מחר יבוא המשיח

צבי י' כסה       

ערב תשעה באב לזכר שני החורבנות אני מהרהר בעצב ובכעס על המוטציה הרוחנית והפוליטית של המפד"ל ההומניסטית לגילגול של גוש אמונים ותרבות ההתנחלותיות ומחתרת לטרור ולפיצוץ השיקוץ ובהמשך לבית היהודי - ששינו ומשנים פניה של מדינת ישראל ממדינה צודקת ליהודים למדינה עושקת לפלשתינים, ומסיטה אותה מהמודעות  שיש מלחמה על הקיום ויש מלחמה על רמת הקיום. על הקיום לא מתפשרים ועל רמת הקיום כן מתפשרים - למדינה שמבטלת את האבחנה המדינית והאנושית הזאת. אין פשרות האל נתן לנו הכל.

אידיאולוג מתנחלים אומר בקול גדול: "הפלשתינים, אני לא חייב להם דבר. הם לא היו עם ולא מדינה". ואם הם לא עם לא מגיע להם זכויות? לא בארץ הקולוניות בהתנחלויות. ואין שם "...וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים היינו בארץ מצרים.....כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך..." (בשלושים ושישה מקומות התורה מזהירה על היחס לגר) הנצי"ב שקיבוץ מפד"ל קרוי על שמו, דרש כי המבחן של יהודי הוא היחס לגוי. ובגוש אמונים אין בצלם אלוהים? אין השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ואין מורשת אברהם ללוט: "אם הַשְמֹאל ואֵימִינָה, ואם הימין ואַשְמִאִילָה"? אין מושג של "גם אנחנו" אלא "רק אנחנו". אין עולם, ואין מעצמות. לאן הושלכה חוכמת העם הזה? וזו תופעה חוזרת: "כשהיו הזקנים (שנסעו לרומא) רואים מטרופולין של מחריבי בית המקדש יושבת בשלותה הומייה ועליזה היו בוכים ורק עקיבא משחק ואומר: אם כך עשה הקב"ה למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו שעתיד ליתן להם שכר..." מאז אנחנו מחכים. בשמונה באב ערב חורבן הבית לפני 1947 שנים, אני עומד עם בנט מנהיג הבית היהודתי והראל הפילוסוף של גוש אמונים על החומה האחרונה של המקדש. קודם לכן היברחנו מירושלים את יוחנן בן זכאי בארון מתים וידענו שהרומאים יתנו לו את יבנה. אז אני שואל אותם מה עשינו, הכרזנו מלחמה על רומא והכל נשרף. ושניהם אומרים: מחר יבוא המשיח. אני מחכה. מדינה זה לא עניין למאמינים שומעי קולות ורואי חזיונות-שיח עם בורא עולם. מדינה היא עניין לבני אדם ריבוניים באחריות תבונתם החופשית.