Skip to content

1VSDAT

ראשון, 21 ספטמבר 2014 07:48

איך מתמודדים עם מותו של אדם יקר? (מעגלתו של חילוני)

דרג מאמר זה
(0 מדרגים)
איך מתמודדים עם מותו של אדם יקר:
מאמר זה מורכב מהצבעה למאמר שהוצג במסגרת פוסט בפייסבוק ותגובה שכתבתי אני לאותו פוסט.
 
המאמר שהציג הפוסט בפייסבוק מתאר את התשובה שמציע כותבו לידידה ששואלת אותו כיצד מתמודד אתיאיסט כמוהו עם מותם של אנשים היקרים לליבו.
 
תשובתו מתבססת על שני חלקים:
 
האחד דן בתחושותיו ביחס למותו הצפוי, העובדה שצאצאיו מהווים בצורה זו או אחרת המשך שלו והעובדה שהמוות כנראה אינו נורא כל כך כי הוא ככל הנראה דומה לתקופה שלפני הלידה ממנה אין לו זיכרונות רעים.
 
השני עוסק בזכר הפיזי שמשאיר האדם – החומרים שהרכיבו אותו חוזרים למעגל הטבע ליצירת חיים חדשים, האנרגיה שפלט גופו שנשמרת בגלל חוק שימור האנרגיה, קרני האור שפגעו בו והמשיכו את דרכן וכו'.
 
 
הנה תגובתי למאמר (בשיפוצים קלים):
 
קודם כל – לשאלה העובדתית בדבר קיום סוג כלשהו של נשמה ששורדת את מות הגוף – תשובתי היא שלילה נחרצת כפי שאני מסביר במאמרי "מה נשמה?"
הנימוק העיקרי שאני מביא במאמר זה הוא העובדה שכל מרכיב במה שאנחנו מכנים "נשמה" יכול להיפגע ולהשתנות בעקבות שינויים פיזיים בגופנו, מה שמראה שכל מרכיב כזה הוא בעצם היבט של הפיזיולוגיה של הגוף ולכן ייעלם עם מות הגוף.
 
אני מאד מזדהה עם מה שכתב המחבר בנושא הצאצאים.
אישית, כאשר נולדה בתי הבכורה, באמת הרגשתי שבמובן מסוים הגשמתי חלק מיעודי ועכשיו, אם אמות, זה כבר יהיה פחות נורא.
 
ביחס להתמודדות עם מותנו האישי, אני מוצא מענה בהפיכת התמודדות זו לטעם החיים, כפי שמתואר במאמר "טעם החיים".
 
אבל כאן ברצוני להדגיש עניין נוסף.
 
הסיבה שבגללה החלטתי להגיב בכלל, קשורה יותר לשאלה המקורית אותה העלתה חברתו של המחבר – שאלה הנוגעת להתמודדות עם מותו של אדם יקר.
 
 
לפני מספר שנים התבקש אחד מבני (שהיה אז סטודנט) לשאת דברים בשם קבוצה של מקבלי מלגות לימודים שנועדו להנצחת הסטודנטים ואנשי הסגל שנפלו במערכות ישראל.
 
הוא שאל אותי מה לדעתי עליו לומר באותו נאום והנה מה שאמרתי לו:
 
"
בני אדם שונים מרוב בעלי החיים בנקודה אחת מאד חשובה: הם מחזיקים במוחותיהם מחשבות ורעיונות שבהם הם מזהים את ה"אני" שלהם, יותר מאשר בגופם הפיזי.
זה מקורה של היכולת להתנחם במחשבה המוטעית שהחיים נמשכים אחרי מות הגוף, אבל זה גם המקור לכך שאנשים מוכנים אפילו להקריב את חייהם כדי לקדם רעיון.
זה גם המקור לתופעות כמו נזירות שבה – שוב – בגלל הזדהות עם רעיון – בני אדם מורדים בציוויי הגוף ואף מוותרים על האפשרות להוריש את הגנים שלהם.
 
לכן – בנוסף לדחף שלהם להעמיד צאצאים - דחף שטבעה בהם האבולוציה "כדי" שהגנים שלהם ימשיכו לחיות, משתדלים רוב בני האדם גם להעמיד תלמידים ("צאצאים" רעיוניים) כדי שרעיונותיהם ימשיכו להתקיים.
לאור עובדות אלו, נראה שנכון עושה האוניברסיטה כשהיא מנציחה את הנופלים על ידי הענקת מלגות לאנשים שימשיכו את דרכם הרעיונית של הנופלים כי בכך, במידה לא מבוטלת, היא באמת ממשיכה את מה שהם ראו כחייהם.
"
 
אינני יודע מה עושים הדברים הללו לכם אבל אחרי שאמר דברים אלה בטקס נגשו הורים רבים אל בני, לחצו את ידיו והודו לו בחום.
 
 
מיכאל רוטשילד
נקרא 792 פעמים שונה לאחרונה ב- ראשון, 05 אוגוסט 2018 08:20

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים