סוכות זה לא הסוכה

צבי י' כסה

רוגל אלפר כתב בהארץ : הסוכה אינה קשורה לאורח חיי החופשי (חילוני). ואין לי עניין בה. אבל, יש ישראלי חופשי עם תפישה אחרת: בני ישראל שיצאו לפני 120 שנה אל "היהדות הפתוחה" והזהות הלאומית עלו לארץ והקימו את "היישוב העברי" כיסוד: לעלייה עברית – שפה עברית - מדינה עברית – תרבות עברית. פלנטה לכתוב בה את הכרך הישראלי של התנ"ך בן ימינו. החופשיים הם שהחזירו את התנ"ך שנדחק בגלות, לבסיס התרבות, במטרה להתאמתה של הציוויליזציה העברית לימנו כיהדות הפתוחה. בציוויליזציה העברית יש גרעיני בדולח לגלות אותם ולבנות עליהם עדכנות לחיינו. וכאן בא חג הסוכות. כל אורחות הפולחן בחגי ישראל נקבעו ועוצבו במהלך של דורות. כל דור הטביע את חותמו. היישוב העברי מוסמך להטביע את אורחות חייו אל הטקסים ומנהגי חג. אשר על כן אל תסתכל לסוכה, לקישוט. נקלף את המעטפת לגלות את גרעין הבדולח. חג סוכות אחד מהשלושה שבא אחרי חג הפסח שהוא ראש השנה וגרעין הבדולח בו היא  החרות; ואחרי שבועות - חג הביכורים – גרעין הבדולח הוא חג העבודה ה – Labor Day העברי. (בתרבות העברית עבודת האלוהים היא כעבודת האדמה); ואחריו סוכות כחג האסיף. הוא ההיפוך מהתרבות הרבנית של "החדש אסור מן התורה". היהדות החופשית של הזהות הלאומית ביישוב העברי קובעת: "החדש" המודרנה הוא המהפכה התרבותית לנרמל את הקיום הלאומי. בסוף ימיו לא שואלים בן אדם מה ירשת. זאת יודעים כולם. שואלים אותו – ילדיו ואולי אפילו בשמים -  "מה חידשת בין לידה ומוות". חג האסיף כזה הוא המהפכה. הנה תוכנו המעודכן לאורחות חיינו. חג לאשר חידשנו השנה בכל סעיפי ההוויה. כל קהילה מעל למנהגי החג המסורתיים יכולה לקיים ברמה קהילתית נוסח ישראליות בתרבות.

לולא נקטעה היצירה היישובית העברית היה כל אחד משלושה הרגלים רלוונטי לימנו כחג לאומי: החרות בפסח; העבודה בשבועות, והחדשנות בסוכות. האסון הנורא, השואה, הסיט את הישראליות העברית עם האוריינטציה לעתיד אל היהדות מהעבר.

המתעניין ימצא הרחבה רעיונית בגוגל "היהדות הישראלית-המניפסט".

צבי כסה, רמת השרון, המחנה הישראלי.