה את הסרגל ההסטורי של העולם מראשיתו[ה].
 
כשבגמרא רצו להציג שאלות 'כופרניות' הם לא שאלו בצורה ישירה, אלא יצרו דמויות דמה שישאלו את השאלות, כמו 'מין' או 'מטרוניתא' או רשע גנרי כלשהו, לדוגמא 'טורנוספרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא וכו"[ו]. מבחינתם זו היתה הזדמנות ללבן שאלות של ביקורת המקרא, שתיעננה בצורה מבוקרת ואמונית ולא תוביל להתפקרות.
 
הכלים שעמדו לרשותם היו פרימיטיבים. לא היה בידיהם מידע על המזרח הקרוב הקדום, על מנהגי העמים השונים, על הממצאים הארכיאולוגים, אבל ניתן לשער כי גם לו היו בפניהם ממצאים, הם היו משלבים אותם בדרשותיהם. מאחר והם ראו בתורה מקור אלוהי מקודש ומושלם, הם נטו למצוא בכל ממצא, בכל עדות ובכל נתון דבר שבהכרח יתאים להשקפת עולמם. מבחינתם, כל האמת נמצאת בתנ"ך, ואם לא, אם יפעילו את מוחם, ימצאו כבר מדרש קדום או סברא שתתאים להשקפת עולמם.
 
לדוגמא: בכתבי אוגרית נמצא כי כחלק מעבודת הפולחן הכנענית האלילית נהגו לטבוח גדי בשומן אמו (או בחמאה)[ז]. חכמי התלמוד, שככל הנראה לא הכירו מנהג זה ולא נחשפו לממצאים הארכיאולוגים, מיד מצאו מדרשים שונים ומשונים לפסוק " לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ"[ח] וקבעו שהתורה אוסרת על כל ערבוב בין בשר וחלב. במקרא לא התפרש טעם האיסור (ככל הנראה בגלל שבזמן שהדברים נכתבו, פולחן זה היה ידוע ולא היה טעם לציין זאת) וגם חז"ל לא פירשו את הטעם לאיסור בישול ואכילת בשר עם חלב, והסתפקו בגזרת הכתוב. רק בדורות מאוחרים יותר פרשני המקרא החלו לנסות ולמצוא טעמים לאיסור. במה שונה טעותם מהטעות שהובילה את מיכאלאנג'לו לפסל את משה רבינו עם קרניים, בגלל טעות בתרגום הפסוק "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו"[ט]? הנה כי כן, הנטיה של חז"ל לדרוש פסוקים במקום לחפש את ה"פשט" עקב חוסר ידע וחוסר כלים יכלה להביא לסטיות גדולות מהכיוון המקורי שאליו כיוונה התורה (שככל הנראה במקרה הגדי והחלב פשוט ביקשה למנוע מישראל תרגול מעשים פולחניים של עמי האזור). בהמשך אראה דוגמא לקיצוניות שאליה יכול להגיע מדרש לא מבוקר.
 
חז"ל לא אהבו פשט. חוקרי המקרא בימינו נסמכים על הפשט, מכיוון שהוא אינו אפולוגטי. הוא 'ממצא' נקי ככל האפשר. בדיוק מסיבה זו העמדה היסודית של חז"ל היתה להציע אפשרויות לימוד בדרך 'דרש' כך שיתאימו לאמונות ולדעות המקובלות עליהן. לדוגמא: כשמצאו חז"ל שספר יחזקאל סותר את התורה הם העלו לחנניה בן חזקיה בן גרון שלוש מאות גרבי שמן לעליית הגג (כלומר כמות גדולה של חומר למאור כדי שיוכל ללמוד זמן רב ולעומק) והושיבו אותו לדרוש את הספר עד שפתר את כל הסתירות[י].
 
זו אינה הכרעה אקדמאית, זו אינה הכרעה אובייקטיבית וגם לא פרשנית. זו הכרעה אמונית שלא קשורה כלל לטקסטים.
 
במילים אחרות, על מנת לא לערער את אמונתם, חז"ל כמבקרי מקרא הפקיעו פעמים רבות את הטקטסים מהפרשנות המקובלת הפשוטה ו'ביקרו אותם' בתצורה דרשנית שתשמור על אחדות אמונתם. חוקרי מקרא מודרנים (בדומה לשאר החוקרים בתחומי המדעים השונים) יודו על סתירות שהן סתירות ויחפשו את מקור הסתירות. חז"ל לא יכלו להסכים עם קיומם של סתירות והקו המנחה אותם היה שלא ייתכנו כאלה. לשיטתם, הפתרון היה ליצור הרמוניה ולפתור את הטעויות 'לכאורה'. כלומר, הרבה פעמים 'ביקורת המקרא' של חז"ל נעשתה בצורה מגמתית דווקא על מנת להגן על המקרא (כפי שהם ראו זאת).
 
"שמעון העמסוני (ואמרי לה נחמיה העמסוני) היה דורש כל 'את'ים שבתורה. כיוון שהגיע ל'את ה' אלהיך תירא' פירש".[יא] ר' שמעון העמסוני חשב שהמילה 'את' מיותרת (גם בן גוריון חשב כך..), ולכן לשיטתו כל מקום שבו נאמרה המילה 'את' היא באה להוסיף משהו (אפשר לראות את ההגיון בכך, בשפה העברית אפשר לומר "כבד אביך ואמך" במקום "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ"[יב]). כשהגיע לפסוק 'אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא'[יג], שנמצא בחומש דברים, פירש. הפסיק. אמר – לא יכול להיות שיש ריבוי אלהויות, ולכן חובה עלי למחוק את כל המדרשים שדרשתי קודם, גם אם הדבר מחייב ביטול של יותר מארבעה חומשים מלאי דרשות. עד כדי כך היה המדרש קשיח. סוף המעשה היה משמח: בא רבי עקיבא ודרש 'לרבות תלמידי חכמים'.
 
את ה'פשט' חז"ל הציבו בתור אחד מהאופציות לפתור בעיות בטקסטים, בדרך כלל כאחד מן הפירושים האחרונים. בדיון על משמעות הפסוק 'עַיִן תַּחַת עַיִן'[יד] הגמרא מציעה תשעה הסברים שונים על מנת להמנע מקבלת הפשט של 'עין תחת עין ממש'. בדעה העשירית והאחרונה נאמר 'תניא, רבי אליעזר אומר, עין תחת עין ממש'[טו]. זוהי דוגמא קלאסית לכך שהפשט מתקבל פשוט כאופציה נוספת, לבטח פחות טובה ממדרשים רבים שעוקרים ממש את הכוונות הפשוטות של הפסוק.
 
בהרבה מקרים, מדרשים של חז"ל יצאו מגבולות ההגיון והטעם הטוב והגיעו כמעט עד איבוד שליטה. לדוגמא: הם דרשו ששרה אמנו נפטרה בסמוך לעקידת יצחק, בגיל 127. אם יצחק נולד כששרה היתה בת 90 (מקרא מפורש) הוא היה בן 37 במותה. הם גם דרשו שרבקה אמנו נולדה בסמוך לפטירת שרה. יצחק ורבקה התחתנו כשיצחק היה בן ארבעים (מקרא מפורש). מכאן נובע, כי רבקה היתה בת שלוש כשהתחתנה עם יצחק! מכאן גם נובע שבשעה ששאבה מים מתוך באר והשקתה את עשרת הגמלים של אליעזר (מקרא מפורש) היא היתה בת פחות משלוש שנים! קצת קשה להסביר בכל צורה שהיא את העניין, ואכן מפרשים מאוחרים ניסו לתרץ איך זה אפשרי שילדה בת שנתיים תשאב מים מבאר ענקית ותיקח דלי כבד מלא במים לגמלים צמאים, אבל חז"ל לא יכלו לסגת אחורה מהקו הדרשני אותו הם אישרו ועליו הם הגנו. אמנם, כפי שאראה להלן, גם למדרש היה גבול, אבל הם השתדלו בכל מאודם לא להגיע לגבול זה, כדי לא למוטט את כל המבנה –שהרי אם מהו קנה המידה להחליט איזה מדרש הוא מוגזם ואיזה לגיטימי?
 
במסכת עירובין סופר על תלמיד ותיק ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים[טז]. אם המשמעות היא ש'התורה הקדושה המושלמת והנצחית' היא לא אובייקטיבית אלא תלויה בחוכמת הלוגיקה של התלמידים שדורשים אותה, זה לא הוגן. היינו מצפים כי ההלכות שניתנו מאת הבורא המושלם יהיו נחרצות. הגמרא בעצם מראה לנו שלא. ההלכות יכולות להשתנות בכפוף לכמות החוכמה והידע הלוגי של לומדיה.
 
כחלק מ'ביקורת המקרא' שלהם, לעיתים חז"ל אף סתרו באופן ישיר את התורה: בתורה כתוב ''וְשׁוֹר, אוֹ-שֶׂה--אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד[יז].  התורה היתה מאוד ספציפית. זה לא מנע מהגמרא לפרש כי 'נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או הבת ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן' (חולין עח). חז"ל רצו לשמור על מעמדם כאוטוריטה פוסקת וחלק מהעניין היה גם להראות שיש בידם את הכוח לסתור באופן ישיר דברים שכתובים במפורש בתורה.
 
חז"ל היו הוגנים דיים להכיר בהבדלים בין הכתב האשורי לבין הכתב העברי הקדום והודו בכך שהם אינם בקיאים בחסרות ויתרות[יח]. בגמרא מוכר הביטוי 'אל תיקרי' שפותחת צוהר לקריאה חלופית לנוסח המסורתי.
 
לגבי זיהוי מחברי ספרים וזמן חיבורם, לחז"ל היו שיקולים שדומים לשיקולים של מבקרי המקרא של זמננו: הסגנון הלשוני, האמינות הטקסטואלית, ועוד. במסכת בבא בתרא מובאת ברייתא עם פירוט ספרי המקרא ומחבריהם, ללא נימוק או מקור. הגמרא מנסה לגזור מתוך הבריתא מה המקור לקביעה של זיהוי זמני חיבור ספרים מסויימים, אך לא משתמשת בכלים אובייקטיבים מדעיים, אלא בכלים פילולוגים. כאן שוב נפתח פתח לדרוש מדרשים בצורה לא מבוקרת, והדיון לפעמים הגיע למחוזות מגוחכים. בשאלה מתי נכתב ספר איוב ובאיזה זמן חי האיש איוב נאמר "רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא (כאן, כלומר בספר איוב) , 'אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ'[יט] וכתיב התם (שם, אצל המרגלים) 'הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ"[כ]. בגלל דמיון בין המילים 'עוץ' ו'עץ' נקבע זמן החיבור?? ואכן הגמרא אומרת 'מי דמי? הכא עוץ, התם עץ' כלומר: מה הקשר בכלל. חסרים ספרים אחרים שבהם מוזכרים עצים? בעצם אומרת הגמרא: גם למדרש יש גבול. לא כל מדרש הוא מקובל. אבל זו טענה מסוכנת: היא פותחת פתח לדיון בבסיס הלגיטימציה לדרוש מדרשים בכלל, ואז נבוא לשאול: מה הגבול? מי מחליט? באיזו סמכות? אם הכלי המרכזי שעמד בפני חז"ל הוא המדרש, מי קובע מה גבולותיו ואיזה מדרש לגיטימי יותר או פחות? מי שומר על השומרים? לכן ברוב המקרים העדיפו חז"ל לא להתעמת בצורה ישירה עם מדרשים, מופרכים ככל שיהיו, וגם לא לסתור דברי אגדה מופרכים של חבריהם. מבחינתם עדיף היה 'לא לנענע את הסירה' ולשמור על כוחם כדרשנים.
 
חז"ל גם הבינו שיש סתירות שאי אפשר להתעלם מהם. השערת המקורות לא היתה ידועה בזמנם, ועל מנת לפתור חלק מהבעיות הם המציאו פתגמים שונים שחלקם חסרי הגיון והעמידו מידות שהתורה נדרשת בהם. כיום, אנשים רגילים לצטט פתגמים אלה כמצוות אנשים מלומדה בלי להבין בכלל את חוסר ההגיון שבהם, ומבחינתם אם יש פתגם או מידה שאפשר לייחס לטעות כלשהי בטקסט, הכל מסתדר. יש מקום למאמר שלם רק על הנושא הזה, אבל
הנה כמה דוגמאות כלליות:
 
'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' – זה בסדר אם יש דיון הלכתי לגבי כמה נרות יודלקו בחנוכיה בכל יום, אבל איך אפשר להכריע כך לגבי טקסטים עובדתיים שסותרים זה את זה או פרשנויות דרשניות סותרות של חז"ל לגבי עובדות? יש נכון ולא נכון. או שקרה כך, או שקרה כך, ואין שום אפשרות להגיד שקרו שני דברים רק בגלל ש'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'. לדוגמא: כמה דברות נכתבו על כל לוח בשני לוחות הברית. 'רבי חנינה בן אחיה רבי יהודה בן גמליאל אומר, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, ורבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה... רבי שמעון בן יוחאי אומר עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה... רבי סימאי אמר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה' (שקלים ט"ז א). אי אפשר להגיד ש'אלו ואלו דברי אלוהים חיים" לגבי שאלה כמותית בסיסית: או שהיו חמש דברות מכל צד, או עשר, או עשרים, או ארבעים. אי אפשר לקבל שתי עובדות סותרות!
 
'אין מוקדם ומאוחר בתורה' – על מנת לפתור סתירות אנכרוניסטיות שונות או קטעים שלא התאימו ללוח הזמנים שלהם, הפכו את היושב במרומים לקוונטין טרנטינו וטענו שקטעים שונים שולבו במקומות שונים ללא סדר כרונולוגי, ללא הסבר, ללא הגיון, כגזרת הכתוב.
 
'שני כתובים המכחישים זה את זה - יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם' -למה במקום להודות שיש בעיה בטקסט נלך בדרך של פתרון דמוקרטי של הרוב קובע? במה שני כתובים פותרים את הבעיה של סתירה בטקסט? הרי בכל זאת, הטקסט הסותר נכתב ואי אפשר להתעלם ממנו (או למצער, לא לקבלו) רק בגלל ש'הוא המעט'.
 


[א]             
סנהדרין דף צ"ט עמוד ב
[ב]             
בראשית פרק ל פסוק י"ד
[ג]              
בראשית רבה פרק כ פסוק יב
[ד]              
חולין דף קלז עמוד ב
[ה]             
סדר עולם רבה
[ו]              
בראשית רבה פרק יא פסוק ה'
[ז]              
ראה ערך בשר בחלב' בויקיפדיה
[ח]             
שמות כ"ג יט, וכן שמות ל"ד כו, וכן דברים י"ד כא'
[ט]             
שמות פרק לד פסוק כט
[י]              
שבת פרק יג עמוד ב
[יא]            
קידושין דף נז עמוד א
[יב]            
שמות פרק כ פסוק יא
[יג]             
דברים פרק ו פסוק יג'
[יד]             
שמות פרק כ"א פסוק כד
[טו]            
בבא קמא דף פג עמוד ב
[טז]            
עירובין דף יג עמוד ב
[יז]             
ויקרא פרק כ"ב פסוק כח
[יח]            
קידושין דף ל עמוד א
[יט]            
איוב פרק א פסוק א
במדבר פרק יג פסוק כ
נקרא 1259 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים