Skip to content

1VSDAT

Open menu
ראשון, 21 ספטמבר 2014 10:48

איך מתמודדים עם מותו של אדם יקר? (מעגלתו של חילוני)

דרג מאמר זה
(12 מדרגים)
איך מתמודדים עם מותו של אדם יקר:
מאמר זה מורכב מהצבעה למאמר שהוצג במסגרת פוסט בפייסבוק ותגובה שכתבתי אני לאותו פוסט.
 
המאמר שהציג הפוסט בפייסבוק מתאר את התשובה שמציע כותבו לידידה ששואלת אותו כיצד מתמודד אתיאיסט כמוהו עם מותם של אנשים היקרים לליבו.
 
תשובתו מתבססת על שני חלקים:
 
האחד דן בתחושותיו ביחס למותו הצפוי, העובדה שצאצאיו מהווים בצורה זו או אחרת המשך שלו והעובדה שהמוות כנראה אינו נורא כל כך כי הוא ככל הנראה דומה לתקופה שלפני הלידה ממנה אין לו זיכרונות רעים.
 
השני עוסק בזכר הפיזי שמשאיר האדם – החומרים שהרכיבו אותו חוזרים למעגל הטבע ליצירת חיים חדשים, האנרגיה שפלט גופו שנשמרת בגלל חוק שימור האנרגיה, קרני האור שפגעו בו והמשיכו את דרכן וכו'.
 
 
הנה תגובתי למאמר (בשיפוצים קלים):
 
קודם כל – לשאלה העובדתית בדבר קיום סוג כלשהו של נשמה ששורדת את מות הגוף – תשובתי היא שלילה נחרצת כפי שאני מסביר במאמרי "מה נשמה?"
הנימוק העיקרי שאני מביא במאמר זה הוא העובדה שכל מרכיב במה שאנחנו מכנים "נשמה" יכול להיפגע ולהשתנות בעקבות שינויים פיזיים בגופנו, מה שמראה שכל מרכיב כזה הוא בעצם היבט של הפיזיולוגיה של הגוף ולכן ייעלם עם מות הגוף.
 
אני מאד מזדהה עם מה שכתב המחבר בנושא הצאצאים.
אישית, כאשר נולדה בתי הבכורה, באמת הרגשתי שבמובן מסוים הגשמתי חלק מיעודי ועכשיו, אם אמות, זה כבר יהיה פחות נורא.
 
ביחס להתמודדות עם מותנו האישי, אני מוצא מענה בהפיכת התמודדות זו לטעם החיים, כפי שמתואר במאמר "טעם החיים".
 
אבל כאן ברצוני להדגיש עניין נוסף.
 
הסיבה שבגללה החלטתי להגיב בכלל, קשורה יותר לשאלה המקורית אותה העלתה חברתו של המחבר – שאלה הנוגעת להתמודדות עם מותו של אדם יקר.
 
 
לפני מספר שנים התבקש אחד מבני (שהיה אז סטודנט) לשאת דברים בשם קבוצה של מקבלי מלגות לימודים שנועדו להנצחת הסטודנטים ואנשי הסגל שנפלו במערכות ישראל.
 
הוא שאל אותי מה לדעתי עליו לומר באותו נאום והנה מה שאמרתי לו:
 
"
בני אדם שונים מרוב בעלי החיים בנקודה אחת מאד חשובה: הם מחזיקים במוחותיהם מחשבות ורעיונות שבהם הם מזהים את ה"אני" שלהם, יותר מאשר בגופם הפיזי.
זה מקורה של היכולת להתנחם במחשבה המוטעית שהחיים נמשכים אחרי מות הגוף, אבל זה גם המקור לכך שאנשים מוכנים אפילו להקריב את חייהם כדי לקדם רעיון.
זה גם המקור לתופעות כמו נזירות שבה – שוב – בגלל הזדהות עם רעיון – בני אדם מורדים בציוויי הגוף ואף מוותרים על האפשרות להוריש את הגנים שלהם.
 
לכן – בנוסף לדחף שלהם להעמיד צאצאים - דחף שטבעה בהם האבולוציה "כדי" שהגנים שלהם ימשיכו לחיות, משתדלים רוב בני האדם גם להעמיד תלמידים ("צאצאים" רעיוניים) כדי שרעיונותיהם ימשיכו להתקיים.
לאור עובדות אלו, נראה שנכון עושה האוניברסיטה כשהיא מנציחה את הנופלים על ידי הענקת מלגות לאנשים שימשיכו את דרכם הרעיונית של הנופלים כי בכך, במידה לא מבוטלת, היא באמת ממשיכה את מה שהם ראו כחייהם.
"
 
אינני יודע מה עושים הדברים הללו לכם אבל אחרי שאמר דברים אלה בטקס נגשו הורים רבים אל בני, לחצו את ידיו והודו לו בחום.
 
 
מיכאל רוטשילד
נקרא 5763 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

13 תגובות

  • קישור לתגובה רביעי, 04 פברואר 2026 15:22 הוסף ע״י שי

    מיכאל,

    אם בעיניך עצם מיקום התגובה הוא כבר הוכחה ל“רמייה”, ואם בעיניך “כל התשובות כבר נמצאות בפוסט המקורי”, אז אכן אין כאן עוד מה לברר: אתה פוטר את עצמך מהתמודדות בטענה מוקדמת שנענית.

    זו דרך אלגנטית מאוד לנצח ויכוח בלי לנהל אותו.

    מי שירצה, יקרא את דבריך ואת דבריי וישפוט בעצמו האם “הכול כבר נענה”, או שמא פשוט הוכרז כך.
    מבחינתי, כאן הדיון מיצה את עצמו.

    שי

  • קישור לתגובה שלישי, 03 פברואר 2026 22:57 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    שי:
    אכן, אין דרך להתמודד עם טענות נכונות.
    גם אילו דרשת ממי שרומה להבין את הדברים לעשות זאת תוך כדי נהיגה במכונית מרוץ הוא יכול היה לעשות זאת. השאלה היא עם מעשיך תורמים ליכולת להשוות או פוגעים בה. לי ברור שהם פוגעים.
    באשר לוויכוח לגופו של עניין - דברי בפוסט המקורי כוללים את כל התשובות לדבריך.

  • קישור לתגובה ראשון, 01 פברואר 2026 10:38 הוסף ע״י שי

    מיכאל,

    אין לי דרך להתמודד עם טענה על “כוונת מכוון” מלבד לחזור ולומר שאין בה ממש. הבחירה היכן לפרסם תגובה היא עניין של הקשר ועריכה, לא של יושר או חוסר יושר.

    מרגע שאתה מתעקש לפרש אי־הסכמה כמעשה מכוון של הטעיה, הדיון כבר אינו על הטענות שהעלית במאמר אלא על השערות ביחס למניעיי. לזה אין לי עניין להיגרר.

    מי שרוצה להשוות – יכול להשוות. המאמרים שלך זמינים, והתגובה שלי זמינה. הקוראים אינם זקוקים להגנה מפני “סידור טקסטואלי” כדי להפעיל שיקול דעת.

    אם תרצה לדון לגופם של דברים – בטענות עצמן ובהנחות שמובילות אותך למסקנותיך – אשמח.
    אם הדיון יישאר במישור של ייחוס כוונות, נדמה לי שמיצינו.

    שי

  • קישור לתגובה רביעי, 28 ינואר 2026 14:30 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    שי:
    מי שרוצה להשוות את הדעות אכן צריך לקרוא אותן זו לצד זו ובגלל זה, לדעתי כתבת את התגובה במקום שיקשה על כך.
    התעקשותך בעניין מהווה אישוש משמעותי לכך שמדובר בכוונת מכוון.

  • קישור לתגובה ראשון, 25 ינואר 2026 08:32 הוסף ע״י שי

    מיכאל,

    החשד שאתה מעלה בדבר “כוונה להטעות” אינו מבוסס על דבר מלבד אי־הסכמה בינינו, ולכן אין לי הרבה מה לומר עליו מעבר להכחשה פשוטה: לא הייתה כאן שום כוונה כזו.

    כתבתי את התגובה במקום שבו נפתח הדיון משום שלשם הוא גלש בפועל, ומתוך הנחה סבירה שהקוראים מכירים גם את המאמרים הקודמים שאליהם התייחסתי. אם בעיניך היה ראוי לכתוב אותה תחת מאמר אחר – זו שאלה של עריכה והקשר, לא של יושר או אי־יושר.

    המחלוקת בינינו היא על תוכן הדברים ועל אופן ניתוחם, לא על מניעים נסתרים. ברגע שמעבירים את הדיון למישור של ייחוס כוונות, קשה מאוד לנהל בירור ענייני כלשהו.

    מי שמעוניין, יכול לקרוא את המאמרים שלך ואת התגובה שלי זה לצד זה ולהכריע בעצמו עד כמה יש או אין ביניהם זיקה. אין כאן צורך לייחס לאיש תחבולות כדי לאפשר לקוראים לשפוט.

    שי

  • קישור לתגובה רביעי, 21 ינואר 2026 23:39 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    שי:
    אני עומד על כך שהתגובה בפירוש אינה שייכת למאמר תחתיו הופיעה ושלו הופיעה במקום הנכון אנשים היו יכולים לראות טו יותר עד כמה היא שגויה. לכן אני אפילו חושד שכתבת אותה במקום הלא נכון רק כדי שאנשים לא יוכלו להבחין בגודל סטייתה מן האמת.

  • קישור לתגובה ראשון, 18 ינואר 2026 11:53 הוסף ע״י שי

    מיכאל,

    התגובה שכתבתי אכן אינה מתייחסת למאמר אחד מבודד, אלא למסגרת רעיונית רחבה יותר שבאה לידי ביטוי בכמה מן המאמרים שפרסמת סביב אותו נושא. בחרתי לעשות זאת במודע, משום שהטענות שעלו במאמר הספציפי נשענות, בעיניי, על הנחות יסוד שמופיעות שוב ושוב בכתיבה שלך, ולא על טענה נקודתית שניתן לנתק מההקשר הכללי.

    אפשר בהחלט לקרוא לזה “תגובה למקבץ מאמרים” ולא “תגובה טכנית למאמר יחיד”, וזה בסדר גמור. הקוראים מוזמנים להשוות בעצמם בין הדברים שכתבת במאמר הנדון לבין ההנחות והטענות הרחבות יותר שאני מתייחס אליהן, ולהחליט האם יש או אין כאן מענה ענייני.

    אם תבחר שלא להשיב – זו כמובן זכותך. בעיניי עצם הבירור, גם בלי סגירת מעגל של תגובה-נגד-תגובה, כבר ממלא את תפקידו.

    שי

  • קישור לתגובה חמישי, 15 ינואר 2026 18:54 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    שי:
    כתבת למאמר הזה תגובה שמתייחסת למאמר אחר.
    אם אתה רוצה לכתוב אותה מחדש כתגובה למאמר האחר, אתה מוזמן אבל אני כבר מודיע לך שלא אענה מסיבות שאם אפרט זה ישמע מעליב אבל אז, לפחות, מי שקורא את הדברים ידע למה אתה מתייחס ויוכל להשוות בין מה שאני כתבתי לבין מה שאתה מגדיר כמענה.

  • קישור לתגובה חמישי, 15 ינואר 2026 15:45 הוסף ע״י שי

    על הנשמה, המוח, והמשמעות האנושית – בירור יסודי

    הדיון בשאלת הישארות הנפש, זיכרונה ומשמעות החיים אינו דיון רגשי אלא פילוסופי-עיוני, ועל כן הוא מחייב דיוק בהנחות היסוד. חלק ניכר מן הטענות המועלות נשען על ערבוב בין תנאי הופעה לבין מהות, ובין מכשיר לבין נושא.

    א. מהי נשמה – הגדרה ולא תחושה

    הנשמה, במסורת ישראל, איננה “מאגר זיכרונות” ואיננה “אוסף תכונות אופי”. היא עקרון החיים, הזהות וההכרה של האדם. הזיכרון, האופי והכישרונות הם אופני הופעה של הנשמה בעולם הגשמי, אך אינם ממצים את מהותה.

    כשם שהשכל אינו זהה למילים שבאמצעותן הוא מתבטא, כך הנשמה אינה זהה למנגנונים שדרכם היא פועלת.

    ב. המוח ככלי, לא כמקור

    העובדה שפגיעה במוח גורמת לפגיעה בזיכרון, באופי או בכישורים אינה מוכיחה שהם נוצרים במוח, אלא שהם מופיעים דרכו.

    השוואה פשוטה:
    כאשר כלי נגינה נפגע, המוזיקה נפגמת. אין זו הוכחה שהמוזיקה “נוצרה” בעץ ובמיתרים. הכלי הוא תנאי ההופעה, לא מקור התוכן.

    הנשמה פועלת בעולם דרך המוח. פגיעה בכלי משבשת את הביטוי, לא את המקור.

    ג. זיכרון סלקטיבי אינו טיעון נגד נשמה

    הטענה שלפיה “אם הזיכרון בנשמה, כיצד ייתכן קלקול סלקטיבי?” מניחה הנחה לא מוכחת: שהקשר בין הנשמה למוח הוא גס ובלתי-מובחן. בפועל, גם מערכות מופשטות פועלות דרך ממשקים מורכבים וסלקטיביים.

    אין כאן “בזבוז טבעי”, אלא התאמה מדויקת בין רוח לחומר. העולם כולו בנוי כך.

    ד. שגיאה קטגוריאלית בהסקה המדעית

    ההשוואה בין פגיעות מוחיות לבין “קלקול גן” מחטיאה את הנקודה. הגן הוא גורם פיזיקלי בתוך המערכת הפיזיקלית. הנשמה, על פי ההגדרה, איננה גורם פיזיקלי כלל.

    מדע עוסק בקשרים סיבתיים בתוך החומר. הנשמה שייכת לרובד מטפיזי. אין סתירה בין השניים, אך אין גם חפיפה.

    שלילת דבר שאינו נמדד בכלים שנועדו למדידת חומר היא שגיאה מתודולוגית, לא מסקנה מדעית.

    ה. על משמעות, מטרה והטבע

    הטענה שלפיה “לטבע יש סיבות אך אין לו מטרות” נכונה כל עוד עוסקים בטבע עצמו. אך האדם אינו רק אובייקט בטבע, אלא סובייקט תודעתי.

    היכולת לשאול על משמעות אינה תקלה אבולוציונית אלא עדות לכך שהאדם חורג מן המערכת שהוא חלק ממנה. שאלת ה”לשם מה” איננה תוצר של האנשה, אלא של הכרה עצמית.

    עצם העובדה שהאדם אינו מסתפק בהישרדות אלא מבקש משמעות מעידה שהשאלה עצמה איננה אשליה.

    ו. מוסר, חיי עולם הבא, וזילות החיים

    הטענה שהאמונה בעולם הבא מביאה לזלזול בחיים מתעלמת מן המציאות ההיסטורית וההלכתית. במסורת ישראל, חיי העולם הזה הם ערך עליון, והאדם נדרש לשמור על חייו ועל חיי אחרים בקנאות קיצונית.

    התאבדות, קל וחומר רצח בשם אמונה, היא חילול מוחלט של תפיסת העולם היהודית. שימוש מעוות באמונה אינו טיעון נגד האמונה, כשם שפשע בשם המדע אינו טיעון נגד המדע.

    דווקא שלילת המשמעות המטפיזית של החיים היא שעלולה להפוך אותם, בסופו של דבר, לאמצעי ולא לערך.

    ז. פחד מן המוות והשלמתו

    הכנות שבהודאה בפחד מן המוות ראויה להערכה. אך המסקנה אינה מחויבת.

    המאבק ב”משמעות המוות” באמצעות צמצום הצורך בנצח איננו פתרון לשאלת הסופיות, אלא ניהול רגשי שלה. ההכרה, ההבנה והידיעה הן חוויות נשגבות, אך הן עצמן מצביעות על משהו שאינו מתכלה עם החומר.

    הידיעה אינה מבטלת את המסתורין; היא מעמיקה אותו.

    ח. סיכום

    הטענות שהועלו אינן מפריכות את קיום הנשמה, אלא מניחות מראש תפיסה חומרנית של האדם ואז מופתעות לגלות שהאדם מתנהג בהתאם לה.

    המסורת היהודית אינה מתעלמת מן המדע, אלא משלבת אותו בתוך תמונת עולם רחבה יותר, שבה המוח הוא כלי, התודעה היא ביטוי, והנשמה היא העיקרון המאחד.

    לא מפני צורך בנחמה אנו מדברים על נשמה, אלא מפני שזהו ההסבר העקבי ביותר למה שהאדם יודע על עצמו.

  • קישור לתגובה שני, 31 מאי 2021 15:31 הוסף ע״י יוני

    איך מתמודדים עם מותו של אדם יקר?

    **** התגובה נמחקה כי הטרול שהעלה
    אותה לא הזדהה עם כתובת מייל חוקית ****

  • קישור לתגובה שבת, 15 מאי 2021 15:24 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    עדי אביר:
    ככה זה אצל אנשים מן הקהילה שרוממות אהבת חינם בגרונם אבל רק שנאת חינם בליבם.

  • קישור לתגובה שלישי, 11 מאי 2021 16:49 הוסף ע״י עדי אביר

    יהונתן,


    אני באמת לא מבין. מה בדיוק מפריע לך? לאיזו שפלות ואטימות אתם עוד מסוגלים לרדת?


    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 11 מאי 2021 13:40 הוסף ע״י יונתן

    "לפני מספר שנים התבקש אחד מבני (שהיה אז סטודנט) לשאת דברים בשם קבוצה של מקבלי מלגות לימודים שנועדו להנצחת הסטודנטים ואנשי הסגל שנפלו במערכות ישראל"

    כך נראית הרצאה שהמרצה הוא בהמה בן בהמה

התגובות האחרונות