במאמר הקודם תיארתי את האילוצים האבולוציוניים שיצרו את המצפון שלנו ודיברתי על הרחבת תכתיבי המצפון לכלל מוסר באמצעות יכולת החיזוי וההיגיון בהם בורכנו.
כיוון ש"מלאכת החישוב" של ההשלכות הלוגיות של תכתיבי המצפון עדיין מונחת ברובה לפתחנו, נשאלת השאלה אם הנתונים העומדים לרשותנו לביצוע חישוב זה מספיקים – כלומר – האם הפעלה מעמיקה של יכולת החיזוי שלנו באמת מספיקה כדי לאפשר לנו לקבוע באיזו מידה תענה תוצאת פעילותנו לדרישות מצפוננו.
למיטב הבנתי יש לנו כאן בעיה כיוון שרגשי המצפון שלנו התפתחו על בסיס דחפים שונים וביניהם האמפתיה וזו מוגבלת על ידי האילוצים הבאים:
1. בהיותה מבוססת על תחושתנו ביחס לעצמנו היא יכולה לעזור לנו להבין מה טוב לאחרים רק בנושאים בהם יש לנו הבנה ברורה בשאלה מה טוב לנו עצמנו.
2. היא התפתחה ברובה עוד בטרם הפכנו לחברה טכנולוגית מבוססת ידע שמסוגלת לשנות את סביבת המחיה שלה באופן מהותי.
למעשה – יש קשר מדאיג בין שני האילוצים הללו.
העובדה שההתקדמות הטכנולוגית שלנו משנה את סביבתנו בקצב גובר והולך מעמידה אותנו בפני יותר ויותר מצבים שהאבולוציה הרגשית שלנו לא הכינה אותנו לקראתם.
כדי להמשיך ולבנות את המוסר כך שיתמודד עם שאלות שתעלינה בעתיד, לא נוכל להתבסס רק על מה שטבעה בנו האבולוציה: יהיה עלינו להגדיר מטרה שאליה נחתור בבניית אותו מוסר מורחב.
אפשר, אמנם, לנסות לחשב מה הייתה האבולוציה טובעת בנו לו נמשכה עוד שנים רבות אבל לדעתי אין זו דרך נכונה לתקוף את הבעיה, גם מכיוון שדרישות האבולוציה אינן מקודשות וגם מכיוון שלחצי האבולוציה תלויים בדרך שבה נבחר להצעיד את החברה. את תכתיבי האבולוציה שכבר נטבעו בנו אין לנו ברירה אלא לקבל אבל לאלו שלא נקבעו אין עבורנו כל ערך מיוחד.
מה שכן נכון לעשות זה לבדוק אם התשובות שניתן לשאלות עכשיו יכולות להיות יציבות תחת האבולוציה של הפרט ושל התרבות, כלומר – שמרגע שהן נתונות כחלק מן התרבות לא צפויה להיווצר סתירה בין מה שנגדיר כמוסר באופן פורמאלי לבין מה שנחוש כבני אדם.
מטרות אלו מחייבות החלטה והסכמה. בגלל הסיבות שציינתי, התבוננות פנימית אינה מספיקה לקביעתן.
להלן דוגמה לשתי החלטות עקרוניות שיהיה עלינו לקבל לפני שנוכל להשלים את המלאכה – החלטות שעם תוצאות היעדרן אנחנו מתמודדים כבר כיום:
1. מה שקלול החשיבות של זמן חיים מול איכות חיים?
2. האם חשוב לנו שהמין האנושי ישרוד את הזמן המכסימאלי שכדור הארץ יאפשר או שחשוב לנו יותר להפיק מכדור הארץ מכסימום אושר אנושי (גם אם זה יקרב את קץ האנושות).
השאלה הראשונה קשורה כמובן, בין השאר, ליחסנו להמתות חסד, להפלות ואולי גם לשימוש בסמים.
השאלה השנייה קשורה למורשת שאנחנו משאירים לדורות הבאים (הן מבחינת משאבי כדור הארץ והן מבחינה תרבותית) ולשליטה בקצב ריבוי האוכלוסייה.
יש עוד שאלות כאלו אבל ברצוני להפנות כאן את הזרקור לבעיה שנוטים להתעלם ממנה בשעה שאירועי התקופה האחרונה בארץ הדגישו מאד את חומרתה.
הבעיה שעליה אני מדבר היא ההשלכה הכמעט בלתי נמנעת של ההתפתחות המואצת של הטכנולוגיה: פחות ופחות אנשים נחוצים לביצוע העבודה שהאנושות זקוקה לה ובמקביל חלק גדל והולך של המשימות שעדיין נחוץ אדם לביצוען מצריך השכלה רבה ואינטליגנציה גבוהה.
התפתחות זו, ככל שתימשך, תביא לידי כך שחלק גדל והולך של האוכלוסייה לא יוכל בכלל למצוא עבודה כיוון שלא יהיה מסוגל לרכוש את הכישורים הנחוצים לביצוע העבודה שנותרה בידי בני האדם.
כיום, קשה להבחין במגמה זו במדינות המערב שבהן הירידה בקצב הילודה מאפילה עליה (ויוצרת בעיות אחרות) אבל אם חושבים על מקורותיה של תופעה זו רואים שמדובר בדיוק בהיבט אחר של אותה בעיה: הורים מביאים פחות ילדים כי עלות הכשרתו של כל ילד לחיים יצרניים גדלה (ולכן מספר הילדים שהם מסוגלים להקצות להם את המשאבים הדרושים קטן)!
עובדה אחרת שמסתירה כיום את הבעיה היא שסוגים רבים של תפקידים אנושיים עדיין לא מוכנו אבל ככל שחולף הזמן המצב משתנה. אני מניח שכבר כיום מקטינים הרובוטים שואבי האבק את תעסוקת עוזרות הבית.
למה זה שייך לענייננו?
כיוון שבקצהו של תהליך זה נמצא מצב בו חלק קטן מן האוכלוסייה עובד בשעה שכל השאר מובטלים מאונס, ובכל זאת – כל העבודה הנחוצה לקיום כלל האנושות מתבצעת.
זה מצב שמאפשר לאוכלוסייה להמשיך להתקיים אבל הוא סותר את הדחף הבסיסי לדרישת צדק והגינות.
הדחף לדרישת צדק והגינות הוא זה שעומד בבסיס היצרים שמתעוררים בנו כיום לנוכח השתמטות החרדים מנשיאה בנטל ולא נראה שנצליח להיפטר ממנו בקלות כיוון שהוא תוצר עתיק יומין של האבולוציה – כפי שמדגים ניסוי הקופים המודגם בקישור זה.
נראה, לכן, שכמעט כל מערכת מוסר שנוכל לשוות בדמיוננו לא תהיה יציבה תחת האבולוציה אם לא נשנה את מבנה הכלכלה בצורה שתאפשר חיים לכולם – כולל הרוב שאינו עובד – אבל תתגמל באופן מיוחד את אלה שעובדים.
אם מגבילים את הפתרונות לתחום הכספי, כנראה שיש לבנות כלכלה שמבוססת על משהו בין הקפיטליזם המעודד יצרנות אבל קושר חוסר עבודה עם תנאי חיים בלתי נסבלים לבין הקומוניזם (התיאורטי – לא זה שיושם בפועל) שיוצר שוויון מוגזם ולכן מעודד בטלנות והורג יצרנות.
בדחילו ורחימו אני מזכיר שיש גם שיטות תגמול אפשריות אחרות (למשל – אם בגלל ריבוי האוכלוסין תושתנה הגבלות על הילודה – ייתכן שאפשר להגביל באופן שונה אנשים יצרניים ואנשים שאינם יצרניים. אני חושש שהרחבה בנושא עלולה להוביל לסקילתי).
מיכאל רוטשילד
התגובות האחרונות