עמוס עוז על פי חוק הָהֶצְדֵק "גם אנחנו"

ליום השלושים למותו

צבי י' כסה

עמוס עוז הוא הניוטון של מהפיכת הריבונות של העם היהודי הקרויה ציונות – הוא ניסח את משוואת הָהֶצְדֵק האנושי לבריאה של מדינת ישראל. ההצדק שעומעם במשיחיות אחרי ששת הימים.

בשיעור הראשון היה הפילוסוף נתן רוטנשטרייך שואל: מה ההבדל בין הדיוט לפילוסוף? -  ההדיוט רואה גשר עומד על עמודים וקשתות. הפילוסוף רואה חוקים פיזיקליים עליהם עומד הגשר.

הגשר שעליו העבירה היהדות הפתוחה "עם יהודי בדתו" אל "עם יהודי בלאומיותו" לא עמד על חוקים פיזיקליים אלא על "חוקים אנושיים": לנרמל את הקיום  של העם היהודי ולהוליכו אל הזהות הלאומית והמודרנה ואל התרבות הפתוחה במדינתו הריבונית כעם בין עמים ומדינה בין מדינות.

מול חוק טבע של ניוטון עומד חוק אברהם האנושי "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"! 1800 שנים בגלות תחת הצדק האלוהי מוכים וסלופים עד שבאה היהדות הפתוחה לחלץ אותנו אל הצדק האנושי העברי "בצלם אלוהים ברא אותו", שבמאבקי דורות וקורבנות, הגיע למושג המודרני: האדם הריבוני כמקור הסמכות.

אחרי הובס ולוק (1670) "הנברא בצלם" היה "לאדם ריבוני". וממנו זכותו של כל אדם וכל עם לריבונות. זה מגרש המושגים אליו הרצל ניווט את התביעה לפתרון בעיית היהודים. משפט דרייפוס הבהיר כי האמנסיפציה הביאה את האנטישמיות המודרנית הגזענית ואינה  פתרון ליהודים.

הרצל מבין שצריך לזנק למגרש הלאומים, אל הכיבשן ומערבולת המעצמות. וכאן להניע את תביעת הריבונות של העם היהודי. כאן מנוסח בימנו חוק הצדק שלכל עם יש זכות לריבונות ולהגדרה לאומית.

 והרצל ואחריו ויצמן ובן גוריון מתרוצצים בין המעצמות עם תביעתנו לממשלות  אנגליה וארה"ב ולכל המוסדות הבינלאומיים  ועד להחלטת האו"מ בנובמבר 47.

במשפט העמים קיבלנו מדינה. לא הייתה החלטה של "הצדק האנושי" יותר מהחלטת האומות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ההחלטה כללה את חלוקת הארץ לשתי מדינות.

לפני המדינה שני שבטים נאבקים על כיברת ארץ עד למלחמת העצמאות והכרזת המדינה. וניצבנו כמדינה מול העולם הערבי. מצד אחד ומול ההיסטוריה המדינתית החדשה שלנו, מצד שני: מה בינינו לבינם ומה בינינו לבין עצמינו: מה אתנו? – כובשי ארץ כנען או כובשי עמם לריבונות במדינתו. במילה אחת: גאולת הארץ העתיקה או גאולת העם למדינתו החדשה? הארץ או העם.

לכל יישות יש מטרת על כפולה: ההישרדות והייחוד. ההישרדות היא הקיום. הייחוד הוא טעם הקיום. הקיום מובטח ע"י כוח המגן. מי יקיים את הייחוד ומהו? מה אנחנו עושים כאן. את הזכות ניסח א. ב. יהושע: לא ההבטחה האלוהית אלא לכל עם יש זכות לריבונות. ואם מונעים ממנו הוא יכול ללכת לכל מקום לממש את ריבונותו. אנחנו הלכנו למקום האחד שהוא שלנו כמו שאנגליה וצרפת שלהם.

וכאן ניגשנו את הערבים והפלשתינים למציאות ייחודית בהיסטוריה שלנו. האנטישמיות הייתה מתועבת מכל לא בגלל השנאה שהרי כולם שונאים את כולם. אלא מפני ש – 1800 שנה ביניהם לא חטאנו ולא עוולנו. חמור ושור לא לקחנו רק הורגנו. וכאן בפעם הראשונה יש עם שיכול לטעון שעוולנו לו. גם אם אשמתם גדולה מאד בהיסטוריה היהודית יש כאן זעזוע טקטוני.

את התשובה האחת טבע עמוס עוז והיא עוגן הצדק – אבן השתייה - לחוק האנושי לריבונות ישראל כמו שחוק ניוטון לטבע: אתה טבעת בים ומצאת קרש הצלה ועליו אנשים. אם הם אומרים "גם אתה" הם אנושיים והחשבון סגור. אם הם אומרים "רק אנחנו" הם לא אנושיים והחשבון לא סגור. וזו התשובה האחת קודם כל לעצמנו: אנחנו טבענו בים ואנחנו אמרנו "גם אנחנו" והם אמרו "רק אנחנו".. אנחנו ניצחנו לכן בכוחנו ובצדקתנו. וכך עד ששת הימים שהעלתה עלינו את המשיחיות של כובשי כנען הלאומנים ועומעמה צידקתנו כי אנחנו הם האומרים בלאומנותינו "רק אנחנו". ואין ולא היה ולא יהיה ביקום אדם או עם לאומני הגון וישר.

החשש שה"גם אנחנו" שלנו ייבלע בלאומנות עמד מול עמוס עוז ערב פטירתו בראותו את המתחולל במדינתו האהובה. הדאגה שחלילה והאיפופאה הנפלאה שחוללנו כאן תאבד את ייחודה ותהיה מדינת ישראל כובשת ושודדת זכויות ותקוות של מיליוני עם אחר. ותאבד את שליחותה האנושית ואת הָהצְדֵק לתרבותה של  מדינת עם ישראל כדמוקרטיה מתוקנת.

בהיכרותי אותו היה מסכים לתקווה שבבוא היום הלאומנים יתנצלו על שאילצו אותנו להשתתף אתם בכיבוש ובעוולותיו. יהיה זכרו אתנו וספריו אתנו לדורות.