אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*
מיכאל,
אם בעיניך עצם מיקום התגובה הוא כבר הוכחה ל“רמייה”, ואם בעיניך “כל התשובות כבר נמצאות בפוסט המקורי”, אז אכן אין כאן עוד מה לברר: אתה פוטר את עצמך מהתמודדות בטענה מוקדמת שנענית.
זו דרך אלגנטית מאוד לנצח ויכוח בלי לנהל אותו.
מי שירצה, יקרא את דבריך ואת דבריי וישפוט בעצמו האם “הכול כבר נענה”, או שמא פשוט הוכרז כך.
מבחינתי, כאן הדיון מיצה את עצמו.
שי
שי:
אכן, אין דרך להתמודד עם טענות נכונות.
גם אילו דרשת ממי שרומה להבין את הדברים לעשות זאת תוך כדי נהיגה במכונית מרוץ הוא יכול היה לעשות זאת. השאלה היא עם מעשיך תורמים ליכולת להשוות או פוגעים בה. לי ברור שהם פוגעים.
באשר לוויכוח לגופו של עניין - דברי בפוסט המקורי כוללים את כל התשובות לדבריך.
מיכאל,
אין לי דרך להתמודד עם טענה על “כוונת מכוון” מלבד לחזור ולומר שאין בה ממש. הבחירה היכן לפרסם תגובה היא עניין של הקשר ועריכה, לא של יושר או חוסר יושר.
מרגע שאתה מתעקש לפרש אי־הסכמה כמעשה מכוון של הטעיה, הדיון כבר אינו על הטענות שהעלית במאמר אלא על השערות ביחס למניעיי. לזה אין לי עניין להיגרר.
מי שרוצה להשוות – יכול להשוות. המאמרים שלך זמינים, והתגובה שלי זמינה. הקוראים אינם זקוקים להגנה מפני “סידור טקסטואלי” כדי להפעיל שיקול דעת.
אם תרצה לדון לגופם של דברים – בטענות עצמן ובהנחות שמובילות אותך למסקנותיך – אשמח.
אם הדיון יישאר במישור של ייחוס כוונות, נדמה לי שמיצינו.
שי
שי:
מי שרוצה להשוות את הדעות אכן צריך לקרוא אותן זו לצד זו ובגלל זה, לדעתי כתבת את התגובה במקום שיקשה על כך.
התעקשותך בעניין מהווה אישוש משמעותי לכך שמדובר בכוונת מכוון.
מיכאל,
החשד שאתה מעלה בדבר “כוונה להטעות” אינו מבוסס על דבר מלבד אי־הסכמה בינינו, ולכן אין לי הרבה מה לומר עליו מעבר להכחשה פשוטה: לא הייתה כאן שום כוונה כזו.
כתבתי את התגובה במקום שבו נפתח הדיון משום שלשם הוא גלש בפועל, ומתוך הנחה סבירה שהקוראים מכירים גם את המאמרים הקודמים שאליהם התייחסתי. אם בעיניך היה ראוי לכתוב אותה תחת מאמר אחר – זו שאלה של עריכה והקשר, לא של יושר או אי־יושר.
המחלוקת בינינו היא על תוכן הדברים ועל אופן ניתוחם, לא על מניעים נסתרים. ברגע שמעבירים את הדיון למישור של ייחוס כוונות, קשה מאוד לנהל בירור ענייני כלשהו.
מי שמעוניין, יכול לקרוא את המאמרים שלך ואת התגובה שלי זה לצד זה ולהכריע בעצמו עד כמה יש או אין ביניהם זיקה. אין כאן צורך לייחס לאיש תחבולות כדי לאפשר לקוראים לשפוט.
שי
שי:
אני עומד על כך שהתגובה בפירוש אינה שייכת למאמר תחתיו הופיעה ושלו הופיעה במקום הנכון אנשים היו יכולים לראות טו יותר עד כמה היא שגויה. לכן אני אפילו חושד שכתבת אותה במקום הלא נכון רק כדי שאנשים לא יוכלו להבחין בגודל סטייתה מן האמת.
מיכאל,
התגובה שכתבתי אכן אינה מתייחסת למאמר אחד מבודד, אלא למסגרת רעיונית רחבה יותר שבאה לידי ביטוי בכמה מן המאמרים שפרסמת סביב אותו נושא. בחרתי לעשות זאת במודע, משום שהטענות שעלו במאמר הספציפי נשענות, בעיניי, על הנחות יסוד שמופיעות שוב ושוב בכתיבה שלך, ולא על טענה נקודתית שניתן לנתק מההקשר הכללי.
אפשר בהחלט לקרוא לזה “תגובה למקבץ מאמרים” ולא “תגובה טכנית למאמר יחיד”, וזה בסדר גמור. הקוראים מוזמנים להשוות בעצמם בין הדברים שכתבת במאמר הנדון לבין ההנחות והטענות הרחבות יותר שאני מתייחס אליהן, ולהחליט האם יש או אין כאן מענה ענייני.
אם תבחר שלא להשיב – זו כמובן זכותך. בעיניי עצם הבירור, גם בלי סגירת מעגל של תגובה-נגד-תגובה, כבר ממלא את תפקידו.
שי
שי:
כתבת למאמר הזה תגובה שמתייחסת למאמר אחר.
אם אתה רוצה לכתוב אותה מחדש כתגובה למאמר האחר, אתה מוזמן אבל אני כבר מודיע לך שלא אענה מסיבות שאם אפרט זה ישמע מעליב אבל אז, לפחות, מי שקורא את הדברים ידע למה אתה מתייחס ויוכל להשוות בין מה שאני כתבתי לבין מה שאתה מגדיר כמענה.
על הנשמה, המוח, והמשמעות האנושית – בירור יסודי
הדיון בשאלת הישארות הנפש, זיכרונה ומשמעות החיים אינו דיון רגשי אלא פילוסופי-עיוני, ועל כן הוא מחייב דיוק בהנחות היסוד. חלק ניכר מן הטענות המועלות נשען על ערבוב בין תנאי הופעה לבין מהות, ובין מכשיר לבין נושא.
א. מהי נשמה – הגדרה ולא תחושה
הנשמה, במסורת ישראל, איננה “מאגר זיכרונות” ואיננה “אוסף תכונות אופי”. היא עקרון החיים, הזהות וההכרה של האדם. הזיכרון, האופי והכישרונות הם אופני הופעה של הנשמה בעולם הגשמי, אך אינם ממצים את מהותה.
כשם שהשכל אינו זהה למילים שבאמצעותן הוא מתבטא, כך הנשמה אינה זהה למנגנונים שדרכם היא פועלת.
ב. המוח ככלי, לא כמקור
העובדה שפגיעה במוח גורמת לפגיעה בזיכרון, באופי או בכישורים אינה מוכיחה שהם נוצרים במוח, אלא שהם מופיעים דרכו.
השוואה פשוטה:
כאשר כלי נגינה נפגע, המוזיקה נפגמת. אין זו הוכחה שהמוזיקה “נוצרה” בעץ ובמיתרים. הכלי הוא תנאי ההופעה, לא מקור התוכן.
הנשמה פועלת בעולם דרך המוח. פגיעה בכלי משבשת את הביטוי, לא את המקור.
ג. זיכרון סלקטיבי אינו טיעון נגד נשמה
הטענה שלפיה “אם הזיכרון בנשמה, כיצד ייתכן קלקול סלקטיבי?” מניחה הנחה לא מוכחת: שהקשר בין הנשמה למוח הוא גס ובלתי-מובחן. בפועל, גם מערכות מופשטות פועלות דרך ממשקים מורכבים וסלקטיביים.
אין כאן “בזבוז טבעי”, אלא התאמה מדויקת בין רוח לחומר. העולם כולו בנוי כך.
ד. שגיאה קטגוריאלית בהסקה המדעית
ההשוואה בין פגיעות מוחיות לבין “קלקול גן” מחטיאה את הנקודה. הגן הוא גורם פיזיקלי בתוך המערכת הפיזיקלית. הנשמה, על פי ההגדרה, איננה גורם פיזיקלי כלל.
מדע עוסק בקשרים סיבתיים בתוך החומר. הנשמה שייכת לרובד מטפיזי. אין סתירה בין השניים, אך אין גם חפיפה.
שלילת דבר שאינו נמדד בכלים שנועדו למדידת חומר היא שגיאה מתודולוגית, לא מסקנה מדעית.
ה. על משמעות, מטרה והטבע
הטענה שלפיה “לטבע יש סיבות אך אין לו מטרות” נכונה כל עוד עוסקים בטבע עצמו. אך האדם אינו רק אובייקט בטבע, אלא סובייקט תודעתי.
היכולת לשאול על משמעות אינה תקלה אבולוציונית אלא עדות לכך שהאדם חורג מן המערכת שהוא חלק ממנה. שאלת ה”לשם מה” איננה תוצר של האנשה, אלא של הכרה עצמית.
עצם העובדה שהאדם אינו מסתפק בהישרדות אלא מבקש משמעות מעידה שהשאלה עצמה איננה אשליה.
ו. מוסר, חיי עולם הבא, וזילות החיים
הטענה שהאמונה בעולם הבא מביאה לזלזול בחיים מתעלמת מן המציאות ההיסטורית וההלכתית. במסורת ישראל, חיי העולם הזה הם ערך עליון, והאדם נדרש לשמור על חייו ועל חיי אחרים בקנאות קיצונית.
התאבדות, קל וחומר רצח בשם אמונה, היא חילול מוחלט של תפיסת העולם היהודית. שימוש מעוות באמונה אינו טיעון נגד האמונה, כשם שפשע בשם המדע אינו טיעון נגד המדע.
דווקא שלילת המשמעות המטפיזית של החיים היא שעלולה להפוך אותם, בסופו של דבר, לאמצעי ולא לערך.
ז. פחד מן המוות והשלמתו
הכנות שבהודאה בפחד מן המוות ראויה להערכה. אך המסקנה אינה מחויבת.
המאבק ב”משמעות המוות” באמצעות צמצום הצורך בנצח איננו פתרון לשאלת הסופיות, אלא ניהול רגשי שלה. ההכרה, ההבנה והידיעה הן חוויות נשגבות, אך הן עצמן מצביעות על משהו שאינו מתכלה עם החומר.
הידיעה אינה מבטלת את המסתורין; היא מעמיקה אותו.
ח. סיכום
הטענות שהועלו אינן מפריכות את קיום הנשמה, אלא מניחות מראש תפיסה חומרנית של האדם ואז מופתעות לגלות שהאדם מתנהג בהתאם לה.
המסורת היהודית אינה מתעלמת מן המדע, אלא משלבת אותו בתוך תמונת עולם רחבה יותר, שבה המוח הוא כלי, התודעה היא ביטוי, והנשמה היא העיקרון המאחד.
לא מפני צורך בנחמה אנו מדברים על נשמה, אלא מפני שזהו ההסבר העקבי ביותר למה שהאדם יודע על עצמו.
איך מתמודדים עם מותו של אדם יקר?
**** התגובה נמחקה כי הטרול שהעלה
אותה לא הזדהה עם כתובת מייל חוקית ****
עדי אביר:
ככה זה אצל אנשים מן הקהילה שרוממות אהבת חינם בגרונם אבל רק שנאת חינם בליבם.
יהונתן,
אני באמת לא מבין. מה בדיוק מפריע לך? לאיזו שפלות ואטימות אתם עוד מסוגלים לרדת?
עדי אביר
"לפני מספר שנים התבקש אחד מבני (שהיה אז סטודנט) לשאת דברים בשם קבוצה של מקבלי מלגות לימודים שנועדו להנצחת הסטודנטים ואנשי הסגל שנפלו במערכות ישראל"
כך נראית הרצאה שהמרצה הוא בהמה בן בהמה
התגובות האחרונות