מגילת הייעוד המשותף והעיוורון

צבי י' כסה        

הסופר חורחה בורחס התעוור  ביקש מנערה לסייע בחציית כביש. היא ידעה שהוא מתנגד לשליט פרון. אחרי שחצו אמרה לו "אדוני, אני מנוער פרון". אמר לה "זה בסדר. גם אני עיוור".

בעיתון הארץ שולבה חוברת "מגילת הייעוד המשותף". קבוצה של יהודים חורשי טוב מישראל והעולם, חיברו מצע:

"אנו בני אברהם ושרה והגרים שנלוו אלינו....התכנסנו לחדש ולכרות אמנה בינינו של ייעוד וחזון...אנו העם שהורשנו לעולם את האמונה באל אחד...את כבוד האדם שנברא בצלם...את השבת...את התקווה לערבות הדדית ואהבת הרע, הגר. היתום והאלמנה...ואת ההשראה למאבקי חרות, שוויון וצדק.....

אחרי אלפיים שנה עמנו נהנה מביטחון ומצמיחה כלכלית. אך חווה קשיי זהות והשתייכות.... לפיכך התכנסנו אנשי חזון ורוח מזרמים שונים....לשם כריתת ברית הסכמה על  עקרונות של ייעוד ועשייה   להעמקת ההתנהלות הערכית המוסרית... ממסורת ישראל וחזונה לאנושות".

אחרי ברכת הנשיא פרוסה תכנית לרב שיח ופרקי מעשים ישראל ותפוצות לקהילותיהן: הקיום הפיזי; הערבות והקשר; חיזוק הזיקה לעם היהודי; אור לעולם; פיתוח ותיקון העולם.".

אחרי חזון לעם מי יכול שלא להסכים. עד להגדרה בעייתית של ד"ר וינשטוק מהמייסדים: "....ליצור בלב הישימון האנושי נווה מדבר המוכיח שאפשר לקיים חברת מופת.....חברה שבניה ענווים דיים לייחס את הצלחותיהם לאלוקים ואת כישלונותיהם לעצמם....לעשות את החיים קדושים..."

מי יכול להתנגד לשירה הזאת. אלא שהישראלים בחבורה יהודית עולמית מדהימים. איך ישראלים יודעי מדינתם חותמים על מסמך חזון חלול המבייש נקיי דעת. המסר להיות טובים ולעשות טוב ואור לעולם והגנה על ערכי האנושיות וכיו"ב. איפה נכתבים דברים כאלה מאז התורות האידיאליסטיות בשמאל ובימין? דברים  שיש בהם "אהבה" ואין בהם "אחריות". הסוריאליזם "ואהבת לרעך.." של עקיבא מול אמת האחריות של הלל הזקן "מה ששנוא עליך .. וגו'.". כה מצער למצוא ישראלים עם גבב כזה. ויאמרו וכי מה רע בחזון של שיח עם קהילות היהודים. אמנם אין רע בדבר. אבל, אותי מעניינת מדינת ישראל. במלחמת התרבות ההשכלה הולידה את "היהדות הפתוחה לזהות לאומית ולמודרנה". לנוע מהצדק האלוהי אל הצדק האנושי. להמיר תפילות במדיניות - אל מגרש המעצמות, לתבוע את הצדק האנושי שעל פיו לכל עם יש זכות טוטלית לריבונות.

היישוב העברי הקים לעם מדינה. העם היהודי לתפישתי הוא משאב למדינה. אין רבותא לקיום היהודי ללא ריבונות. ללא עם בין עמים ומדינה בין מדינות.

העם היהודי נאבק מאות שנים על חופש וצדק אנושי, הדמוקרטיה היא התבנית לחזון הזה. מדינת ישראל באה לשיח הזה כאשר כמחצית מהיהודים שחיים בה הדמוקרטיה רחוקה מראש דאגתם.

אבסורד זה זועק לשמים. היישוב היהודי הקים מדינה לעם ופנה לתפוצותיו להתכנס.  באו עולים רק ממדינות לא דמוקרטיות. מהדמוקרטיות לא באים עד היום. לפיכך, הדמוקרטיה היא תמצית הזהות של הישראלי.

והאבסורד נורא: מסוף מדינת החשמונאים יש עם אחד שלא כבש ולא עוול ולא שדד ולא דיכא אף עם. זה עם ישראל. ומ- 67 העם הישראלי הוא המדינה הדמוקרטית היחידה השולטת בעם אחר ביחס של 1 : 1 בגבולותיה. ולבושתנו המיר את מגילת העצמאות לחוק הלאום. הטיפשים לא מבינים שחוק הלאום קבע שאין לאום ישראלי. יש לאום צרפתי, רוסי, גרמני, הונגרי. אין לאום ישראלי.

עמיחי שורר "שממקום שאנו צודקים לא יצמחו פרחים באביב". קל וחומר ממקום שאנחנו לא צודקים. אנחנו לא צודקים בשליטה במיליונים חסרי זכויות. לכן, עמיחי צודק מול הלאומנים. כי אין ולא היה ולא יהיה ביקום לאומן-נאציונליסט ישר והגון. אנחנו המעטים המתנגדים לשליטה בעם זר, שיכולים להתייצב מול פלשתינים להוכיח שניצחנו בכוחנו  ובצדקתנו. ואנחנו אלה שצריכים לשוחח עם העם היהודי בתפוצות לגייס אותו להיפרד מהכיבוש המזהם את הישראליות-מקור שצריכה להישאר כתר היצירה בכל הדורות. העיקרים האלה נעדרים ממגית הייעוד. היא עיוורת!!!. ישראל ללא דמוקרטיה מתוקנת ועם חוק הלאום אין לה חזון משותף עם מחצית העם לתפוצותיו.

אוסיף רק הערה: כדי שאנחנו השוללים שליטה בעם אחר לא ננצח – רצחו את רבין.